]
על כן, כפי העולה מהדברים שהובאו לעיל, ההלכה שנפסקה בפסק דינו של בית המשפט העליון בבע"מ 7628/17 בעיניין סמכותו הייחודית או אי-סמכותו של בית הדין לידון בכריכת מזונות ילדים, 'מחייבת כל בית משפט' אך אינה מחייבת את בית הדין הרבני, כל עוד לא נתנה במסגרת עתירה כנגד פסק דינו בשבתו 'כבית משפט גבוה לצדק'.
יש לציין, שעצם העובדה שלפי פס"ד 7628/17 אושרה סמכות ביהמ"ש לידון במזונות הקטינים באותו נדון, אין בה לסתור את כל דברינו הנ"ל. שכן, אף לדברינו, אמנם בהילכת שרגאי אין כל שלילה לסמכות ביה"ד לידון במזונות לילדים (קרי, עבורם, בקונסטרוקציה של השבת הוצאות), הרי סוף סוף קיים מסלול נוסף של תביעה של הילד עצמו בביהמ"ש, ככל שטרם נפסקו מזונות עבורו בביה"ד או שסבור הוא (או אמו, כאפוטרופסית שלו) שאין צרכיו מסופקים כראוי עי"ז, וזו "שאלה שבעובדה הטעונה בירור והוכחה בכל עובדה אחרת השנויה במחלוקת" כלשון כב' השופט זוסמן, ומקום הבירור עפ"י הילכת שרגאי לתביעה של הילד היא אכן בביהמ"ש.
אולם, כאמור, אין בהענקת סמכות לביהמ"ש לידון בתביעת המזונות של הילד בכדי לשלול מראש ובאופן גורף את סמכות ביה"ד לידון במזונות לילדים ועבורם במסגרת כריכה, סמכות מכוח המסלול הראשון בהתאם לסעיף 3, וכדברי כב' השופט זוסמן עצמו בהילכת שרגאי:
"אפילו התדיינו הם על ענין הנוגע לילד – שבמקרה זה פסק־דינו של בית־הדין הרבני הוא כלפיו בבחינת res inter alios acta [חוזה שנוגע לאחרים – א.ד.]. שאלה זו היא שאלה שבעובדה הטעונה בירור והוכחה בכל עובדה אחרת השנויה במחלוקת."
הרי שאין שום פגם סמכותי בעצם פסק בית הדין הרבני למזונות עבור הילד, במסגרת קונסטרוקציה של השבת הוצאות מכוח סעיף 3, ובמידה ויתברר עובדתית שהפסק הדין מספק לילד את צרכיו כראוי, היא נשארת שרירה וקיימת למעשה גם כלפיו.
...
בכל מקרה, במסקנת פסה"ד הנ"ל נקבע:
"לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי."
כמו כן ציין ב"כ האישה לפס"ד נוסף מביה"ד הגדול, תיק 1308912/6, מיום כ"ח במרחשוון תשפ"ב (3.11.2021), בה חזר הרה"ג שלמה שפירא שליט"א על תמצית דבריהם בדחייתו על הסף "ערעור" (שהוגש באיחור) על החלטת ביה"ד שקבע סמכות להמשיך לדון במזונות הקטינים, וכתב:
"...קיימת האפשרות שייפסק כי בית הדין קנה סמכות לדון במזונות הקטינים גם מכוח הכריכה וכי אין הדברים עומדים בניגוד להלכת שרגאי, כטענת המערער, שכן לעניין זה קובע המבחן המהותי, וכי אין הדברים אף מנוגדים להלכה מחייבת אחרת שמכוח פסיקת בית המשפט העליון בבע"מ 7628/17 – אם משום שפסיקה זו, שאותה פסק בית המשפט העליון שלא בשבתו כבג"ץ, לא יצרה הלכה המחייבת את בית הדין הרבני; אם משום שפסיקה זו – לוּ נרצה לראותה כהלכה המבטלת הלכות קודמות שקבעו אחרת – לא ניתנה בדרך המקובלת בביטול הלכות קודמות: בהרכב אקראי של שלושה שופטים, ולא בהרכב מורחב, ללא אזכור את פסקי הדין המרכזיים שקבעו את ההלכות הישנות שפסיקה זו שינתה, לפי הנטען, ללא עמידה על השוני בינה לבינן והתמודדות עימו וללא הנמקה של הסטייה מהן; ואם משום שדעת הרוב בה לא קבעה אלא את עצם היותה של הלכת שרגאי שרירה וקיימת, והקביעות הנוספות שבה, שמכוחן יש שביקשו לצמצם את סמכויותיו של בית הדין בהשוואה לשהיה מקובל עד לפסיקה זו אינן חלק מדעת הרוב אלא דעתו של השופט מזוז בלבד – ונוסיף כי מאחר שלא נצרכו לצורך המסקנה שאכן נקבעה בדעת רוב לעניינו של אותו מקרה עצמו לכאורה גם אינן חלק מה'רציו' של פסק הדין אלא מה'אוביטר' – וראה לעניין זה בפסק דינו של בית דין זה מד' במרחשוון התשפ"ב (10.10.2021) בתיק 1250217/3 (פורסם)."
עוד ציין לפס"ד של בתי דין תל אביב יפו (תיק 1367483/7) מיום כ"ב בתמוז תשפ"ב (21.07.2022) שקבע סמכות לדון במזונות קטינים על סמך פס"ד ביה"ד הגדול.
עוד ביסס כב' השופט מזוז את פרשנותו המחודשת על פרשנות תכליתית להלכת שרגאי, כפי הבנתו, וכתב (סעיף 16):
"דברים אלה מובילים אותנו לתכליות אותן מבטיחה הלכת שרגאי. הלכה זו אינה משקפת אך פרשנות לשונית-תכליתית של הוראת סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין אלא היא מבקשת גם לקדם ולשמר תכליות וערכים מהותיים, אשר לדעתי תומכים ומחייבים את המסקנה שאין לסטות ממנה. התכליות המהותיות העיקריות שביסוד מניעת כריכת מזונות ילדי בני הזוג בתביעת גירושין הן: שמירת והבטחת זכויות הקטין לבל ייפגעו במסגרת הסכסוך בין ההורים, מניעת שימוש במזונות הילדים כמנוף לחץ לפגיעה בזכויות בן הזוג (לרוב, בת הזוג) אגב הגירושין, ומניעת "מירוץ סמכויות" בין ההורים לענין זה."
לטעמנו, כפי שכבר בארנו בפסה"ד הקודם, אף כב' השופט קרא שהצטרף לדעת כב' השופט מזוז לא הסכים לכל פרטי דבריו אלא בכך,
"כי לא נס ליחה של הלכת שרגאי המצויה עמנו יובל שנים, וכי היא התקדים המחייב בפסיקתו של בית משפט זה. עיון בהנמקות חברי שכנעוני כי גם אין כל הצדקה עניינית לשינויה או לסטייה ממנה, משזו עלולה להיות כרוכה בפגיעה קשה בטובתו של הקטין."
אף הדגיש שאין כל הצדקה לשינויה או לסטייה מהלכת שרגאי.
"
מסקנה
לאור כל הנ"ל, ביה"ד קובע כי לפי המצב המשפטי כעת, וכפי שפורט בפס"ד מביה"ד הרבני הגדול (תיק 1250217/3) – בית הדין מוסמך לדון גם בתביעה למזונות קטינים הכרוכה, למרות התנגדות הבעל לכך, בהתאם לסעיף 3 של חוק שיפוט ביה"ד הרבני.
