פגיעה חוזרת באיבר גוף בתאונות נפרדות

המדובר בפגיעות חוזרות ונישנות שנגרמו מפעולות שהיוו חלק בלתי נפרד מעבודתה של התובעת ויש לקבל את תביעתה להכרה כנפגעת עבודה על פי הלכת המקרוטראומה.

אין בטענה כי מיגוון רחב של פעולות המבוצעות על ידי המבוטח משפיעות על איבר מטרה אחד בגופו, כדי למלא אחר התנאי לפיו על התנועות להיות זהות במהותן.

בדומה ליסודותיה של התאונה בעבודה הנם שניים, דהיינו הארוע החצוני של תנועה חוזרת ונשנית המתבצעת עקב העבודה והנזק הבלתי הדיר הנגרם בעטיה של כל תנועה כזו [עב"ל 1012/00 אלי שבח - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, ניתן ביום 28.7.02)].

...

טענות הנתבע לטענת הנתבע, לא הוכחה תשתית עובדתית לקיומה של הילכת המיקרוטראומה, ועל כן יש לדחות את התביעה כבר בשלב זה, מבלי להזקק למינויו של מומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין.

מסקנה זו לא הייתה משתנה גם לו הוכיחה התובעת באופן עובדתי את טענתה הנ"ל, מה גם שאיננו מקבלים את טענתה זו. כפי שהסבירה מנהלת המעון בגן בו עובדת התובעת קיים כיסא "כתר" והתובעת יושבת עליו במהלך עבודתה.

גירסת התובעת הינה גירסה בלתי סבירה, ואיננו מקבלים אותה.

כללו של דבר: דין התובענה להידחות.

בהתאם לפסיקה, פגיעות זעירות יכולות להיות גם עקב פעולות חוזרות ונישנות של העובד, כגון תנועות גוף חוזרות ונישנות הגורמות לנזק גופני וכד', ויכולות להיות עקב גורם חצוני לגוף, כגון חבלות קטנות חוזרות ונישנות, רעידות חוזרות ונישנות, פגיעות חוזרות ונישנות של חלקיקי חומר מזיק הפוגע בגוף או באיברים פנימיים, פגיעות של קרני שמש וכד' (ראו למשל פסקי הדין שניתנו בדב"ע מח/0-11 המוסד לביטוח לאומי – חליוא, פד"ע יט 379, ובדב"ע נה/0-185 המוסד לביטוח לאומי – חליפה, פד"ע ל 25).

בעיניין רמת ההוכחה הנדרשת במקרים בהם הפגיעה בעבודה מבוססת על תורת המקרוטראומה, נפסק כך – "לצורך יישום תורת המיקרו-טראומה נידרשת רמת הוכחה מוגברת של הקשר הסיבתי, שכן אין קיימות החזקות המקובלות לעניין מחלת מיקצוע ואין חלה התשתית העובדתית העומדת בבסיס הוכחתה של תאונת עבודה במתכונתה המסורתית " (דב"ע נה/0-116 המוסד לביטוח לאומי - שטיין, פד"ע לז 577; עבל 744/08 המוסד לביטוח לאומי - משה עזרן, ניתן ביום 27.01.11).

שוכנעו מדברי התובע במסגרת חקירתו בפנינו, כי הלה, בנוסף לעיסוקו העקרי "כנהג מערבל בטון", היה חשוף במשך שנים ובמהלך שעות רבות ביום עבודתו, לחומרים אשר מרכיבים את חומרי הבטון, לאבק של החומרים היבשים (חצץ, חול, מלט, סיד, אבק סלע גירוגזי), כמו גם לריחות עשן הפליטה של הרכב שעליו נהג (מערבל הבטון המונע בדיזל), שאין חולק שהיו בסביבת עבודתו וחלק בלתי נפרד ממנה.

...

