עתירת קטין למעמד קבע בישראל כבן זוג של אזרח ישראלי

שנית, נקבע כי שהות רבת שנים בישראל אינה מהוה כשלעצמה טעם הומניטרי מיוחד לקבלת מעמד.

זאת, מאחר שלפי הנטען העותר נולד בירושלים ומתגורר בה ברציפות מרגע לידתו ועד היום, מבלי שיש לו זיקה כלשהיא לאיזור; וכן מאחר שהעותר נשוי כיום לאזרחית ישראלית והינו אב לשלושה ילדים קטינים שאף הם אזרחי ישראל.

יובהר כי העובדה שבן המשפחה השוהה כדין בישראל הוא בן זוגו של מבקש ההיתר או הרישיון, ואף העובדה כי לבני הזוג ילדים משותפים, לא תהווה כשלעצמה טעם הומניטרי מיוחד, וזאת בהתאם להסדר המפורש הקבוע בסעיף 3א1(ה)(1) לחוק הוראת השעה.

דא עקא, בבג"ץ 1905/03 עכל הנ"ל התקבלה עתירתה של העותרת להסדרת מעמדה בישראל, בשל צירוף נסיבות ייחודיות בעיניינה, ובהן העובדה כי היא הייתה האחראית היחידה לטפול בבנה שהינו אזרח ישראלי (ראו: בג"ץ 1905/03 עכל הנ"ל, פס' 17-15).

...

מנגד, לטענת המדינה, אין בטענות העותרים כדי להקים עילה להתערבות בהחלטת המשיב, ולפיכך דין העתירה להידחות.

כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי במקרה דנן החלטת המשיב מצויה במתחם הסבירות, ולא נפל בה פגם המצדיק את התערבות בית המשפט.

בהתחשב בכל אלה, אני סבורה כי פסקי-הדין אליהם הפנה ב"כ העותרים ניתנים לאבחון מנסיבות המקרה דנן.

סוף דבר; נוכח מכלול הטעמים האמורים, העתירה נדחית.

כך, סעיף 3 לחוק האזרחות קבע חריג שנוגע לבני זוג של תושבי ישראל: "על אף הוראות סעיף 2, רשאי שר הפנים לפי שיקול דעתו לאשר בקשת תושב האיזור למתן היתר לשהייה בישראל בירי מפקד האיזור –

בדומה לכך, בית משפט זה קבע לאחרונה במסגרת עע"מ 5645/21 פלוני נ' שר הפנים, פסקה 18 (11.4.2022) (להלן: עניין פלוני), אשר עסק גם הוא בעיניינה של עותרת בנשואי ביגמיה, שלה ילדים שחלקם קטינים, שביקשה לקבל מעמד בישראל מכוח סעיף 3א1 לחוק האזרחות, כי: "עצם הנישואין לבעל מעמד בישראל וקיומם של ילדים משותפים אינם יכולים להחשב לטעם הומניטארי מיוחד [...] אין מקום לתהות בשאלה האם קיומם של ילדים משותפים יכול להוות כשלעצמו טעם הומניטארי מיוחד. זאת, מאחר שהמחוקק החריג באופן מפורש את קיומם של ילדים משותפים מההגדרה האמורה. בחירת ניסוח זו על דרך השלילה כ'חזקה ממעטת' והוצאתם של ילדים משותפים מכלל ההגדרה הבסיסית של טעמים הומנטריים מיוחדים, מוכיחה כמאה עדים שזו הייתה כוונת המחוקק הבלתי ניתנת לסתירה". אף המצאות המשפחה בישראל וכן שהיית המשיבה בישראל מרבית שנות חייה, לא מהוות נסיבות חריגות שעולות כדי טעמים הומנטריים למתן מעמד בישראל.

...

לעניין זה ראו עניין פלוני, בפסקה 17: "על פניו אפוא, לו הבקשה הייתה מבוססת על סעיף 3 להוראת השעה, היא הייתה נדחית, כפי שההליך המדורג שהחלו בו המערערת ובעלה הופסק בשנת 2008 בשל היחסים הביגמיים שמנהל הבעל עם האישה הנוספת [...]". הנה כי כן, לא עלה בידי המשיבים להוכיח כי עניינה של המשיבה חריג, וכי מתקיימות נסיבות הומניטריות חריגות שמצדיקות היעתרות לבקשתה.

סוף דבר, לו תישמע דעתי, אציע לחבריי לקבל את הערעור, ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כך שהחלטת שר הפנים בעניינה של המשיבה תחזור לעמוד על כנה.

כאמור, כחברי השופט שוחט, אף אני סבור כי דין הערעור – להתקבל.

תיקונים אלו הוכנסו בעקבות הערות בית המשפט העליון בפסקי דין שניתנו בעיניין עתירות לבג"ץ שהוגשו בעיניין חוק הוראת השעה ואשר נדונו לפני הרכבים מורחבים (בג"ץ 7052/03 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים, פ"ד סא(2) 202 (2006) (להלן – בג"ץ עדאלה) ובג"ץ 466/07 גלאון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סה(2) 44 (2012) (להלן – בג"ץ גלאון).

בעקבות פסק דין זה תוקן ביום 1.8.2005 חוק הוראת השעה, בין השאר, בדרך של הוספת מספר הוראות ובין השאר, הוראה המאפשרת מתן היתרי שהייה לתושבי האיזור שגילם עולה על הגיל שנקבע ולשם מניעת הפרדתם מבני זוגם (סעיף 3), הוראה בעיניין קטינים (סעיף 3א) והוראות המעבר (סעיף 4 בחוק), שעיקרי תוכנן הובא לעיל.

