פגיעה בהולכת רגל במעבר חציה - כתב אישום

בפרק העובדות אשר בכתב האישום נטען שהנאשם נהג בשעת בוקר (8:00) במכונית פרטית בעיר בת-ים והתקרב למעבר חציה (לא מרומזר) להולכי רגל בסמוך למעגל תנועה וכי באותה עת החלה הולכת רגל (ילידת 1953) לחצות את הכביש במעבר החציה מימין לשמאל כיוון נסיעת הנאשם, וכי הנאשם נהג בקלות ראש בכך שלא נתן תשומת לב מספקת לדרך, לא האט מהירות נסיעתו בהתקרבו למעבר החציה, לא הבחין מבעוד מועד בהולכת הרגל, המשיך בנסיעה ופגע בהולכת הרגל בהיותה על מעבר החציה.

...

כעת, לכשעובדת הפגיעה של הנאשם עם מכוניתו בהולכת הרגל בעת שחצתה במעבר החציה הוכחה, אני סבור שכבר בתחילתו של ניתוח האירוע התאונתי דנן (ולאור דברי הסניגור בסיכומיו על כי הוא סבור שיש להעדיף לאפשר לתנועה בכבישים לזרום) ראוי להזכיר מעט מושכלות יסוד בקשר עם חובות נהג המתקרב עם רכבו למעבר חציה.

ואולם במקרה זה, אין מנוס ממסקנה שעל הנהג היה לנהוג אחרת, וכך גם היתה חובתו שבחוק.

לאור כל המפורט ומנותח לעיל מורשע בזאת הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

במקרה שלפנינו, עסקינן בפגיעה בהולכת רגל אשר חצתה את הכביש במעבר חצייה מרומזר, מקום מבטחו ומבצרו של הולך הרגל, כאשר בכיוון נסיעתה של הנאשמת דלק אור אדום, ואשר כתוצאה ממנה נגרמו לה חבלות קשות, כמפורט בכתב האישום.

...

סבורני כי בנסיבות תיק זה יהיה בהשתת תקופה נוספת של עבודות של"צ על הנאשמת מאשר זו שעליה המליץ שירות המבחן, זאת חלף צו המבחן לשנה, בבחינת תרומה משמעותית יותר לחברה ו"צדק מאחה".

לעניין זה ראה האמור בתיק 89-11-20 מ"י נ' ניסים אבוחסירה אשר ניתן על ידי מותב זה (נבו 24.2.21 ) ולפסיקה המאוזכרת שם. באשר לרכיב הפסילה בפועל, סבורני כי משך הפסילה בפועל לו עותרת המאשימה הינו ארוך יתר על המידה, מפנה לדברי כב' השו' רענן בן יוסף בערעור ב"פרשת גוטליב" המאוזכרת לעיל, זאת גם בהינתן שלא הושת על הנאשמת רכיב של מאסר בפועל בתיק זה. וכן מפנה לגזר הדין אשר ניתן על ידי מותב זה בתיק: ת"ד (תעבורה תל אביב-יפו) 1770-05-21 מדינת ישראל נ' ירין דידי (נבו 14.11.2022)‏‏ בתיק זה, נידון נאשם אשר נהג בקלות ראש, בכך שלא נתן תשומת לב מספקת לדרך, לא הבחין מבעוד מועד בהולך הרגל אשר חצה את הכביש במעבר החצייה, ופגע בהולך הרגל בחזקה וכתוצאה מהתאונה, נחבל הולך הרגל חבלות של ממש, בדמות שברים מרובים, חבלה פנימית עם דימום בטחול וחבלת ראש.

יפים בעניין זה דבריו של כב' הש' אלרון ברע"פ 7505/21 גויחמן נ' מדינת ישראל (11.11.21):  "לעניין הפיצוי – כבר נקבע בפסיקה כי זכותו של נפגע לפיצויים על-פי חוק הפלת"ד אינה מייתרת את הסמכות הנתונה לבית המשפט בהליך הפלילי לחייב את הנאשם בתשלום פיצוי לנפגע." לאחר שנתתי דעתי לכל האמור לעיל אני גוזרת על הנאשמת את העונשים הבאים: אשר על כן, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: קנס כספי בסך 2,000 ₪.

הנאשמת הודתה, בהזדמנות הראשונה, בעובדות שיוחסו לה בכתב האישום והורשעה, על בסיס הודאתה, בעבירות הבאות: אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים מעבר חציה בביטחה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות"), נהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62(2) וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") והתנהגות הגורמת נזק לפי סעיף 21(ב)(2) לתקנות.

מאידך גיסא, לא ניתן להיתעלם מכך שהנאשמת נהגה במהירות הפחותה מ-20 קמ"ש ומכך שאף בהתאם לעובדות כתב האישום, הנאשמת "חסמה את דרכה" של הולכת הרגל "ובכך גרמה לתאונה". זאת, כאשר לא מדובר בפגיעה חזיתית אלא בפגיעה על ידי דופן הרכב, גלגל קדמי שעלה על רגלה של הולכת הרגל (כפי שעולה גם מהמסמכים הרפואיים, ראו ת/2), וכאשר נראה לכאורה שהולכת הרגל רק החלה את החצייה.

...