נוסיף, כי ככל שקיימת דלות מידע בנוגע לחומרים אליהם נחשף התובע במסגרת העבודה ותדירותה של החשיפה (לטענת התובע, הדבר נובע ממחלוקת או סכסוך משפטי שהתגלע בינו לבין המעסיק, עמ' 3 ש' 88-93 להודעת התובע לחוקר המל"ל, סעיף 23 לסיכומי התובע), הרי שלא שוכנענו שרק בשל עצם החסר המסוים במידע, מתחיבת בהכרח המסקנה שיש לדחות את התביעה ולסתום את הגולל בפני התובע לנסות ולהוכיח כי נפגע בעבודה.

לא כל שכן, לאחר שבפנינו הוצגו די ראיות כדי לבסס עליהם מסקנה בדבר חשיפה ממושכת במשך שנים, חלקה מדי מספר ימים וחלקה במהלך שעות רבות ביום עבודה, לחומרים ולאבק.

אם כן, ועל רקע הדברים האמורים בכל הנוגע להגמשה של הכללים הדיוניים הנהוגים בתביעות להכרה בתאונת עבודה ובמיוחד בחשיפה לחומרים, מצאנו שגם בהיעדר מלוא הנתונים בנוגע לחומרים ממעסיקו של התובע, ניתן יהא לקבוע בקירוב את התשתית העובדתית הראשונית, וזאת על בסיס הראיות שהונחו בפנינו.

הנתבע טוען כי עבודתו של התובע כללה פעולות נוספות כמו הרמת ציוד במשקלים שונים, תיאומים עם לקוחות, פגישות, מדידות, אך אין בכל אלה כדי לשלול קיומה של תשתית למקרוטראומה שכן ניתן לבודד מתוך כלל הפעולות שביצע התובע בעבודתו את הפעולות הכרוכות בהפעלת כלים רוטטים, שמקיימות את הדרישה לתאונות זעירות חוזרות ונישנות הפועלות על איבר מוגדר בגוף.

השאלות שיישאל המומחה הן: מהי הפגימה ממנה סובל התובע? האם ניתן לומר בהסתברות של מעל 50% שתנאי עבודתו של התובע היוו גורם שתרם להווצרות הפגימה, או האיצו את מועד הופעתה, או החמירו אותה? אם התשובה לשאלה 2 הנה בחיוב – האם הפגימה של התובע נמנית עם "מחלות המיקצוע" שבתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד-1954.

החלטה על מינוי מומחה תנתן בנפרד לאחר שיחלוף המועד להגשת בקשה לרשות ערעור על החלטה זו, או, אם תוגש בקשה כזו, כפוף לתוצאותיה.

...

אנו סבורים שתנאי עבודתו של התובע מקיימים אף את דרישות הרציפות של תורת המיקרוטראומה.

גם אם התובע העריך הערכת יתר מסויימת את החלק מתוך כלל עבודתו שמהווה הפעלת כלים רוטטים, אנו סבורים שהעדויות של התובע ומר וינקר מאפשרות לקבוע שהתובע הפעיל ברוב מוחלט של ימי העבודה שלו כלים רוטטים למשך פרקי זמן משמעותיים העונים על דרישת הרציפות של תורת המיקרוטראומה.

כך, עדות התובע בדבר הצורך להבריג בין 200 ל-500 הברגות בהתקנות ארונות לחנות, לא נסתרה והיא מקובלת עלינו והיא ממחישה את הרציפות המתקיימת בתאונות הזעירות שכרוכות בהפעלת המברגה ויתר הכלים הרוטטים.

בסיכומי התובעים, נוספה הטענה כי לו היה גם נימסר להם שבפעולות להפסקת הריון קיים סיכון של כ-50% (לפי דעת המומחה מטעם הנתבעת – 20%) שבאותם מקרים בהם נולד וולד חיי - תגרם לו פגיעה מוחית, בשילוב עם הידיעה על מוזאיקת טרנר, שסיכונה להטלת פגמים ומומים - נמוך יותר, לא היו בוחרים בהפסקת הריון; וכך - לא היינו כלל מגיעים לנסיון להפסקת הריון, שהוביל ללידה מוקדמת בעניינינו; לידה מוקדמת שגרמה לתובעת נזק גוף.

