פגיעה בחופש העיסוק עקב תנאי רישיון עסק מגבילים

מצופה איפוא מהמשטרה להזקק למידע המודיעיני, שלו מיגבלות אינהרנטיות רבות, כמוצא אחרון בלבד, ולא לפני שהיא פעלה בכל האמצעים העומדים לרשותה לאיסוף ראיות כשרות, תוך מתן אפשרות עיון בהן.

לכן, על פי בית משפט המחוזי, הדגש בהקשר זה צריך להיות על כך שלבית העסק אין רישיון, ומכיוון שהצו פוגע קשות בזכות חוקתית לחופש עיסוק, בית המשפט צריך להשתכנע שמדובר בבית עסק המתנהל פרק זמן ארוך ללא רישיון, ושלבעלים ניתנו התרעות בעיניין, וכן כי אין סיכוי שבעתיד הנראה לעין ניתן יהיה לקבל רישיון עסק.

ואילו בנוגע לטענות המישטרה לפיהן תוקף הרישיון צריך לפוג מחמת הצהרה כוזבת או מחמת שינוי בפרטי רישיון העסק, לאור הסתרת ארגון פשיעה "המושך בחוטים" של העסק, הרי שבסופו של יום טענות אלו מבוססות על אותם מידעים חיסויים ותלויות בהן, כך שעמדתי ביחס אליהם רלוואנטית אף בהקשר זה. בהיתחשב בכל האמור, לא מצאתי כי החלטת הערייה לפיה בעת הזו לא הבשילו התנאים להפעלת סמכותה לנקוט בצעד החמור של ביטול רישיון תקף ביחס לתאים 7 ו-40 - חרגה ממיתחם הסבירות.

...

טענות הצדדים טענות העותרים בתמצית אין להיעתר לבקשת המשטרה להביא לידי כיליון את עסקם של העותרים, בעל המוניטין ארוך השנים והמחזור החודשי של מיליוני שקלים, וזאת אך ורק בהתבסס על מידע מודיעיני עלום שלא ניתנה להם כלל אפשרות להתגונן מפניו או להפריכו.

ראו לעניין זה את הדברים שנפסקו בעע"מ 10692/08 אבו כליב נ' ראש עיריית חיפה (1.7.2009), באותו המקרה טען המערער, בין היתר, כי הסכמת המשטרה לא הייתה דרושה כלל לקבלת רישיון לעסק אותו ניהל, אך ערעורו נדחה תוך שבית המשפט העליון מבהיר כדלקמן (עמוד 2 לפסק הדין): "עסקו של המערער טעון רישוי (ראו צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995, פריט 10.14(ה)), ורישיון כזה לא יינתן אלא אם שוכנעה רשות הרישוי כי ננקטו אמצעים להבטחת איכות נאותה של הסביבה ולמניעת מפגעים ומטרדים. אולם, מכך אין ללמוד על הסדר שלילי לפיו חייבת רשות הרישוי להצטמצם לשיקול זה בלבד, ומקום שמתעורר צורך לפנות ולבקש את חוות דעתה של משטרת ישראל, רשות הרישוי רשאית ואף חייבת לעשות זאת כדי להבטיח את שלום הציבור. לא זו אף זו, אם רשות הרישוי לא היתה פונה בנסיבות אלו לקבלת חוות דעתה של משטרת ישראל, כי אז דווקא החלטה זו היתה נגועה בחוסר סבירות". בענייננו, עסקינן בבקשה למתן רישיון לעסק טעון אישור, כאשר רשות הרישוי, העירייה, הייתה מחויבת להביא בחשבון אף את עמדת המשטרה.

לאור האמור, ומאחר שהדרישות בנסיבות של מתן רישיון או היתר לראשונה אינן מחמירות באופן יחסי מבחינת הרף הראייתי הנדרש, הרי שלאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולאחר בחינת החומר המודיעיני שנמסר לי, הגעתי, כאמור, לכלל מסקנה כי לא נפל פגם בהחלטת העירייה בהקשר זה. התוצאה היא, אפוא, שעסקם של העותרים יצומצם בעת הזו, הגם שלא יחדל מפעילותו כליל, תוצאה שיש בה איזון בין האינטרסים המנוגדים כפי שהוצגו במסגרת שתי העתירות דנן.

