בסעיפים 3-4 לכתב התביעה מתארת התובעת את אופן קרות התאונה באלו המילים: "עת פסעה לתומה במדרכה, נפלה התובעת עקב שפת מדרכה משובשת". התובעת נפגעה בקרסול רגל ימין והובהלה הישר מזירת הארוע באמבולנס לבית חולים "מעיני הישועה", שם אובחנה חבלה סיבובית בקרסול ימין עם שבר בפטישון לטראלי.
לא זו אף זו, בדו"ח מד"א שהנו המועד הראשון הסמוך לקרות התאונה צוינה גרסה בהיא לישנא: "בהכרה מלאה, לדבריה ניחבלה מעמוד ונפלה" וגם בהמשך בתעוד רפואי בקופת חולים צויין: "בדרך לעבודה נתקלה ונפלה על המדרכה ונחבלה מעמוד". גם בתאור שתיארה בפני המומחים הרפואיים מטעמה ומטעם הנתבעת הוזכר קיומו של תמרור בו נתקלה כדבריה, וכאמור גם במסירת גרסה חופשית ובלתי מעובדת במעמד קדם המשפט תארה כי נתקלה בתמרור והוא הוזכר לפחות ארבע פעמים בעדותה זו. אדרבא, גם בדווח למל"ל על פגיעה בעבודה נרשמה מפיה הגרסה הבאה: "הלכתי על הכביש ובאתי לעלות על המדרכה נכנסתי על עמוד ונפלתי ושברתי רגל (קרסול)". (מתוך נ/2 תיק המל"ל- עמ' 58 לתיק מוצגי הנתבעת).
...
נפתח הדיון בפרק החבות;
סוגיית החבות
טענות הצדדים
לטענת התובעת, התאונה ארעה בשל רשלנותה של הנתבעת בגין תחזוקה לא נאותה של המדרכה, ומשכך ומאחר ומדובר במפגע המהווה סיכון בגינו נתקלה התובעת ונפלה, אזי יש לקבל את התביעה במלואה.
משכך, השאלה הנשאלת אשר סביבה יסוב הדיון היא: האם בנסיבות המקרה דנן ועל בסיס המסכת הראייתית שנפרשה בפני בית המשפט, עמדה התובעת בנטל השכנוע להוכיח את עצם קרות התאונה ונסיבותיה כנטען על ידה, כמו גם קיומו של סיכון צפוי ובלתי סביר, אשר הוא בלבד מקים התנהגות עוולתית ביחס לנתבעת? בשאלה זו יעסוק הפרק הבא;
ניתוח עובדתי על בסיס המסכת הראייתית
עוד בטרם אדרש לשאלת המפגע הנטען והאם אכן עומד בתנאי בלעדיו אין של "סיכון בלתי סביר וצפוי", אשר רק בהתקיימו מוטלת חבות על המזיק כפי שנקבע בפסיקה, ולאחר עיון מדוקדק בראיות שנפרשו בפניי, באתי למסקנה כי למעשה התביעה כלל לא "מתרוממת" להגיע לשלב של בחינת הסיכון הנטען, שכן התובעת כלל לא עברה את המשוכה הראשונה: להוכיח באילו נסיבות ובאיזה אופן ארעה התאונה.
וכך סיפרה:
"...הלכתי לאורך הכביש, ולקראת הסוף הייתה חניה והיו מכוניות ולא יכולתי ללכת על המדרכה, ירדתי לכביש, ואז היה שם תמרור ונכנסתי בו ואז נפלתי בחוזקה על הרצפה. אנשים יצאו מהמכוניות ובאו לעזור לי. עד היום הרגל שלי על הפנים. אני במצב על הפנים. כאשר בית המשפט מציג לי את התמונות שצורפו לתחשיב מטעמי- אני אומרת שהמקום שונה. זה לא פייר. אני מצביעה על המקום שהיה התמרור. כאשר בית המשפט שואל אותי מתי צולמו התמונות ועל ידי מי- התמונות צולמו על ידי אחרי איזה חצי שנה אולי יותר. הייתי עם גבס ואף אחד לא יכול היה לעזור לי. עד שמישהו לקח אותי למקום לצלם. תביני איך שבאה המכונית רצתי מהר לעלות על המדרכה כדי שלא אדרס ואז נפלתי. נפלתי מהמדרכה כי הכל היה שבור. כאשר בית המשפט מבקש ממני להראות על גבי התמונות היכן המפגע ממנו נפלתי- בתמונות שמוצגות לי אני אומרת שעליתי על המדרכה פה ונפלתי. אבל הם שינו. מה זה הדבר הזה? ... כאשר בית המשפט שואל אותי האם התמונות משקפות מצב שקדם לתאונה או לאחריה- זה נראה לי התמונות שאחרי השינוי. כי כל המרצפות היו שבורות. התמרור היה אמור להיות פה. את רואה? נכנסתי בעמוד הזה ובום נפלתי על הרצפה חצי שעה עד שבא מישהו לעזור לי. זה לא עמוד זה תמרור. אני איבדתי את ההכרה. ברגע שהאמבולנס בא לא יכולתי לדבר בקושי נשמתי. זה היה תמרור". (הדגשות שלי- א.ב)
לשון אחר, בתיאור חופשי ובלתי מעובד לתצהיר עדות ובשפתה של התובעת, תיארה זו האחרונה נסיבות שונות לחלוטין ממה שטענה בצורה כוללנית בכתב התביעה ובתצהיר העדות עליו חתמה חודשיים לאחר אותה ישיבת קדם משפט.
אין בידי לקבל הסבר דחוק זה אשר בא מפיו של בא כוחה של התובעת במקום שיבוא "מפי הגבורה", קרי מפי התובעת עצמה.
לאור כל המקובץ לעיל, והגם שמוכנה אני לקבל טענת התובעת לנפילה ברחוב של הנתבעת באותו יום מר ונמהר מבחינתה, באתי למסקנה כי התובעת לא הוכיחה את נסיבותיה של התאונה הנטענת, לא הוכיחה קיומו של קשר סיבתי בין נפילה זו לבין מפגע כלשהו במדרכה, לא כל שכן כזה שיש להטיל על הנתבעת חבות לגביו.
