פגיעה עצמית של עובד בעבודה על ידי ציוד עבודה

נטען עוד, שהתובע הפר חובות והוראות בטיחות בעבודה, פעל בנגוד להדרכה שקבל והיה ער לכך שעלול להפגע ולמרות זאת פעל כפי שפעל מתוך נטילת סיכון עצמי ולא עשה די למניעת התאונה.

יחד עם זאת, אין להפריז באשמו התורם של התובע אשר נאלץ לבצע את העבודה במצב ובתנאים שהוכתבו על ידי המעביד.

לטענתו, העבודה בפחחות דורשת שימוש מוגבר ותמידי בידיים כגון נשיאה והפעלה של ציוד וכלים כבדים, פירוק והרכבה, נשיאה והרמה של חפצים ומשאות למיניהם.

...

לאור זאת, ולאחר שאני שוקל את טענות הצדדים, אני סבור שיש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 10% בדומה לנכות הרפואית.

לכן אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 260,211 ₪.

בנוסף אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% בתוספת מע"מ מהסכום שפסקתי לפני הוצאות.

עד כה, הוכרו דוגמאות שונות להיתנהגות העולה לכדי היתנכלות או היתעמרות בעבודה: "התנהגויות פוגעניות נפוצות במקום העבודה הן זילזול והמעטה בערכו של העובד, לרוב באופן מילולי, הקצאת עבודה רבה מדי והמעטה בחשיבות החיים הפרטיים של העובד (במיוחד עובדים שאינם מקבלים פיצוי על שעות נוספות), חשיפת העובד לעומס עבודה שאי אפשר להיתמודד איתו, הקצאת משימות עם מטרות או לוחות זמנים בלתי הגיוניים או בלתי אפשריים, הטרדת העובד בניהול מיקרו (ניטור-יתר, סקרת-יתר, דקדקנות-יתר והפגנות שליטה) של משימותיו וזמנו, ביצוע הערכות תכופות מדי ומניפולציות למידע (למשל היתמקדות במאפיינים שליליים ובכישלונות, והקצאת משימות שנועדו ותוכננו להיכשל). דוגמאות נוספות להתנהגויות פוגעניות נפוצות הן ניהול על ידי איומים והפחדות, גניבת קרדיט וניצול העובד, מניעת גישה להזדמנויות, המעטה ביכולות העובד כדי להצדיק את פיטוריו, היתנהגות הרסנית אימפולסיבית, היתעלמות מדעותיו ומהשקפותיו של העובד, מניעת גישה למידע שיכול להשפיע על ביצועיו של העובד, דרישה מהעובד לבצע את משימותיו מתחת לרמת יכולותיו, שלילת תחומי אחריות מהעובד או החלפתם במשימות יותר טריויאליות או לא נעימות, היתעלמות מהעובד או קבלתו בעוינות כאשר הוא ניגש לממונה הפוגעני, השפלת העובד או השמתו לצחוק בקשר לעבודתו, הפצת רכילות, השמעת הערות מעליבות על העובד (תחביביו, הרקע שלו, חייו הפרטיים)." (מאמרה של לויט, בעמ' 112) על כך הרחיבה כב' השופטת ח' גרשון-יזרעאלי בסע"ש 25725-05-14 רובי קפר נ' סקאן דוק בע"מ ואח' (29.5.2016) (להלן: "עניין קפר"): "28. על אף האמור, בחרה הנתבעת לנקוט בדרך, שלא ניתן אלא לראותה כמשפילה, מבזה ופוגעת בזכויות התובעת כעובדת וכאדם. בפרט אמורים הדברים בכך שהתובעת נדרשה לשהות ימים ארוכים לבדה, בחדר ריק מציוד עבודה, ללא מעש, במעקב צמוד. התובעת נדרשה לדיווח על כל יציאה, לרבות לחדר השירותים, משל הייתה תלמידת בית ספר יסודי הנדרשת לאישור המורה. ויודגש, כי המדובר בתקופה שארכה כחודשיים וחצי, ולא בימים ספורים בלבד.

