על-פי האמנה, ההגנה תנתן לפליט למשך תקופה זמנית, עד לקליטתו מרצונו במדינת המקלט או במדינה שלישית (עת"מ (ת"א) 33921-08-11 טרזה גראף נ' משרד הפנים (25.9.11)).
כן גורס משרד הפנים, כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים, הן הואיל והעותר לא צירף לעתירתו את כל החלטות בית-הדין שניתנו בעיניינו; והן היות שרק בעתירתו ציין העותר, לראשונה, כי הוא חושש לשוב למולדתו כיוון שהמשטר המקומי ממתין להסגרתו לידיו – עילה שלא צוינה בבקשותיו למשרד הפנים, מה-גם שבבקשות אלו טען העותר שאין לו כל בעיה עם שילטונות אתיופיה והוא אף לא מכיר שם כל אדם.
בהקשר הנידון, שב משרד הפנים ומציין את שנאמר בהחלטתה של הועדה המייעצת, ובכלל זה – כי העותר לא ביסס חשש לרדיפה אם ישוב לארץ מוצאו, היות שלא התגורר באתיופיה שנים רבות, ואף לא הצהיר על בעיה עם השלטונות; כי הסבריו של העותר מלמדים שהסתנן לישראל אך בשל תנאי המחיה הדלים בהם חי והקושי לכלכל את עצמו מגיל צעיר; וכי נסיבות עזיבתו של העותר את אתיופיה אינן רלבאנטיות לצורך בקשתו למקלט מדיני, הואיל והמליציה שבה לחם אביו היא כעת התנועה השלטת באתיופיה, באופן המאיין את הטענות לחשש מפני רדיפה, מה-גם, שטענה זו לא הועלתה, כאמור, במסגרת בקשתו של העותר למקלט מדיני.
...
בכל אחת מההחלטות צוין, כי לא קמה עילה להכיר בעותר כפליט לפי הקריטריונים שנקבעו באמנת הפליטים, הואיל ולא הוכח חשש לרדיפתו באתיופיה, מחמת גזעו, דתו, אזרחותו, או השתייכותו לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת, כאמור באמנת הפליטים; ולמעשה לא הוכח כל חשש מרדיפה, גם לא על רקע אחר, שלא נמנה על חמשת הטעמים המפורטים באמנת הפליטים.
סיכומם של דברים: החלטת המשיב בעניינו של העותר ניתנה בגדר שיקול הדעת המסור לו, נסמכה על חווֹת-הדעת של נציבות האו"ם והוועדה המייעצת, באה בגדרו של מתחם הסבירות; ולא קמה, אפוא, עילה להתערב בה.
אין בסיס להיעתר לסעד הנוסף המבוקש, של שחרור העותר ממשמורת, סעד אשר הוסף בכתב-יד לכותרת העתירה.
התוצאה
אשר על כל האמור לעיל, העתירה נדחית.
