עתירת שויון בהטלת אמצעי ענישה או טיפול בקטינים עבריינים

באותו המועד, הודה נאשם 2 בעובדות כתב-האישום, זאת בעקבות הסדר טיעון עם המאשימה, לפיו הצדדים יעתרו במשותף להטלת עונש של שִשה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות ומאסר על תנאי.

בע"פ 5931/13 פלוני נ' מ"י (10.2.14) נקבע על ידי כבוד השופטים זילברטל וג'ובראן, בנגוד לדעתו החולקת של כב' השופט שוהם כי: "עם זאת, במסגרת בחינת השיקולים האינדיווידואליים איני סבור שעל הנאשם הקטין לשכנע כי בעיניינו קיים נזק קונקריטי שצפוי לו אם יורשע (כגון חוסר האפשרות לעסוק במקצוע מסוים אותו רכש שהעיסוק בו לא יתאפשר נוכח ההרשעה), שכן בהיתחשב בקטינותו קשה לצפות כיצד יתנהלו חייו הבוגרים ומהן ההזדמנויות שתקרנה בדרכו בעתיד ושההרשעה עלולה לחסום את דרכו למימושן. זאת בשונה מנאשם בגיר, במיוחד כזה שיש לו עבר בתחום ההכשרה המקצועית או עבר תעסוקתי מוגדר שלרקע קיומו מבקש אותו נאשם להצביע על נזק קונקריטי שצפוי להגרם לו כתוצאה מהרשעתו. כשמדובר בקטין היכולת לצפות את עתידו על יסוד עברו מצומצמת יותר ועל כן ראוי לטעמי להניח לגביו שההרשעה עלולה לפגוע בו בתחום המקצועי-התעסוקתי גם אם לא עולה בידו להצביע על נזק קונקריטי, מה גם שלשיקול האינדיוידואלי משקל רב יותר כשמדובר בקטין" לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בשאלה זו, ובשים לב לחומרת מעשיו של הנאשם, לכך שהנאשם ביצע את העבירה על סף גיל הבגירות, לכך שמדובר בארוע מתוכנן היטב, ומטעמי שויון בענישה, אני סבורה שאין מקום להמנע מהרשעת הנאשם.

כן עולה מתוך ע"פ 5571/14 פלוני נ' מדינת ישראל כדלהלן: "בבואו לגזור את דינו של קטין שהורשע בפלילים...מקנה בית המשפט משקל יתר לנסיבותיו האישיות של הקטין ולסכוייו להשתקם. מדיניות זו מושתתת על שלושה טעמים עקריים: האחד, גילו הצעיר של הקטין, הגורם לכך שהתנהגותו העבריינית עלולה להיות תוצאה של חוסר בגרות, בשלות והבנה של חומרת המעשים והשלכותיהם; שנית, הרצון להגן על קטינים מפני תנאי כליאה קשים ומהיחשפות לדפוסי היתנהגות עבריינית בבית הסוהר שעלולה להטמע בקטינים ולפגוע בסכוייהם להשתקם; ושלישית, השאיפה לשקם קטינים שחייהם בתחילת דרכם לפני שתוחמץ ההזדמנות לכך...עם זאת, יש לזכור כי קטינות אינה מהוה מגן או מקנה חסינות מפני ענישה פלילית, ולצד משקל היתר שניתן לנסיבות האינדיבידואליות ולשיקולי השקום, יש להקנות משקל הולם גם לשיקולי ההרתעה והגמול בהיתחשב בנסיבות העבירה...על רקע שיקולים אלה נקבע בפסיקתנו כי גזירת עונשו של קטין מצריכה איזון בין השיקולים הבאים שחלקם קשורים זה בזה: (א) חומרת העבירה ונסיבותיה; (ב) גילו של הקטין בעת ביצוע העבירה – ככל שהקטין צעיר יותר, כך יטה בית המשפט להעדיף הפעלה של אמצעים שקומיים על פני אמצעים עונשיים; (ג) הבעת חרטה כנה ונטילת אחריות למעשים מהוה שיקול לקולה; (ד) סכויי השקום – בהקשר זה מוקנה משקל ניכר לתהליכי השקום שהקטין עבר עד לשלב גזירת העונש כפי שהוא עולה מעמדתם של הגורמים הטיפוליים והמקצועיים כעולה בתסקיר שירות המבחן; (ה) עברו הפלילי של הקטין – עבר פלילי הוא שיקול לחומרה והעדרו הוא שיקול לקולה" (ע"פ 3203/13 מדינת ישראל נ' פלוני, [פורסם בנבו] פסקה 9 (20.11.2013)).

