לשיטתה, התאונה ארעה שעה שרכב המזדה נסע כדין בנתיב נסיעתו, או אז הגיח במהירות רכב הפורד, סטה אל הנתיב הנגדי, ופגע בעוצמה ברכב המזדה אשר בתורו נהדף אל עבר הרכב החונה.
ואולם, ראיתי לנכון לשמוע מחדש את העדויות הגם שבנסיבות העניין יש מקום לטענה בדבר קיומו של מעשה בי דין מסוג השתק פלוגתא שכן שאלת האחריות נידונה והוכרעה על ידי בית המשפט דשם, ואולם, לא היה מנוס אלא לשמוע מחדש את העדויות נוכח התיבה הלשונית "אשם תורם" בה בית המשפט עשה שימוש בפסק הדין ביחס לשלושת המעורבים מבלי שהדברים יוחדו אך כלפי התובע דשם, מר יעקב, הבעלים של הרכב החונה.
ראו גם עפ''ת (מחוזי חיפה) 46542-12-122 ולדיסלב רודנקו נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) שם דובר אומנם בעירעור במסגרת הליך פלילי, ואולם, בית המשפט המחוזי קובע כי אחריות הבעלים של רכב חונה אינה מסתיימת אך עם פעולת חניית הרכב אלא היא ממשיכה לחול כל עוד הרכב חונה במקום.
...
יובהר שלצורך הכרעתי זו, איני נזקק לשאלה הפרשנית מה הייתה כוונת בית המשפט לתביעות קטנות שעה שקבע אשם עצמי, ובלשון אחרת האם מדובר באשם המכוון אך כלפי התובע דשם, מר יעקב, או שמא מדובר באשם יוצר אחריות כלפי הנהגות האחרות?, זאת לאחר ששמעתי מחדש את הראיות בתיק, והתרשמתי בצורה ישירה ובלתי אמצעית מהעדויות שהובאו בפניי וכן נוכחתי כי הרכב החונה אכן יצר סיכון תחבורתי והיווה גורם, אומנם נוסף לגורמים סיבתיים נוספים, לקרות התאונה.
אומנם, באותו מקרה דובר ברכב חונה שהתדרדר לאחור, ואולם, הדברים שבית המשפט ציין יפים גם לנידון דידן:
"טענת המערער ממנה משתמע כי אחריות הנהג מסתיימת עם החניית הרכב, אינה מקובלת עלי. אחריות הנהג בפועל ממשיכה לחול עליו לא זו בלבד עד לחניה, אלא ממשיכה להטיל עליו את האחריות גם לאחר מכן. החניית הרכב במהותה ומשמעותה נהיגה כמובנה בפקודה ובתקנות. זו היא תכליתן של הוראות הפקודה והתקנות, על כן, ככלל מוטלת אחריות על הנהג שהחנה את הרכב , אחריות שתמשיך לחול עליו כשהרכב חונה ואף תחייבו ביחס לכל אשר יתרחש בעקבות התדרדרות הרכב. אין הדעת סובלת קבלת פרשנות ממנה משתמעת שאחריות הנהג, מסתיימת עם החניית הרכב, כי המקרה שבפני וניסיון החיים מלמדים שתאונות מתרחשות ונגרמות ע"י רכב חונה, הגם שהנהג כבר עזב אותו. גישה אחרת עלולה להביא למצבים בהם לא תמצא אחראי לנזק שנגרם ע"י רכב חונה. תוצאה זו, מחטיאה את תכלית החקיקה".
הגם שמדובר בהתדרדרות של רכב חונה, לית מאן דפליג כי הדברים שבית המשפט מציין שם רלבנטיים גם רלבנטיים לנידון דידן.
סיכומם של דברים
נוכח חלוקת האחריות אותה קבעתי כפי שהדברים פורטו בהרחבה לעיל, הרי ככל שהדברים אמורים בתביעה העיקרית, אני פוסק כדלקמן:
אני מחייב את שירביט לשלם לתובעת סך של 22,007 ש''ח (50% מסכום התביעה העיקרית), ואת שומרה סך של 8,803 ש''ח (20% מסכום התביעה העיקרית), ובסה''כ 30,810 ש''ח.
לסכום שפסקתי יש להוסיף שכ''ט עו''ד בסך 5,500 ש''ח אשר ישולם באופן ששירביט תישא בסך 3,927 ש''ח, ואילו שומרה תישא בסך 1,573 ש''ח, וזאת בהתאם לחלוקה המפורטת בסעיף 16 (ג').
ככל שהדברים אמורים בתביעה שכנגד, אני פוסק כדלקמן:
אני מחייב את שומרה לשלם לשירביט סך של 2,603 ש''ח (20% מסכום התביעה שכנגד), ואת שלמה סך של 3,905 ש''ח (30% מסכום התביעה), ובסה''כ סך 6,508 ש''ח.
לסכום שפסקתי יתווסף רכיב שכ''ט בסך 2,500 ש''ח שישולם עפ''י חלוקה שלפיה שומרה תישא ב- 40% מהסכום (2,603 ש''ח /6,508 ש''ח), הווי אומר סך של 1,000 ש''ח, ואילו שלמה תישא ב- 60% (3,905 ש''ח /6,508 ש''ח), הווי אומר סך 1,500 ש''ח.
לסכומים יתווספו גם החזר בגין המחצית הראשונה של האגרה וכן תשלום המחצית השנייה של האגרה עפ''י אותה חלוקה שפורטה בסעיף 17 (ב') (40%- 60%).