הואיל וכאמור, מצאתי כי בעניינינו הוכח שגם במקרה של "מוזאיקת טרנר" קיים חשש מסוים למופע מלא של תופעות ומומי התיסמונת, השאלה שנשאלת לצורך בחינת הקשר הסיבתי העובדתי, היא: האם כטענתם ההורים בתצהיריהם, הידיעה שמדובר ב"מוזאיקת טרנר" שבה הסיכון קטן יותר ממקרה של "תיסמונת טרנר", גם בהיתחשב בסיכונים שקיימים ומובנים בנסיון להפסקת הריון, במקרה שבו הילודה נותרת בחיים, היתה מובילה את האם או ההורים "לקחת סיכון", והיו מוותרים על זכותם לבקש אישור לבצע הפסקת הריון? לשון אחר; נשאלת השאלה: מה הייתה האם מחליטה - אילו? לפי תצהיר שנתנה האם ביום 13.12.13 בתמיכה לבקשה לתיקון כתב תביעה (שהתבקש - למקרא כתב ההגנה שבו הכחישה הנתבעת את טענת התובעים כי מדובר היה ב"תיסמונת טרנר", וטענה כי מדובר היה ב"מוזאיקת טרנר"), תצהיר עליו לא נחקרה, משיבה האם לשאלת ה"אילו", כך [בסעיף 4]: "לו היה נימסר לי כי מדובר במוזאיקת טרנר, שאז לעתים קרובות אין ביטוי קליני לתיסמונת, הרי שהייתי דורשת בדיקה גנטית חוזרת או הייתי מבצעת סריקת מערכות כדי לבדוק אם יש פגיעה בהתפתחות איברי המין של העובר או סימנים אחרים של תיסמונת טרנר, ורק אז מחליטה אם לבצע הפסקת הריון". לשון אחר, גם בתצהיר שנערך מטעמה של האם בדיעבד, לצורך תמיכה בתיקון כתב התביעה, עולה שגם מידה מופחתת של סיכון עדיין מרתיעה את האם מלידה רגילה; זאת, כך נראה, בהבינה שאחוז הסיכון המופחת איננו מהוה "הבטחה" ש"לה זה לא יקרה"; זאת, באשר למול המידע "המפחית", עדיין - היא מבקשת לברר ולוודא שאכן הסיכון הכללי קטן יותר במקרה שלה – באמצעות ביצוע בדיקות פרטניות של העובר.

אמנם ברובד הראשוני, היתה פגיעה באוטונומיה של רצון האם בכך שבחירתה לא היתה "בחירה מדעת". אך, כפי שהרחבתי בפרק "הערה מקדימה לגבי אינטרסים נוגדים - והמורכבות הנפשית בהחלטה על הפסקת הריון" לעיל, האם בוחרת גם עבור העובר שברחמה, ומי שמייעץ לה מודע לעובדה זו. האנטרס של העובר הוא לחיות בכל מחיר; אינטרס נפרד זה - אובחן גם בפסיקה כך: "מרגע שהעובר יכול להתקיים מחוץ לרחם יש להעניק לאנטרס שלו בחיים משקל משמעותי לעומת אינטרס ההורים שלא לגדלו." [ת.א. (המחוזי בחיפה) 592/02 פלוני נ. מ"י (פורסם; 2.12.07)].

תימוכין לתפיסתי זו ניתן למצוא בדברי המלומד, כב' השופט י' אנגלרד, בציינו [י' אנגלרד, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, מהדורה שנייה, התשנ"ה, עמ' 33]: "פגיעות בעובר עצמו מעוררות את שאלת קיום האחריות הנזיקית לגביו. באשר לאדם שנולד – אמנם חי, אך ניזוק כתוצאה מפגיעה בו בהיותו עובר – השאלה המשפטית מושגית היא אם נתקיימו לגביו יסודות עוולת הרשלנות (קיום חובת הזהירות והפרתה). הדיעה המקובלת היא, שגם בהנחה שאין לעובר אישיות משפטית אפשר להכיר בקיום היסודות הנזכרים ולהטיל אחריות על המזיק כלפי הנפגע לאחר לידתו של זה, דהיינו: עם רכישתו את הכשרות המשפטית. לעומת זאת, כאשר הפגיעה גורמת למותו של העובר לפני לידתו, אין להכיר באחריות כלפיו בנזיקין. סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית קובע במפורש, כי אין לעובר אישיות משפטית לפני גמר לידתו; ואילו במקרים המיוחדים שבהם מוכרות לעובר זכויות, התנאי הוא כי יוולד חי. לכן, בצדק נדחתה תביעת פיצויים מטעם עובר שמת בבטן-אמו כתוצאה מפגיעה בתאונת-דרכים. ענין אחר הוא כמובן זכותה של האישה לפצוי על אובדן פרי-בטנה". (ההדגשה הוספה).