...

כלל ידוע הוא, שמי שנמצא כי עבר עבירה דינו להיות מורשע.

בע"פ 5931/13 פלוני נ' מ"י (10.2.14) נקבע על ידי כבוד השופטים זילברטל וג'ובראן, בניגוד לדעתו החולקת של כב' השופט שוהם כי: "עם זאת, במסגרת בחינת השיקולים האינדיווידואליים איני סבור שעל הנאשם הקטין לשכנע כי בעניינו קיים נזק קונקרטי שצפוי לו אם יורשע (כגון חוסר האפשרות לעסוק במקצוע מסוים אותו רכש שהעיסוק בו לא יתאפשר נוכח ההרשעה), שכן בהתחשב בקטינותו קשה לצפות כיצד יתנהלו חייו הבוגרים ומהן ההזדמנויות שתקרנה בדרכו בעתיד ושההרשעה עלולה לחסום את דרכו למימושן. זאת בשונה מנאשם בגיר, במיוחד כזה שיש לו עבר בתחום ההכשרה המקצועית או עבר תעסוקתי מוגדר שלרקע קיומו מבקש אותו נאשם להצביע על נזק קונקרטי שצפוי להיגרם לו כתוצאה מהרשעתו. כשמדובר בקטין היכולת לצפות את עתידו על יסוד עברו מצומצמת יותר ועל כן ראוי לטעמי להניח לגביו שההרשעה עלולה לפגוע בו בתחום המקצועי-התעסוקתי גם אם לא עולה בידו להצביע על נזק קונקרטי, מה גם שלשיקול האינדיווידואלי משקל רב יותר כשמדובר בקטין" לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בשאלה זו, ובשים לב לחומרת מעשיו של הנאשם, לכך שהנאשם ביצע את העבירה על סף גיל הבגירות, לכך שמדובר באירוע מתוכנן היטב, ומטעמי שוויון בענישה, אני סבורה שאין מקום להימנע מהרשעת הנאשם.

לפיכך, אני מורה בהתאם לסעיף 24 לחוק הנוער, על הרשעת הנאשם בעבירה המיוחסת לו .

עוד טוענים העותרים, כי לגימלאות תכלית סוציאלית-אוניברסאלית, ואין להשתמש בהן כאמצעי ענישתי; שימוש זה אינו עינייני, ועל כן פוגע בשויון.

אולם, אין בכך כדי להסביר המנעות ממסירת נתונים "ערומים" בדבר כלל הקטינים היהודיים והערבים שהורשעו בעבירות הבטחון הרלוואנטיות לתיקון לחוק והוטלו עליהם עונשי מאסר, כמידע סטטיסטי (וכשמשקל נגד לנתונים שהוצגו על-ידי העותרים).

יש לציין שבעבר נטען כי השמוש באמצעי זה נעשה בעקרו של דבר במקרים שבהם "נראה בעליל שהסתבכות הקטין בבצוע העבירה נבעה בין היתר מהזנחה בלתי סבירה של ההשגחה והטיפול בו מצד הוריו, או אפילו בעידודם". כלומר, במקרים שבהם "האחריות הטכנית פורמאלית מוטלת אמנם על הקטין שביצע את העבירה, אך מעשה ההורה או מחדלו גרמו לכך ואחריותו הבלתי ישירה מתגלה במהלך הדיון" (ראו: אלי שרון "ההורים והקטין עובר החוק" פלילים ד 263, 277 (1993)).

לגישתי, ייחודם של קבוצת ההורים לקטינים שהורשעו בעבירות הבטחון ויידוי אבן וצביעתם של כל החברים בה בפסול החמור שנפל במעשי ילדיהם, אך על בסיס הרשעת הילדים (והטלת עונש מאסר) משמעה תיוג ההורים האמורים כ"תומכים" במעשים בדרך כזו או אחרת או למצער, הפניית הזרקור אליהם כחלק מן התופעה העבריינית שאותה מבקשים למנוע (וראו טיעוני המשיבים כולם על תכליתה של שלילת הגימלאות ככלי נוסף ב"ארגז הכלים" למאבק בעבירות אלו).