יפים לעניין זה דברי בית המשפט בע"פ (ת"א) 71933/06 קלגסבלד נ' מדינת ישראל (8.2.07) לפיהם: "הודיה היא הצעד הראשון המתבקש כאשר אדם טוען לקבלת אחריות. לא הרי מי שמודה בתחילת ההליך, כהרי זה המנסה להרחיק מעצמו אחריות, מנהל הוכחות ומעלה כל טיעון אפשרי כדי לא לשאת באחריות, ומורשע בסופו של הליך מייגע ולעתים ממושך.

בסעיף 38 לפקודה, לצדה של פסילת המינימום הרלוונטית לענייננו, נקבע גם כי "רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרט בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר". בענייננו, אני סבורה כי הצטברותן של נסיבות אישיות וייחודיות של הנאשמת מצדיקה חריגה מפסילת המינימום באופן של הימנעות מהשתת פסילה בפועל מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה (תוך השתת צו שירות לתועלת הציבור במקום).

הכרעה: לאור כל האמור לעיל, לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים לעונש ושקלתי את חומרת העבירות, את מתחם העונש ההולם, את מידת רשלנותה של הנאשמת ואת מידת הנזק שנגרם כתוצאה מהתאונה, את את עברה התעבורתי המקל של הנאשמת, את העובדה שמדובר בכשל ראשון מסוג זה עבורה, את העובדה שהנאשמת בחרה לקחת אחריות ולהודות באשמה בהזדמנות הראשונה וכן את נסיבותיה האישיות והייחודיות ובמקרה ספציפי ייחודי של תיק זה, אני דנה את הנאשמת לעונשים הבאים: צו שירות לתועלת הציבור, בהיקף של 100 שעות, בהתאם לתכנית שתגובש על ידי שירות המבחן.

הנאשמת הורשעה על פי הודאתה בעובדות כתב האישום המייחס לה העבירות הבאות: סיכון הולך רגל במעבר חציה – נסיבות מחמירות – עבירה לפי תקנה 67א לתקנות התעבורה תשכ"א-1961, נהיגה בקלות ראש – עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה") וגרימת חבלה של ממש – עבירה לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

הנאשמת נהגה בקלות ראש וברשלנות בכך שלא עצרה בהתקרבה למעבר החציה, לא הבחינה מבעוד מועד בהולכת הרגל, לא אפשרה לה לסיים את חציית מעבר החצייה בביטחה וגרמה לתאונה בכך שפגעה בה. כתוצאה מהתאונה ניחבלה הולכת הרגל חבלה של ממש: שבר ברדיוס הדיסטאלי – שורש ידה השמאלי.

...

ואולם, לא הוצגו בפני תעודות רפואיות עדכניות אשר יכולות ללמד על מצבה הרפואי העדכני של המתלוננת ואני קובע כי חומרת החבלות הינה מעט מעל הרף הנמוך של חבלה של ממש.

לאור האמור לעיל, לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים לעונש ושקלתי את חומרת העבירות, את מתחם העונש ההולם, את נסיבותיה האישיות של הנאשמת ואת עברה התעבורתי, אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים: קנס בסך של 1,500 ₪.

התאונה, מותו של המנוח והחבלות שנגרמו לנפגעת נגרמו בשל נהיגתו הרשלנית של הנאשם אשר התבטאה בכך שלא היה ער למתרחש בדרך בכיוון נסיעתו לרבות המתרחש על המדרכה בצידי הכביש, לא הבחין במנוח ובנפגעת עובר לתאונה, האיץ מהירות נסיעתו בעת שהתקרב למעבר החציה במקום להאט, הבחין במנוח ובנפגעת באיחור ניכר נהג ברשלנות ובחוסר זהירות ולא נתן זכות קדימה להולכי רגל במעבר החצייה.

ב"כ הנאשם היתעלם מעובדות כתב האישום בהן הודה הנאשם וטען שמדובר ברשלנות רגעית ושהמנוח עמד לחצות את הכביש ועמד על המדרכה וטען למיתחם ענישה של פסילה שנע בין 5 לבין 10 שנות פסילה.

...

אשר לטענתו של המבקש, כי במקרים דומים הסתפקו בתי המשפט בעונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות - הרי שדינה להידחות.

         "ביסוד הענישה אינו עומד שיקול אחד ויחיד, אלא מכלול של שיקולים. במלאכת הענישה בכל מקרה ומקרה חייב השופט למצוא את המשקל הראוי שיש להעניק לכל אחד מהשיקולים הנזכרים, תוך שהוא מודע לכך כי לעיתים קרובות שיקול אחד בא על חשבונו של שיקול אחר. מכאן, שהעונש אשר מוטל בסופו של דבר על הנאשם, אינו אלא תוצאה "משוקללת" – אם תרצה פשרה – של השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון.

לאחר שנתתי את דעתי למכלול הנתונים ולרבות לעמדת שירות המבחן, באתי לכלל מסקנה כי אין זה מקרה בו יאמץ בית המשפט את האפיק השיקומי ויסתפק בהטלת ענישה שתרוצה בעבודות שירות, אלא יש לגזור את עונשו של הנאשם בקירוב לרף התחתון אשר ירוצה בפועל, מאחורי סורג ובריח.

משנאמר כל זאת, ולאחר שנשקלו כל השיקולים הרלוונטיים שצוינו, באתי לכלל מסקנה כי במקרה זה יש להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 12 חודשים.