במאמרה של קמיר, מודגשת חשיבותה של החזרתיות המתמשכת כיסוד מהותי בהתעמרות בעבודה, ודבריה המפורטים משמעותיים לענייננו (שם, עמ' 337-338): "החזרתיות המתמשכת לאורך זמן היא יסוד מהותי בהתעמרות בעבודה; היא שמשַווה להתעמרות אופי של טירור מתמשך. פגיעה חזרתית מתמשכת מפתחת בקורבן מועקה שהולכת ומעמיקה, תחושת חנק מתהדקת, חוויה של שבי שאין ממנו מוצא ואימה גוברת מפני הסבל הצפוי בעתיד. הקורבן נשחק ונחלש.שנתו נפגמת, ועמה נפגעות גם יכולת הרכוז, השליטה העצמית, היצירתיות וההנאה. כל צילצול טלפון או דפיקה בדלת חדרו מקפיצים אותו בחשש שמא המתעמר שב לפגוע בו. הכירסום המתמיד בתחושות הבטחון, השלווה והשליטה בחייו מערער את הקורבן עד היסוד וגורם לו נזק שלעיתים אינו הפיך.

...

באשר לטענת התובעת כי שלושת הנתבעות היו מעסיקותיה דין הטענה להידחות.

מסקנה זו נובעת מהוראות חוק העסקת עובדים על ידי קבלני שירות בתחומי השמירה והניקיון בגופים ציבוריים, התשע"ג–2013, המסדירות את האפשרות להעסיק עובדי ניקיון על ידי קבלני כוח אדם וקבלני שירותים ומצו ההרחבה בענף הניקיון המסדיר (ומרחיב) את זכויותיהם של עובדי חברות הניקיון והתחזוקה.

סוף דבר בנסיבות העניין דין התביעה להידחות.

התובע פונה לבית החולים סורוקה שם נותח עקב הפגיעה בגידים ביד שמאל, ושוחרר לביתו ביום 28.11.0214 עם המלצות למעקב רופא מטפל, ביקורת וכיו"ב. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ונקבעו לתובע נכויות על ידי המל"ל כדלקמן: מיום התאונה עד ליום 31.12.2015 נכות זמנית בשיעור 100%; מיום 1.1.2016 ועד ליום 31.3.2016 נכות זמנית בשיעור 40%; מיום 1.4.2016 נכות צמיתה בשיעור 24%, וכן הופעלה תקנה 15 במלואה, כך שנכות התובע במל"ל הועמדה על 36%.

בנסיבות המתוארות, עליהן אין מחלוקת, מקום בו התאונה התרחשה מסכין חדה באורך של 16.5 ס"מ (ר' ס' 6 לחוו"ד מומחה הבטיחות מטעם הנתבעת) שהייתה בבעלות הנתבעת – בעת ביצוע תפקידו של התובע שהיה להניפה באויר לכיוון העוף בו הוא אוחז , מצאתי כי נטל הראיה עובר לנתבעת להוכיח שלא התרשלה כיוון שמתקיימים תנאי סעיף 38 לפקודת הנזיקין שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים", הקובע כי "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נימלט הדבר – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה". היה על הנתבעת לצפות את הנזק שעלול להגרם מעבודתו של התובע ב"ליין" עם הסכין, ובנסיבות אלו הנטל עליה להוכיח כי לא הפרה את חובות הזהירות המוטלות עליה.

כמו כן, התרשמתי מעדות מומחית התובע כי גם עובד ותיק ללא ציוד מתאים יכול להפגע והדברים מתקבלים על הדעת – כשעובדים על ליין בקצב של כ-30 עופות לדקה והחיתוך מתבצע באויר ישנה אפשרות לפגיעה ויש לכן ללבוש ציוד מגן מתאים המגן גם על הזרועות.

הוצאות רפואיות ונסיעות התובע טען כי על אף שמדובר בתאונה עבודה, קופות החולים והמל"ל אינם ממנים את כל ההוצאות הרפואיות במלואן כשעל חלק מהטיפולים נידרש התובע לשלם הישתתפות עצמית, וראוי לפסוק פיצוי גלובאלי בסך 100,000 ₪.

...

