פגיעה בעובד שהגיש תלונה לרשויות המוסמכות

(1)  התלונה הוגשה בידי העובד בתום לב או שהעובד סייע בהגשת התלונה בתום לב; (2)  התלונה הוגשה על הפרת חיקוק במקום העבודה, או על הפרת חיקוק בקשר לעבודת העובד או בקשר לעסקו או לפעילותו של המעסיק, ובגוף צבורי – גם אם התלונה הוגשה על פגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין; (3)  התלונה הוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונה או המוסמכת לבדוק או לחקור בענין המשמש נושא התלונה".

...

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה כדלקמן: הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לידיה, את הסכומים הבאים: פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, בסכום של 30,000 ₪; פיצוי בגין הפרת חוק לשון הרע, בסכום של 10,000 ₪.

תביעות התובע לתשלום פיצוי מכח חוק הגנה על עובדים ופיצוי בגין עוגמת נפש – נדחות.

הנתבעת תשלם את הוצאות התובע בסכום של 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום של 7,000 ₪.

(1) התלונה הוגשה בידי העובד בתום לב או שהעובד סייע בהגשת התלונה בתום לב; (2) התלונה הוגשה על הפרת חיקוק במקום העבודה, או על הפרת חיקוק בקשר לעבודת העובד או בקשר לעסקו או לפעילותו של המעסיק, ובגוף צבורי – גם אם התלונה הוגשה על פגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין; (3) התלונה הוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונה או המוסמכת לבדוק או לחקור בענין המשמש נושא התלונה".

...

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה כדלקמן: הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לידיה, את הסכומים הבאים: פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, בסכום של 25,000 ₪; פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר במועד, בהתאם להוראות סעיף 26א. לחוק הגנת השכר בסך של 5,461 ₪.

תביעת התובע לתשלום פיצוי מכח חוק הגנה על עובדים – נדחית.

הנתבעת תשלם את הוצאות התובע בסכום של 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום של 4,000 ₪.

ביחס לתלונה כזו יש לבחון את תחולת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק שזו לשונו – "הפירסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פירסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה". מאחר שעילת התביעה בה עסקינן נוגעת לתלונה עצמה ולא לפירסום אחר שלה אין צורך להידרש לחריג שבסיפת הסעיף.

...

לפיכך גם בגין עילות אלה דין התביעה להדחות.

בנסיבות אלו אין מקום לפסיקת פיצוי מוגבר כלשהו בגין התשתית העובדתית שנבחנה והוכרעה בהליך זה. הפחדת בן התובע על ידי כלבי הנתבע ביחס לעילת תביעה זו די בדברים שכתבתי בהתייחס לעוולת הפרת החובה החקוקה במסגרת הדיון בתביעה השנייה וביחס לפגיעה באוטונומיה במסגרת הדיון בתביעה זו לעיל כדי לדחות את התביעה גם בגין ראש נזק זה. סיכום התביעה השלישית לאור כלל האמור דין התביעה השלישית להדחות ולמעשה, לאור המפורט לעיל, מוטב היה לולא הוגשה ולו מן הטעם שמרבית רכיביה נכללו כבר בתביעות הקודמות.

סיכום כולל לאור כלל האמור ולאחר שדנתי בכל שלוש התביעות – התביעות כולן נדחות במלואן.

. (8) הפירסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פירסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה.

...

משהתביעה לא צלחה את המשוכה הראשונה להוכחת "פרסום" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק, ומאחר והגנת סעיף 15(8) חלה בנסיבות דנן, אין טעם להמשיך ולדון בשאר רכיבי תביעת לשון הרע ודין התביעה להידחות על הסף.

לסיכום, אציין כי הכרעת המחלוקת במקרה זה לטובת יו"ר האגודה, האגודה והמתלונן (נתבע 3), מבלי לבחון את אמיתות הדברים מגשימה את האיזון הנכון של הזכויות העומדות על הפרק.

סיכומו של דבר: משלא הוכח "פרסום" כהגדרתו בחוק, ומנגד עומדת לנתבעים תום הלב סעיף 15(8) לחוק, הרי כי התביעה נדחית.

בסעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") הוגדרה עוולת הנגישה כדלהלן: "נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפרוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים." מהסיפא של סעיף זה נובע איפוא, כי מסירת מידע כוזב בזדון לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים אינה עשויה להעמיד לנפגע עילה לתבוע את נזקיו ממוסר המידע על פי עוולת הנגישה".

אמנם, ככלל, יש בתלונות המוגשות למשטרת ישראל כדי לפגוע בשמו הטוב של מושא התלונה, ועל פי הפסיקה, יכול וניתן לראות בהגשת תלונה כהפרה של הוראות הדין, המצדיקה פיצוי, אולם, כאמור, התובע לא הוכיח כי תלונותיה של הנתבעת היו בבחינת תלונות שוא, ומשכך עומדת לנתבעת גם ההגנות הקבועות בסעיפים 14-15 לחוק איסור לשום הרע.

...

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת כל אשר בפניי, לרבות כתבי הטענות, עדויות הצדדים וסיכומיהם, מצאתי כי דין התביעה להידחות, וזאת מהנימוקים המפורטים להלן.

הדבר מקבל משנה תוקף עת אני סבור כי עצם הגשת תלונה למשטרת ישראל בתום לב צריכה להיות מוגנת, על מנת שנפגעי עבירה לא יחששו מהגשת תלונות בעת הצורך, רק מעצם החשש שמא תסבור משטרת ישראל בסופו של יום כי מדובר בהליך שאינו מצדיק ניהול הליך פלילי (ראו: ע"א 788/79 שהובא לעיל).

כך גם לא מצאתי כי מתקיימות יסודות עוולת הרשלנות, שכן הנתבעת פעלה כאדם סביר בעת שהרגישה שהיא נמצאת במצוקה עקב התנהגות בן הזוג כלפיה וכלפי ילדיהם הקטינים ועל כן פנתה למשטרת ישראל על מנת לקבל את ההגנה הדרושה, וכאמור לעיל התובע לא הוכיח כי הפניה למשטרת ישראל בוצעה מתוך כוונת זדון או מתוך כוונה לפגוע בו. כאמור לעיל, התובע אף לא הוכיח כי נגרם לו נזק, מלבד פגיעה עמומה בשמו הטוב ולא הוכיח קשר סיבתי בין מעשיה של הנתבעת לבין פגיעה נטענת זו. סיכום: אשר על כן ולנוכח כל האמור לעיל מצאתי לדחות את תביעת התובע, הן ביחס לעוולת הנגישה, הן ביחס להפרת פקודת הנזיקין והן ביחס להפרה נטענת של חוק איסור לשון הרע.