סוף דבר - שתי העתירות נדחות.

לדבריו "ההגבלה נעשתה שלא לצורך ולתכלית לא ראויה ופוגעת באנטרס הצבורי. ההגבלה הוקמה ע"י המנהל למטרה אחת בלבד כדי לשרת את האינטרסים של יבואני הרכב המסחריים ולפגוע ביבוא אישי ע"י עוסק וזאת ע"פ מדיניות פרטית אסורה של המנהל וכפי שהוא עושה מזה שנים רבות". העותר מוסיף וטוען כי ככל שהמחוקק מבקש להטיל הגבלה מהסוג האמור עליו לציין זאת במפורש בהוראת החוק; וכי הפרשנות הננקטת על ידי המשיב מנוגדת להגדרת "עוסק" בחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1974, שכן "הפעלת רכב באמצעות נהיגה של אחר הנו שירות לכל דבר שבגינו המייבא מוציא חשבונית מס כעוסק, ועושה עסקה ע"פ הגדרתה בחוק המע"מ לצורך עסוקו העצמי". לטענתו "המשמעות של המילים עסקי-עצמי היא כי המייבא, וכדי להפעיל את הרכב לצרכים העיסקיים העצמיים שלו, מבצע עיסקאות ע"פ חוק המע"מ, כל סוג עסקה גם אם העסקה היא באמצעות הפעלת הרכב ע"י אחר". העותר טוען עוד כי הוראת הנוהל חסרת היגיון; אינה מאפשרת את החלפתו של נהג אחד בחברו ואינה מאפשרת לעוסק בתחום להפעיל יותר מרכב אחד.

לטענתו "מרכיב עקרי בענף ההסעות הוא רכישת רכבי הסעות והפעלתם ע"י אחרים, הן באמצעות עוסקים אחרים או באמצעות נהגים שכירים. ברגע שהמשיב מונע מעוסק השקעה ברכב נוסף להסעה הוא פוגע בחופש העיסוק בצורה חמורה ביותר... עוסק רשאי להשקיע את כספו בכל צורה לצורך עסוקו העצמי, כולל השקעה ברכישת רכב נוסף שיפעיל אותו באמצעות קבלן משנה/שכיר, מפעיל אחר, ככל שימצא לנכון". משכך לטענת העותר הוראת הנוהל פוגעת בחופש העיסוק ובזכות הקניין באופן לא מידתי ושלא לצורך; פוגעת בתחרות בענף הרכב; מנוגדת לצוו תעריף המכס העוסק בדבר ולחוזר משרד התיירות שאינם כוללים הגבלה כאמור.

בנוגע לסוגים מסוימים של כלי רכב, נקבע בסעיף 33 לחוק כלהלן: "המבקש לייבא רכב לשימוש אישי זכאי לקבל רישיון ייבוא רכב, לרכב אחד בשנה, בהתקיים כל אלה: (1) הרכב מיועד לשימושו האישי או המשפחתי, ואם הוא עוסק – הרכב מיועד לשימושו העיסקי-עצמי...". הוראת החוק האמורה אינה משתמעת לשתי פנים, ולפיה תנאי לקבלת רישיון ייבוא רכב לצורך עסקי הוא כי הרכב מיועד לשימושו של המייבא בלבד.

...

כאמור בנוהל, מטרתו "לפרט ולבאר את הוראות החוק ביחס לייבוא אישי ומסחרי של רכב סיור, ואינו בא לקבוע או להוסיף תנאים לייבוא רכב כאמור". מהמקובץ עולה כי פרשנותו של המשיב להוראת החוק האמורה אינה בלתי סבירה.

משכך דין העתירה להידחות.

אשר על כן העתירה נדחית.

העותרות הן "יבואן מסחרי" לפי סעיף 31 לחוק רשוי שירותים ובסעיף 32 (1) לחוק נקבע , כי יבואן מסחרי זכאי לקבל רישיון יבוא רכב אם "דגם הרכב עומד בהוראות כל דין לעניין רישום רכב, ובכלל זה בהוראות לעניין בטיחות הרכב והגנה על הסביבה, לרבות הוראות לפי פקודת התעבורה". ו) המשיב מוסמך לקבוע דרישות ותנאים לצורך קבלת רישיון ייבוא מכוח סמכותו לפי סעיף 3 (ד) לצוו יבוא חופשי התשע"ד - , הקובע: "מי שמוסמך לתת רישיון יבוא, אישור או היתר לפי צו זה, יפרסם את כלל הדרישות, התנאים המלאים והמסמכים הנדרשים לצורך נתינתם באתר האנטרנט של המשרד, לפי העניין". ז) ביום 5/2/19 נשלח למנהל העותרת 2 מכתב שהוא למעשה סיכום פגישה מיום 30/1/19 (נספח ד' לתגובת המשיב).