בית משפט זה כבר עמד בעבר על הבעייתיות שבענישה הקולקטיבית בהקשר לדין הפלילי, ודברים אלה יפים גם לענייננו: "מחשיבותה של האוטונומיה נובע הכלל שאדם אדם אחראי על מעשיו הוא. שני צדדים למטבע זה: על הצד האחד טבועה זיקתו למעשיו ואחריותו להם – לחיוב ולשלילה. על צידו השני טבועה הכרה באפשרות של העידר זיקה בין האדם ובין מעשי הזולת, ככל שהם נעשו באופן אוטונומי. על כן לא ניתן להעניש באופן קולקטיבי, או להעניש את ראובן על חטאיו של שמעון שאליהם לא היה קשור. איש בחטאו יוענש. עיקרון זה, על פניו הכפולים, מעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו" )דנ"פ 404/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 1 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל (15.4.2015)) שלילת הגימלאות פוגעת בהורים באופן ישיר בגין מעשה פלילי שהאחריות לו מיוחסת לקטין.

...

כשלעצמי, סבורני כי עיון מדוקדק בלשון התיקון מאפשר להעניק מענה פשוט יחסית לקשיים אלה – ולקבוע כי המחוקק מעולם לא העניק לפקידי המוסד לביטוח לאומי שיקול דעת כלשהו בנוגע לקביעת המניע לביצוע העבירה, או זיקתה לפעילות טרור.

לו תישמע דעתי, נדחה, אפוא, את העתירה – בכפוף להבהרה האמורה לגבי הצורך בהכרעה שיפוטית, ושיפוטית בלבד, בשאלות המניע והזיקה.

זאת, כנגד דעתם החולקת של השופט נ' הנדל, השופט י' עמית, השופט נ' סולברג והשופט ד' מינץ, שלדעתם דינה של העתירה – להידחות.

סופו של דבר, לאחר שהמאשימה הפניתה לרישומו הפלילי של הנאשם (ת/2) הכולל 2 הרשעות קודמות לא רלוואנטיות לעבירות בהן הורשע שהתיישנו, עתרה להטלת ענישה של מאסר בפועל ברף התחתון של המיתחם, מאסר על תנאי, פיצוי והתחייבות.

כפי שנכתב ברע"פ 3719/21 פלוני נ' מדינת ישראל (07.06.21): "זה לא כבר, עמדתי על הפסול שבתופעת האלימות בתוך התא המשפחתי, ההרס שיכול להגרם בעקבותיה, ובפרט הפגיעה בתחושת הבטחון של יושבי הבית, כבודם ושלמות גופם (רע"פ 538/21 פלוני נ' מדינת ישראל (4.2.2021))." וכן ברע"פ 538/21 פלוני נ' מדינת ישראל (04.02.21): "תופעת האלימות במשפחה היא תופעה נפסדת הפוגעת פגיעה קשה בתחושת הבטחון, כבודן ושלמות גופן של נשים, בתוך ביתם, מבצרם. בנסיבות העניין, משתקפת אף חומרה יתרה כשהמבקש תקף את בתו, תוך שניצל את כוחו – בעוד שבתפקידו כהורה עליו להיות למגן לבני ביתו. בהתאם לכך, נידרשת ענישה מוחשית, אשר יש בה כדי להרתיע עבריינים פוטנציאלים מנקיטת אמצעי אלימות כלפי בני משפחתם (רע"פ 340/21 מסרי נ' מדינת ישראל (28.1.2021))." למרבה הצער בית המשפט נחשף חדשות לבקרים כיצד ריב בין בני זוג עלול להסלים ולהוביל לתוצאות קשות יותר מאלה המפורטות בכתב האישום המתוקן.

] ואכן, השנים חולפות, נדמה לנו שאנו צועדים קדימה לעבר עולם מיתקדם ושוויוני יותר, ואולם, לדאבון הלב, בתחום האלימות נגד נשים מצד בני זוגן וקרוביהן עולם כעוולתו נוהג.

בפסיקה רלוואנטית לנסיבות של מקרה זה שעיקרן באלימות ואיומים כלפי בני מישפחה עולה מיתחם עונש הולם שנע בין מספר חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות במקרים בהם מתווסף לכך גם רכיב טפולי מחוץ לכלא, ועד ל- 20 חודשי מאסר בפועל במקרים החמורים יותר וכל מקרה ומקרה נבחן לגופו על פי נסיבותיו.

נסיבות שאינן קשורות לבצוע העבירה לחובת הנאשם עבר פלילי שהתיישן בעבירות שאינן רלוואנטיות לעבירות בהן הודה בהליך זה. כפי שתואר בכתב האישום המתוקן, מדובר במספר אירועים שהתפרסו לאורך חודש הרמאדן וכן בתאריך אחד מסוים שבהם הנאשם היתנהל באופן אגרסיבי ונקט באלימות, לא חדל ממעשיו והטיל אימתו על בני ביתו לרבות על ילדיו הקטינים.