...

התובעים 2 ו-3 ישלמו, ביחד ולחוד, לנתבעת כדלקמן: שני שליש מהחזר הוצאות שכר המומחים שנתנו בנדון חוות דעת לנתבעת (לפי קבלות, בתוספת שערוך וריבית כדין), החזר מחצית מתשלום יתרת האגרה שתשלם הנתבעת בתיק זה, וכן - שכר טרחת עו"ד בסך כולל של 40,000 ₪.

התביעה של התובעת 1 נגד הנתבעת מתקבלת בחלקה, כך שהנתבעת תשלם לתובעת 1 סך של 280,000 ₪.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת 1 כדלקמן: שליש מהחזר הוצאות שכר המומחים שנתנו בנדון חוות דעת לתובעים (לפי קבלות, בתוספת שערוך וריבית כדין), וכן - שכר טרחת עו"ד בסך כולל של 65,520 ₪.

וכך אמר בית הדין הארצי בעב"ל 16882-09-16 שחר מרגלית- המוסד (מיום 09.08.2017): "בבחינת קיומה של פגיעת עבודה בדרך של מקרוטראומה, ראשית על המבוטח להניח את דעת בית הדין לקיומה של תשתית עובדתית המתאימה לפגיעה בדרך של מקרוטראומה. לפיה, הוא מבצע במהלך עבודתו תנועות חוזרות ונישנות ברציפות, זהות או דומות במהותן הפועלות על מקום מוגדר, בתכיפות הנמשכת על פני פרק זמן מספיק לגרימת נזק מיצטבר לעובד" (ההדגשה לא במקור – י.ש).

בהתאם להוראות סעיף 83 לחוק, קיומו של יסוד הזמן, מקים חזקה לפיה מיתקיים גם יסוד הסיבתיות: "תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חצוניים הנראים לעין, בין שארעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על ארוע התאונה הייתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים". משכך, תאונה או פגיעה שאירעה תוך כדי עבודה יוצרת את הקשר הסיבתי בין התאונה לעבודה.

כאמור בפס"ד מור יוסף אמר בית הדין הארצי כי: "עצם קיומה של תקלה פתאומית אובייקטיבית שניתן לראותה בעין ולהצביע עליה, ובהיבט זה היא "חיצונית" לאיבר שניפגע להבדיל מגורם פנימי-טבעי המצוי בגוף האדם, היא שתהווה את ה"גורם החצוני" הדרוש בהתאם להגדרת החוק.

החלטה על מינוי מומחה - אורטופד כאמור לעיל - תנתן בנפרד.

...

לפיכך ניתן לקבוע כי התובעת עונה על דרישות הפסיקה כאמור, לעניין אירוע תאונתי כלדקמן: (1) פתאומיות – מעדותה שוכנעתי כי אכן אירע לתובעת אירוע חד פעמי (בשונה ממצב תחלואתי המתפתח בהדרגתיות).

סוף דבר: התביעה להכרה בעצם קיומו של אירוע התאונתי בעבודה מיום 10.6.2020 – מתקבלת.

בעניין המיקרוטראומה ומחלת מקצוע - התובעת לא הרימה את הנטל בעניין הפגיעה בדרך של תורת המיקרוטראומה/מחלת מקצוע והתביעה בעניין זה נדחית.