כך גם למשל: דרישות התקינה האירופאית לא מגבילות מהירות קלנועית ל- 12 קמ"ש בעוד בישראל - כן. ח) אין במקרה דנן פגיעה בחופש העיסוק של המעבדות.

היבואן המסחרי רשאי לקבל רישיון ייבוא כאשר דגם הרכב עומד בהוראות הדין "ובכלל זה בהוראות לעניין הבטיחות הרכב והגנה על הסביבה, לרבות הוראות לפי פקודת התעבורה" (סעיף 32 (1) לחוק רשוי עסקים).

...

לא שוכנעתי כי אכן כך הדבר.

לא שוכנעתי כי האינטרס הכלכלי - פרטי של העותרות גובר על האינטרס הציבורי שבהגנה על בטיחות הציבור.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין העתירה להידחות.

לאור זאת, לא מצא בית המשפט קמא להסתפק במתן הוראה לאיטום שני החדרים הפרטיים בקירות בלוקים ולאפשר חזרה של יתר חלקי המועדון לפעילות, או להגביל השמוש במקום לתקופה בת 60 יום בלבד, וזאת לאחר שהגיע למסקנה כי על אף הפגיעה בחופש העיסוק הכרוכה בכך, לא יהא בכך לסייע במניעת ביצוע העבירות במקום.

בהקשר זה נקבע כי "השיקולים המנחים במתן צו לפי סעיף 16 ומועד כניסתו לתוקף יפים, בשינויים המחויבים, גם לגבי סעיף 17, שכן מטרתם של שני הצוים זהה: למנוע הפעלת עסק ללא רישיון הפוגעת בתכליות החוק. אלא שבשונה מסעיף 16, צו הפסקת עיסוק זמני ניתן לפני שהוכחה אשמתו של הנאשם. בשלב זה של ההליך הפלילי נהנה הנאשם מחזקת החפות, והשאלה אם יש מקום להרשיעו בעבירה של הפעלת עסק ללא רישיון או בחריגה מתנאיו טרם התבררה והוכרעה. ... המסגרת העיונית להכרעה בבקשה לפי סעיף 17 דומה במאפייניה לזו הנוהגת בבקשה למעצר נאשם עד תום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, בשינויים המחויבים. כלומר, על המאשימה להניח תשתית ראייתית לכאורה למיוחס לנאשם בכתב האישום ולקיומה של "עילת הפסקת עיסוק מיידית" – עליה לשכנע כי נקודת האיזון בין מידת הנזק שייגרם לבעל העסק ולצדדים שלישיים כתוצאה ממתן הצוו לבין מידת הנזק שעלול להגרם לציבור כתוצאה מהמשך הפעלת העסק ללא רישיון עד לסיום המשפט – מטה את הכף להעדיף את אינטרס הציבור; וכי לא ניתן להשיג את מטרת הצוו באמצעי מידתי יותר.

...

לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת נועה תבור) מיום 23.3.2018 בצ"מ 59157-02-18, לפיה נעתר בית המשפט לבקשת המדינה והורה על סגירת מועדון "TLV CLUB" (להלן: "המועדון") עד תום ההליכים המשפטיים כנגד המערערת.

עם זאת, אין די בקביעה כי קיימת תשתית ראיית לכאורית לביצוע העבירות שבתוספת הראשונה לחוק; המסקנה כי הגבלת השימוש במקום חיונית למניעת המשך ביצוע העבירות והקביעה כי קיים יסוד סביר לחשש שיש בעבירות הרלוונטיות כדי לסכן את ביטחונו של אדם או הציבור.