...

סופו של דבר, לאור הקושי המצוי במעצר ביחס למאסר, ביקש ב"כ הנאשם להסתפק בתקופת מעצרו של הנאשם.

בנסיבות אלה, אני סבור שבפסקי הדין שהובאו על ידי המאשימה נסיבות העבירות היו חמורות יותר מנסיבות העבירות בהליך זה שלפני.

משכך ולאור כל האמור לעיל, אני מטיל בזאת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 12 חודשים.

לעניין הארוע מתאריך 07.04.23, המאשימה עתרה למיתחם שנע בין 8 ל- 20 חודשי מאסר והפנתה לפסיקה רלוואנטית ולעניין עבירת האיומים שהתרחשה שנתיים קודם עתרה המאשימה למיתחם בין 6 ל – 12 חודשי מאסר.

דיון והכרעה תיקון 113 לחוק העונשין, עיגן את הבניית שיקול הדעת השפוטי והעניק מעמד בכורה לעקרון ההלימה, היינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשי העבירה, בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו.

לעניין זה, אפנה לע"פ 6758/07 פלוני נ' מ"י, שם נקבע לעניין זה כדלהלן: "מעשי אלימות בתוך המשפחה נתפסים כבעלי חומרה מיוחדת במערכת האיסורים הפליליים העוסקים בעבירות אלימות. הציפייה האנושית הטבעית הנה כי בתוך מישפחה ישררו יחסי אהבה, הרמוניה, וכבוד הדדי. הפרתה של ציפייה זו הופכת את השמוש באלימות במשפחה לתופעה העומדת בנגוד עמוק לחוש הצדק האנושי. יתר על כן, במסגרת המשפחה, מופעלת האלימות על פי רוב בידי החזק כלפי החלש. פערי הכוחות הם גדולים כשמדובר באלימות כלפי קטינים או כלפי בת זוג." הערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה מהעברות בהן הורשע הנאשם בכתב האישום המתוקן, הם הפגיעה בשלומם של הנפגעות – אישתו ובתו של הנאשם, בזכותן לכבוד ולביטחון בתוך התא המשפחתי, וכמובן הצורך לשמור על שלוותן בתוך התא המשפחתי ובתוך ביתן מבצרן.

כפי שנכתב ברע"פ 3719/21 פלוני נ' מדינת ישראל (07.06.21): "זה לא כבר, עמדתי על הפסול שבתופעת האלימות בתוך התא המשפחתי, ההרס שיכול להגרם בעקבותיה, ובפרט הפגיעה בתחושת הבטחון של יושבי הבית, כבודם ושלמות גופם (רע"פ 538/21 פלוני נ' מדינת ישראל (4.2.2021))." וכן ברע"פ 538/21 פלוני נ' מדינת ישראל (04.02.21): "תופעת האלימות במשפחה היא תופעה נפסדת הפוגעת פגיעה קשה בתחושת הבטחון, כבודן ושלמות גופן של נשים, בתוך ביתם, מבצרם. בנסיבות העניין, משתקפת אף חומרה יתרה כשהמבקש תקף את בתו, תוך שניצל את כוחו – בעוד שבתפקידו כהורה עליו להיות למגן לבני ביתו. בהתאם לכך, נידרשת ענישה מוחשית, אשר יש בה כדי להרתיע עבריינים פוטנציאלים מנקיטת אמצעי אלימות כלפי בני משפחתם (רע"פ 340/21 מסרי נ' מדינת ישראל (28.1.2021))." למרבה הצער בית המשפט נחשף חדשות לבקרים כיצד ריב בין בני זוג עלול להסלים ולהוביל לתוצאות קשות יותר מאלה המפורטות בכתב האישום המתוקן.

] ואכן, השנים חולפות, נדמה לנו שאנו צועדים קדימה לעבר עולם מיתקדם ושוויוני יותר, ואולם, לדאבון הלב, בתחום האלימות נגד נשים מצד בני זוגן וקרוביהן עולם כעוולתו נוהג.

בפסיקה רלוואנטית לנסיבות של מקרה זה שעיקרן באלימות ואיומים כלפי בני מישפחה עולה מיתחם עונש הולם שנע בין מספר חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות במקרים בהם מתווסף לכך גם רכיב טפולי מחוץ לכלא, ועד ל- 20 חודשי מאסר בפועל במקרים החמורים יותר וכל מקרה ומקרה נבחן לגופו על פי נסיבותיו.

...

משכך ולאור כל האמור לעיל, אני מטיל בזאת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 10 חודשים.

