פגיעה במהלך יום הסטודנט בדרישה לפיצויים

התובעת הנה ילידת 21/5/1994, כיום סטודנטית ומלצרית בעיסוקה.

גירסתה, אם כן, מתיישבת עם השכל הישר, אשר על כן אני מקבל את גירסתה העובדתית של התובעת באשר לקרות הארוע וקובע כי התובעת נפגעה במהלך תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

אין לשכוח כי סבירות האמצעים שעל הנפגע לנקוט במסגרת חובתו להקטנת הנזק נבחנת באמות מידת ליבראליות, כאשר רמת הסבירות הנדרשת במקרה כזה מהתובע אינה גבוהה במיוחד (ראה ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף תשס"ג, מהדורה חמישית כרך ב' עמ' 1658).

...

וכן בע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד פ"ד נא (2) 724 30.4.97 נקבע כי "אין לפצות תובע אשר הוא זכאי כחבר קופת חולים לקבלם חינם במסגרת סל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994)". יחד עם זאת עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקקה התובעת סביר כי לאחר שחרורה מצה"ל התובעת נשאה דמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נזקקה להוצאות נסיעה לטיפולים אלה לפחות עד שנת 2010.

עם זאת אין ספק כי בתקופה הסמוכה לאחר התאונה נזקקה התובעת לסיוע מוגבר מסוים, כאשר חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בנכויות הזמניות הגבוהות שהוקנו לה למשך חודשים לאחר התאונה 100%, 50% וכן בנכות בשיעור 25% לחודש נוסף לאחר התאונה.

סוף דבר אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת את הסך של 245,000 ₪.

בפני תביעה לתשלום פיצויים לתובעת, ל.ב., ילידת 11.12.96 (להלן: "התובעת"), אשר נפגעה, לטענתה, ביום 04.09.16 בתאונת דרכים במהלך נסיעתה ברכבת ישראל, מתחנת באר שבע לכיוון תל אביב.

היא כיום סטודנטית למשפטים וכפי שנקבע בפסיקה יש לקחת בחשבון כי בעתיד היא יכולה להגיע לשכר שיהיה שווה, אם לא יעלה, על שילוש השכר הממוצע במשק (ע"א 8684/11 שלמה (שלומי) אלקיים ואח' נ' ניב יבור ואח' (25.6.14)) מנגד, אם בעיניינם של קטינים וצעירים, נקודת המוצע הנה כי הנכות התפקודית זהה לנכות הרפואית, וזאת כאשר אין נתונים רלוואנטיים.

שכר הטירחה בתביעות לפי חוק הפיצויים מוגבל בהתאם להוראות החוק ל13% בצרוף מע"מ. כך אם נידרשות הוכחות רק בשאלת הנזק וכך אם נידרשות הוכחות גם בשאלת החבות.

...

בעניין זה סבור אני כי הצדק הינו עם התובעת ואבהיר.

יש לצרף לכך את ההתנהלות סביב חקירת המומחה (וראו בעניין זה את החלטתי מיום 30.5.20) וכן את הודעת המומחה מיום 31.5.20 בדבר אי זימונו.

לסיכום: הנתבעות ישלמו לתובעת פיצוי בסך 411,170 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21%, וכן החזר הוצאות משפט בעבור אגרת בית המשפט, שכר העדה וכן ההוצאות בגין ניהול החבות בסך כולל של 10,000 ₪.

תביעה לפצוי בגין נזק גוף שניגרם לתובע במהלך עבודתו כסוקר מטעם הנתבעת 1, חברת לוג הנדסה בע"מ, במפעלה של הנתבעת 3, בסט קרטון בע"מ. התובע, יליד 1982, היה בעת הרלוואנטית סטודנט להנדסת תעשיה וניהול ונשכר בידי הנתבעת 1, חברת לוג הנדסה וניהול בע"מ, למישרה זמנית למשך שבוע ימים, לצורך ביצוע סקר לבדיקת אחוזי הפחת במפעל לייצור מוצרי קרטון השייך לנתבעת 3, בסט קרטון בע"מ. ביום 22.2.10, יומו הראשון של התובע בעבודה, נפגע התובע ברגלו מקרונית חשמלית שנעה בתחום המפעל על מסילה הקבועה בריצפה.

בנוסף טען מר ננר בתצהירו, כי על מנת לזהות ולהבדיל את עובדי "לוג הנדסה" מעובדי "בסט קרטון", נדרשו עובדי "לוג הנדסה" ללבוש במהלך עבודתם במפעל אפודים בצבע צהוב זוהר.

...