בהודעת המדינה מיום 9.7.2006 נאמר כי "בהתאם לתיקון מיום 1.8.2005 בהוראת השעה, נוסף הסייג שנקבע בסעיף 3(1) המאפשר לשר הפנים לאשר בקשה של תושב האיזור למתן היתר שהייה בישראל בידי מפקד האיזור לגבי תושבת שגילה מעל 25 שנה, ולשם מניעת הפרדתה מבן זוגה השוהה בישראל". לפיכך הודיעה המדינה כי מאחר שנראה כי הוראה זו חלה על המערערת, עניינם של המערערים יתברר לאחר שתוגש בקשתם החדשה למתן מעמד מתוקף הליך איחוד מישפחות.

לגבי המערערים אף לא ניתן לומר כי נישואיהם היו מתוך ידיעת המצב המשפטי, כפי שהעיר בית המשפט בעיניין בג"ץ גלאון‏ (כבוד השופטת מ' נאור, פסקה 3), לאמור: "מבלי להקל ראש, חלילה, בקושי הנגרם למשפחות שהוקמו אחרי החלטת הממשלה או החוק – הרי בני זוג ישראליים שבחרו להקים מישפחות לאחר ששונו... 'כללי המשחק', והקימו מישפחות עם מי שכניסתו ארצה אסורה, עשו כן בידיעת המצב המשפטי בישראל. אם האזרח הישראלי או האזרחית הישראלית 'צירפו' אליהם את בן הזוג הזר לישראל – זה האחרון נמצא בארץ שלא כדין". אף יש קושי לקבל את טענת המשיב שלפיה המערערים זנחו את בקשתם משנת 2002.

...

ערעור על פסק-דינו של בית הדין לעררים בירושלים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (כבוד הדיין אילן חלבגה) בתיק ערר (ירושלים) 2808/19 מיום 12.8.2021, שלפיו נדחה הערר שהגישו המערערים על החלטת המשיב מיום 31.12.2017.

אין בידי לקבל טענת העוררים לפגיעה בזכות לחיי משפחה שכן כטענת המשיבה לעוררת מונפק היתר מסוג היתר מת"ק מפעם לפעם ובאופן רציף המאפשר המשך שהייתה בתחומי מדינת ישראל ובחיק משפחתה.

הוסבר כי בקשות שהוגשו לאחר החלטת הממשלה ולאחר חקיקת הוראת השעה, לא נקלטו בפועל ואף היו צפויות להידחות, אך באופן תיאורטי ניתן היה להגישן.

22 בהתאם לאמור, הערעור מתקבל במובן זה שהמערערים יפנו את בקשתם להסדרת מעמדה של המערערת אל הוועדה המקצועית (בהתאם לסעיף 7 בחוק הוראת השעה משנת 2022, המחליף את סעיף 3א1 בחוק הוראת השעה שבוטל).

העותר מס' 1 (יליד שנת 1983) והעותרת מס' 2 (ילידת שנת 1991) (להלן, בהתאמה - "העותר"; "העותרת") בני זוג נשואים, מאז שנת 2007, ולהם ארבעה ילדים קטינים.

העותרים ילידי ישראל, במעמד תושבי קבע.

יש לקבוע איפוא, כי העותרים הוכיחו כדבעי טענותיהם בדבר מגורים בישראל וכוונת השתקעות בה. טעם נוסף אותו הציגה המשיבה להחלטתה לדחות את בקשת האזרחות של העותרת בלבד, הוא כאמור פרסומיה, המלמדים על אי נאמנותה למדינת ישראל.

...

קשה להלום אפוא את המסקנה שאדם התומך בשלילת קיום המדינה, ולא כל שכן בארגוני טרור המבקשים לעשות כן באמצעים אלימים, ייחשב כנאמן למדינה.

אשר על כן מתקבלת בזה העתירה בעניינו של העותר, והנני מורה ליתן לו אזרחות.

עתירת העותרת נדחית.

העותרת נולדה בישראל לאביה שהנו אזרח לבנון ואמה שויתרה על אזרחותה הישראלית, אשר שהו בישראל באותה עת. לאחר לידתה, עזבו העותרת ובני משפחתה את ישראל ועברו להתגורר בלבנון.

אמה נולדה בישראל וויתרה על אזרחותה בעקבות הנישואין בטרם עברה להתגורר עם בן זוגה בלבנון.

כשהגיעה העותרת לגיל 10, לאור הסיוע של אביה למדינת ישראל, העותרת ובני משפחתה קיבלו מעמד קבע בישראל.

בעיניינה של העותרת מתקיימים התנאים שבבסיס סעיף 3 של חוק הוראת השעה ולכן מוגבל שיקול דעתו של שר הפנים ולא תנתן אזרחות לתושב או אזרח של מדינה המנויה בתוספת.

כי הרי אם נכונה הטענה והעותרת שהתה כקטינה, ככל הנראה חסרת מעמד, בלבנון, היה זה בתקופה בה,לטענתה, אביה פעל ועבד ברשות ולטובת מדינת ישראל.

...

וכאמור, ככל הנראה גם הייתה חסרת מעמד שם. על כן, לאור המפורט לעיל, אני סבור כי מדובר במקרה חריג שנסיבותיו המיוחדות לא נשקלו לעומק על ידי המשיב.

בנסיבות אלו סבור אני כי יש להשיב את עניינה של העותרת אל המשיב, אשר ישקול מחדש את מכלול הנסיבות כמפורט לעיל.

אשר על כן, מהטעמים שפורטו, העתירה מתקבלת במובן זה שעניינה של העותרת יוחזר אל המשיב לבחינה נוספת כאמור לעיל.