במסגרת טיעוניה, המאשימה העידה את המתלוננת שאמרה שהנאשם ריסק אותה ועד היום היא סובלת מסחרחורות וכאבים, אך ביקשה שעל הנאשם יוטל עונש קצר על מנת שיכול לשוב אליה ואל ילדיהם ואמרה שבכוונתה לשוב אליו אם יהיה "אדם חיובי". המאשימה הגישה את תמונות המתלוננת בתיק העקרי (ת/1) והמידע הרפואי שלה (ת/2) וכן את תמונות המתלוננת והמידע הרפואי שלה בתיק המצורף (ת/4).

המאשימה עתרה לקביעת מיתחם ענישה נפרד לכל תיק.

עם זאת, בתיק המצורף הוגשו 2 תסקירי שירות המבחן מהם עולה שהנאשם הביע עניין בטיפול בשל מוטיבציה חיצונית בלבד, שירות המבחן העריך את הישנות העבירות וכך אכן קרה עם ביצוע העבירות בתיק העקרי, על אף שהנאשם החל בטיפול בתחום האלימות הזוגית.

לעניין זה, ראו ע"פ 6758/07 פלוני נ' מדינת ישראל: "מעשי אלימות בתוך המשפחה, נתפסים כבעלי חומרה מיוחדת במערכת האיסורים הפליליים העוסקים בעבירות אלימות. הצפייה האנושית הטבעית הנה כי בתוך המשפחה ישררו יחסי אהבה, הרמוניה, וכבוד ההדדי. הפרתה של צפייה זו הופכת את השמוש באלימות במשפחה לתופעה העומדת בנגוד עמוק לחוש הצדק האנושי. יתר על כן, במסגרת המשפחה, מופעלת אלימות על פי רוב בידי החזק כלפי החלש. פערי הכוחות הם גדולים כשמדובר באלימות כלפי קטינים או כלפי בת זוג". דברים אלה יפים גם לענייננו שכן אישתו של הנאשם זכאית לבטחון ושלווה בביתה שהוא כאמור מקום מבצרה.

ראו לעניין זה גם רע"פ 3719/21 פלוני נ' מדינת ישראל שם נקבע לעניין זה כדלהלן: "זה לא מכבר, עמדתי על הפסול שבתופעת האלימות בתוך התא המשפחתי, ההרס שיכול להגרם בעקבותיה, ובפרט הפגיעה בתחושת הבטחון של יושבי הבית, כבודם ושלמות גופם". וכן ברע"פ 538/21 פלוני נ' מדינת ישראל (04.02.21): "תופעת האלימות במשפחה היא תופעה נפסדת הפוגעת פגיעה קשה בתחושת הבטחון, כבודן ושלמות גופן של נשים, בתוך ביתם, מבצרם. בנסיבות העניין, משתקפת אף חומרה יתרה כשהמבקש תקף את בתו, תוך שניצל את כוחו – בעוד שבתפקידו כהורה עליו להיות למגן לבני ביתו. בהתאם לכך, נידרשת ענישה מוחשית, אשר יש בה כדי להרתיע עבריינים פוטנציאלים מנקיטת אמצעי אלימות כלפי בני משפחתם (רע"פ 340/21 מסרי נ' מדינת ישראל (28.1.2021))." נסיבות ביצוע העבירות אינן עניין של מה בכך, וודאי כאשר הנאשם שב ותוקף את אישתו בכל עת ששניהם מתווכחים והנאשם איננו חדל מכך גם כאשר ילדיו בקירבת מקום.

] ואכן, השנים חולפות, נדמה לנו שאנו צועדים קדימה לעבר עולם מיתקדם ושוויוני יותר, ואולם, לדאבון הלב, בתחום האלימות נגד נשים מצד בני זוגן וקרוביהן עולם כעוולתו נוהג.

...

לאור האמור, אני קובע את מתחם העונש ההולם לתיק העיקרי נע בין 15 חודשי מאסר בפועל לבין 30 חודשי מאסר בפועל ומתחם העונש ההולם לתיק המצורף נע בין 8 חודשי מאסר בפועל לבין 18 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה הצופה פני עתיד ופיצוי.

הנאשם עצור מזה 11 חודשים כאשר תנאי המעצר קשים מתנאי מאסר וודאי בתקופה קשה ומורכבת זו. במצב דברים זה, אני סבור שיש לנקוט בענישה שתבטא את חומרת העבירות בהן הורשע הנאשם, את נסיבות ביצוען ואת הפגיעה בערכים המוגנים.