גם עיון בדברי ההסבר להצעת החוק מיום 15.11.2004 מלמד על כך שמדובר באמצעי מניעתי, וכך נאמר: "צו ההפסקה נועד ליתן בידי רשויות אכיפת החוק אמצעי יעיל לצמצום התופעה העבריינית של העסקת אנשים בזנות, זאת משום שסגירת המקום לציבור צפויה להקשות על הקשר שבין קהל הלקוחות לבין המקום שבו ניתנים שירותי הזנות וכך להצר את צעדיהם של מבצעי העבירות. ... בשל אופייה של הפעילות העבריינית הקשורה בעבירות זנות היא עשויה להתחדש בתוך זמן קצר ביותר באותו המקום שבו התקיימה, אף אם באי המקום נעצרו קודם לכן; כדי למנוע את חידושה יש הכרח פעמים רבות להפסיק את השימוש במקום לאלתר או להגבילו". ואכן, בית משפט קמא שקל את האפשרות להגביל השימוש במקום לתקופה בת 60 יום בלבד לפי סעיף 3א(ג)(1) לחוק, ולבסוף הגיע למסקנה כי לא די בתקופה קצובה זו כדי להביא להפסקת ביצוע העבירות במועדון.

מכל הטעמים שמניתי, הערעור נדחה.

ואכן, החקיקה הראשית וחקיקת-המִשְנֶה בתחום זה כוללות מיגוון הוראות לעניין קבלת רישיון כתנאי לעיסוק בהם, חובת רישום בפנקס בעלי המיקצוע, ייחוד תואר המיקצוע, אופן הרישום בפנקס, מעבר מבחנים שונים בנסיבות מסוימות ועוד[footnoteRef:27].

בבג"ץ מינהלי השקעות היתייחס בית המשפט העליון למהותן של הוראות מעבר, בהקשר של מינהלי תיקי השקעות, כך: "חוק חדש הקובע תנאים לעיסוק, מיקצוע או משלח יד (נכנה את כולם עיסוק או מיקצוע), חל בדרך כלל על כל מי שמבקש לעסוק באותו עיסוק, בין שהוא עסק בו בעבר ובין שלאו... החלת החוק על מי שעוסקים בו בהווה, שעסקו במקצוע גם בעבר, אינה החלה רטרואקטיבית של החוק. עם זאת, החלה זו של החוק פוגעת בחופש העיסוק של אלה שעסקו במקצוע בעבר. לעתים הדבר מהוה גם פגיעה בזכות הקניין שלהם... זאת פגיעה לא רק בציפייה אלא גם בזכות, היא הזכות לחופש העיסוק (ולעתים, הקניין)... פגיעה שכזו צריכה לקיים את דרישותיה של פיסקת ההגבלה... מטרתן של הוראות המעבר היא למנוע תחולה אקטיבית (מיידית) של החוק החדש על מי שעסקו במקצוע בעבר...

...

מנהל עבודה בעבודות בנייה - תקנות 3(ב) ו-(ג) לתקנות חלופותיה של תקנה 3(ג) לתקנות אינן רלוונטיות למערער, משלא עסק בתחום הבנייה במועדים המצוינים בה. נותרה תקנה 3(ב) שקובעת כך: "(ב) מפקח העבודה הראשי רשאי, לפי הנסיבות, לפטור אדם ממילוי התנאים שצוינו בתקנת משנה (א) או לדחות את מועד הבחינה כאמור בתקנת משנה (א)(2)." בשים לב לאמור לעיל לעניין תכלית תיקון 1998 ומשכל שנדרש מהמערער הוא לעמוד במבחן לפני ועדה - וזאת מתוקף סמכותו של המפקח הראשי לפי תקנה 3(ב) לתקנות ועל פי קריטריונים המפורטים בנוהל ההכשרה - לא מצאנו ממש בטענות המערערים שלפיהן סמכותו של המפקח הראשי הופעלה בעניינם באופן המצדיק התערבות כלשהי.

אמנם למערערים שלל טענות ביחס לעניין זה אולם אין בידינו לקבלן משום שגם אם הכוונה היתה לבוגרי קורס מנהלי עבודה, באופן החורג מהוראת המעבר, אין בכך אלא משום שימוש בסמכות המפקח הראשי לפי תקנה 3(ב) לתקנות, ליתן הקלות לצורך המינוי.

סוף דבר הערעור נדחה, הגם שלא מטעמי בית הדין האזורי.