בנסיבות אלו, מקום בו הראיות לעניין מספר העובדים בנתבעת בעת התאונה מצויות בידי הנתבעת והיא נמנעה מהבאתן ומקום בו גם כיום הנתבעת לא מינתה מומחה בטיחות כנדרש – מקובלת עלי יותר המסקנה כי גם במועד התאונה היה על הנתבעת למנות מומחה בטיחות אך היא לא עשתה כן. אשר לטענות הנתבעת בדבר אשם תורם לתובע דינן להידחות.

בסיכומו של דבר, מאשר ד"ר קריגר כי התובע דיווח על סימפטומים בארבע מתוך ארבע הקטגוריות המוסכמות של בודפשט, וכי נמצאו ממצאים בשתיים מתוך ארבע הקטגוריות (עמ' 15 ש' 1-6).

סוף דבר סה"כ נזקי התובע עומדים על 595,985 ש"ח בניכוי תגמולי המל"ל בסך 343,944 ₪ - על הנתבעת לפצות את התובע בסך 252,041 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

סעיף 2 לתקנות הבטיחות קובע כי: "מקום עבודה שלא ניתן למנוע בו סיכונים בטיחותיים על ידי בניה או התקנה, חייב מעביד, לשם מניעת סכוני בטיחות לעובד, לספק לו ציוד מגן אישי כמפורט בתקנות אלה". סעיף 1 לתקנות הבטיחות מגדיר "ציוד מגן אישי או ציוד" כך: "ציוד שנועד לשימושו האישי של אדם בעבודה, בדרך של לבישה, הרכבה, חבישה או נשיאה ושתוכנן במיוחד להגנתו מפני סיכון העלול לפגוע בבטיחותו או בבריאותו...". סעיף 6(א) לתקנות הבטיחות קובע לענין טיב הציוד והתאמתו, כדלקמן: "ציוד מגן אישי יהיה באיכות נאותה, חזק ועמיד ובעל מבנה ותכונות למתן הגנה נאותה מפני הסיכונים שאותם הוא בא למנוע". סעיף 8(א) לתקנות הבטיחות קובע לענין חובות הממונה על העבודה, כי: "ממונה על העבודה, ישגיח השגחה נאותה וינקוט אמצעים לוודא שהעובד משתמש בציוד מגן אישי כראוי". סעיף 9 לתקנות הבטיחות העוסק בחובות העובד מציין כי: "עובד שקבל ציוד מגן אישי חייב –

דברים דומים אמר בית המשפט בענין פלוני, כדלקמן: "המדובר בעניינינו בעובד שניפגע בתאונה במהלך עבודתו. במקרים כאלה, מגמה מושרשת בפסיקה היא לדקדק עם המעסיק בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה, ולעומת זאת להכיר במצב העובד ובתנאיו במקום העבודה בכל הנוגע לייחוס אשם תורם. ההצדקה לכך נטועה ביחסי הכוחות בין העובד למעסיק, אשר ככלל נוטים לטובת האחרון. המעסיק הוא ברגיל בעל היכולת המיטבית למנוע או למזער את הסיכון בעבודה, על ידי התוית נהלי בטיחות ומתן הדרכה לעובד. חוג ראייתו מקיף, והוא יכול לתכנן את שיטות העבודה ואמצעי הזהירות בעזרת מומחים לדבר. העובד מנגד פועל במסגרת הגבולות שהציב לו המעסיק, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נקודת המבט שלו מצומצמת יותר, והתנאים בהם הוא מצוי מקשים עליו לשקול, ביישוב הדעת, את הסיכונים שבעבודה לעומת הצורך לבצעה. אין זה אומר כי העובד פטור מדאגה עצמית לבטחונו. כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו. עם זאת, לא בנקל יוטל אשם תורם על עובד, אלא רק כשאשמו לקרות התאונה הוא בולט וברור...

...

לאור כל זאת לא שוכנעתי לפסוק סכום כלשהו בראש נזק נטען זה. סיכום הנזקים המוכחים סכום הנזקים המוכחים, כמפורט לעיל, מסתכם בסך של 1,475,858 ש"ח לפי פירוט כדלקמן: א. הפסד שכר לעבר – 203,390 ₪; ב. הפסד שכר/אובדן כושר השתכרות לעתיד – 1,010,706 ₪; ג. הפסד פנסיה – 151,762 ₪; ד. כאב וסבל – 100,000 ₪; ה. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד – 10,000 ₪.