לאחר שבחן את נסיבות המקרה הגיע המומחה למסקנה כי הקרונית מצויידת בכל אמצעי המגן והתקני הבטיחות הנדרשים למניעת אירוע מהסוג שאירע, הן חיישני קירבה והן אמצעי אזהרה ולחצני עצר, והתובע קיבל הדרכה והוזהר מפני סיכוני הניידות במפעל.

דא עקא, שמעבדה זו היתה סגורה אותה עת לרגל שיפוצים, ובכל מקרה עד לארוע של יום הסטודנט לא ניתן היה לבצע בדיקה זו. בקשת התובעים לקבל האישור ללא הבדיקה לא נענתה, חרף הבהרתם כי לא יכלו לצפות דרישות אלו.

המלומד זמיר, המכנה חובה זו "המהירות הסבירה" (שם, 720) בספרו הנ"ל, מציין כי דרוש צירוף בלתי שגרתי של נסיבות כדי שתקום זכות לפיצויים בגין הפרת החובה לפעול במועד.

שרגא ושחר מביעים זאת בספרם הנ"ל, בציינם: "להשקפתנו, החובה לפעול במהירות הראויה משקפת ניסיון חיים רב: מצד אחד, אין הרשות נדרשת לפעול בחיפזון. חיפזון עשוי לגרום להפעלת הסמכות ללא מחשבה או לאחר תשומת לב מועטה למגוון השיקולים העומדים כבסיס הפעלת הסמכות. בדרך זו לא תגיע הרשות להחלטה המיטבית. מצד שני, הפעלת הסמכות באיחור פירושה, פעמים רבות, 'עינוי' הציבור, או 'ענוי' יחידים, פגיעה באינטרסים שונים ושיבוש מהלכים התלויים בהפעלת הסמכות המינהלית." (שם, 343).

...

לשם כך נפגשו עם ד"ר קלוצקי, שהבהירה להם כי הסמכות להתיר יבוא מסוג זה נתונה למשרד התמ"ת, והסכימה לשקול הוצאת מכתב ברוח זו, בכפוף לכך שמומחים נוספים שעימם תתייעץ יגיעו אף הם למסקנה זו. בסמוך לכך, כנטען בכתב התביעה, נימסר לאחים, שעל-פי דין ניתן עקרונית להתיר יבוא של הבירה בכפוף לבדיקות, והם הופנו לשם כך למכון ליין וכן לאוניברסיטה העברית.

לא הובאה כל ראיה לטענה זו והיא נדחית בזאת, הן לגבי האחים והן לגבי החברה.

התובע העיד כי לאחר שהגיעו למסקנה, כי אין ביקוש לבירה בירושלים, עזב אחד העובדים.

לאור כל האמור דין התביעה להדחות.

אורן דורש לפצותו עבור העוולה בפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק ללא הוכחת נזק, וזאת לגבי כל אחת משני המקרים.

הוא נובע מתוך צירוף נתונים אמפירי לא פשוט של ריבוי קהל הצובא על הפתחים, תפוסה מוגבלת למועדון, הצורך לקבל החלטה בזמן אמת ע"י בודקים צעירים ובנוסף: תחושה סובייקטיבית קשה של פגיעה לא מוצדקת שעשוי שתתקיים לא אחת גם כאשר בצדק נאסרה כניסתו של פלוני למועדון, ולבטח שהיא קיימת גם כאשר נאסרה הכניסה מתוך שיקול דעת מוטעה אך לא מחמת הפליה.

באם נחזור לענייננו, הרי שהתובעים היו כבני 29-30 במועד האירועים, ולא נטען בפניי כי היו סטודנטים.

באשר לתחושת הפגיעה הסובייקטיבית במי שסורבה כניסתו העיד: "אנשים שנפגעים מהמיון אין ספק שהם נפגעים. אם התנהגו כך או אחרת הם בטוח נפגעים. גם אם אדם בא שיכור לכניסה הוא נפגע מעצם המיון. במקרה כזה אכן מעריך שהוא ילך ויחפש את הדרך להוציא פיצוי כספי כדי "להחזיר למועדון" על המיון" (עמ' 46 לפר').

...

בנתונים, ועל פי מה שהוכח, דין התביעה להידחות.

בסיכום: לדידי לא הוכחה לגבי אף לא אחד משני האירועים חזקה מחזקות סע' 6 לחוק, ולא שוכנעתי בתיזה כי נמנעה כניסתו של התובע 1 על רקע מוצא או חזות מזרחית.

שתי התביעות המאוחדות נדחות – אך בלא צו להוצאות.