לאחר בחינת הדברים לא שוכנעתי לקבל טענה זאת של הנתבעת.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה לנתבעת לשלם לתובע סכום פיצוי בשיעור של 952,000 ₪ (להלן: "סכום הפיצוי"), בצירוף הוצאות משפט (אגרת בית משפט ועלויות הוצאות המומחים שוורץ וטרייבר) כשהן צמודות ונושאות ריבית כדין מיום הוצאתן ועד ליום תשלומן, ובתוספת שכר טרחת עורך דינו של התובע בשיעור של 23.4% מסכום הפיצוי.

בטופס בל/250 כתב הנתבע: "תוך הליכה רגילה היתהפכה ונפלה על היד שלה." הטופס לא נימסר לתובעת, כנדרש, מיד לאחר התאונה ובטרם תיגש לקבלת טפול רפואי - שהרי זו מטרתו, ועל מעביד לצייד את עובדו שניפגע בתאונת עבודה בטופס זה בעת שהוא ניגש לקבלת טפול רפואי; במקרה דנא מולא הטופס רק ביום 20.2.2019, כשלושה שבועות לאחר התאונה, וזאת רק לאחר שבעלה של התובעת התייצב במפעל ודרש לקבל את הטופס (עדותו בתמליל א', עמ' 16, ש' 3 ואילך).

סיכום ביניים לאור כל אלו - גירסתה העקבית של התובעת והאמון שנתתי בעדותה בבית המשפט; החיזוק לגירסתה בעדות בעלה, שאף היא היתה מהימנה בעיניי; העובדה שעדויות אלו לא נסתרו והגרסה לא קרסה בחקירה הנגדית; העובדה שהגירסה הבסיסית של התובעת בדבר נפילה במקום עבודתה לא נסתרה על ידי הנתבעים ואושרה למעשה על ידיהם בטפסים למל"ל; ולעומת זאת, הקושי הרב בעדויות הנתבעים, הסתירות והתמיהות העולות מהן - אני מקבלת את גירסתה של התובעת לארוע התאונה.

כן יש לזכור, כי התאונה תאונת עבודה וכל ההוצאות אמורות להיות מכוסות על ידי המל"ל, אליו אמורה התובעת לפנות בתביעה מתאימה (תקנות הביטוח הלאומי (מתן טפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968).

סך כל הנזק ניזקה של התובעת מסתכם אפוא, בסך של 226,510 ₪ כדלקמן: כאב וסבל : 60,000 ₪ הפסדי שכר בעבר: 46,342 ₪ גריעה מכושר ההישתכרות : 75,000 ₪ הפסדי פנסיה: 15,168 ₪ עזרת הזולת : 27,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות: 3,000 ₪ סך הכל: 226,510 ₪ מתוך סכום זה יש להפחית אשם עצמי תורם בשיעור 15%, והיתרה הנה: 192,534 ₪.

...

התובעת טענה, כי במועד בו הוגשו תצהיריה איש מעובדי המפעל לא הסכים להעיד מטעמה, עקב חששם פן תיפגע פרנסתם; ואולם, טענה, העובד האמור נאות בסופו של דבר למסור עדות מטעמה, זאת חרף חששו מפניו של הנתבע, ועל אף שכיום, כך טען, הוא עוסק בהפצת מוצריה של הנתבעת ותלוי בה לפרנסתו.

לאור כל אלו, ומשלא מצאתי סיבה שלא לאמץ את חוות דעתו של ד"ר קרת, בהיותו "זרועו הארוכה" של בית המשפט, אני קובעת כי נכותה הרפואית של התובעת הינה בשיעור 10%, כקביעתו.

מאידך, אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו, לפיה אין לפגיעתה של התובעת השלכה תפקודית כלשהי; דומה כי מיתחם העבודות הפיזיות, לכל הפחות, הפתוח כיום בפניה, הצטמצם בצורה ניכרת.

סוף דבר אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 161,744 ₪.