עתירת פיצויים בגין עוולות מסחריות: הפרת סימן מסחר

ביום 28.6.21 הגישה המבקשת תביעה נגד המשיבים, ובמסגרתה היא עתרה למתן צו מניעה קבוע נגד המשיבים, להמנע מהפרת זכויותיה במותג BabyBeep, לרבות צו איסור ייבוא, שיווק, פירסום מכשירים או מוצרים שיש בהם הפרה של זכויותיה בסימן המסחר הרשום, במישרין או בעקיפין, וכן צו האוסר על ניהול דף אינטרנט תחת השם או הכולל את צמד המילים BabyBeep.

לטענתה, מעשיהם של המשיבים המתבטאים בייבוא, פירסום, שיווק ומכירה של המוצרים הנהנים מסימן המסחר, פגעו בה כלכלית ובמוניטין שלה, והם מהוים הטעה של ציבור הצרכנים וניכוס שלא כדין, חלק מנתח השוק השמור לה. כן מעשים אלה הם בבחינת הפרה של סעיף 2 לפקודה; עוולת גניבת עין לפי סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, 1991; הטעיית צרכנים בהתאם לסעיף 2, 31-32 לחוק הגנת הצרכן; הפרת זכויות יוצרים על פי סעיפים 11, 52 לחוק זכויות יוצרים- 2007 ועשיית עושר ולא במשפט.

משכך, היא עותרת במסגרת התביעה לפיצויים בסך של 100 אלף ₪ בגין כל הפרה וכן פיצויים לדוגמא לפי סעיף 31 א לחוק הגנת הצרכן.

...

יישום דברי המבקשת שלעיל על המקרה שלפנינו מביא, לכאורה, לאותה מסקנה, כך שמלבד מבחן הצליל, שבענייננו לא ניתן לומר כי הוא אינו מתקיים (שכן קיימת זהות בין ההיגדים "BabyBeep" לעומת "babybeep" מבחינת הצליל), כל האבחנות האחרות שהמבקשת הפעילה בעצמה בעת רישום הסימן שלה, מובילות לכאורה לקביעה בדבר העדר דמיון והעדר חשש להטעיה.

סוף דבר לאור כל הטעמים שמניתי לעיל, הבקשה נדחית.

בתביעה עותר התובע לצוו למתן חשבונות וכן תביעה כספית על סך של 500,000 ₪.

בגין כך הגיש תביעה לפצוי מכוח הפרת זכויות יוצרים והזכות המוסרית, הפרת סימני מסחר לפי חוק עוולות מסחריות תשנ"ט – 1999, פיצוי בגין פגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות תשמ"א – 1981, פיצוי סטאטוטורי בגין לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965, ופצוי בגין הפרת הסכם.

...

לפיכך יתר הדרישות שהופנו לתובע, נדחות.

לפיכך יתר הדרישות שהופנו אל כל הנתבעים או מי מהם, נדחות, למעט חובתו של הנתבע 1 למתן תצהיר גילוי מסמכים ומתן עיון במסמכים, כאמור לעיל.

לאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן: התובע יגלה ויאפשר עיון בדוחות החקירה, צילומים, הקלטות , סרטונים וכל יתר המסמכים הקשורים בכך שביקש לדחות את הגילוי שלהם והעיון בהם, וזאת תוך 30 יום.

הסעד בכתב התביעה (בסעיף 73) עתר התובע "לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע פיצויים סטאטוטוריים, ללא הוכחת נזק, בהתאם לפקודת סימני המסחר ו/או לחוק זכויות יוצרים בסך כולל של 1,160,000 ₪[footnoteRef:1], וזאת בהיתחשב בהתנהלותם של הנתבעים, במספר ההפרות, בעובדה שהתובע התריע בפני הנתבעים וביתר העובדות שנפרשו בכתב תביעה זה". כן נתבקשו צו מניעה וצוי עשה.

"פקודת סימני מסחר אינה מקנה לבעל סימן המסחר אפשרות לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק" (ע"א 1248/15 Fisher Price Inc נ' דוורון - יבוא ויצוא בע"מ (31.8.2017) (עניין פישר פרייס), סע' פא); "הדברים עולים בקנה אחד עם אי ההכרה בסעד של פיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרת סימן מסחר (לצד ההכרה בו בהקשר של תביעה בגין גניבת עין, כאמור בסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות)" (ע"א 7629/12 סויסה נ' TOMMY HILFIGER LICENSING LLC (16.11.2014), סע' 84; ור' גם מיגל דויטש עוולות מסחריות וסודות מסחר 90 (2002).

התובע לא עתר בנוסף או לחילופין לפצוי בגין נזקים ראליים.

...

עם זאת, אני סבורה כי פניותיו של כהן חוסות תחת הגנת תום הלב אשר בסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע.

לא שוכנעתי בקיומן של נסיבות (לפי סעיף 16(ב) לחוק או אחרות) המבססות ועולות כדי חוסר תום לב של כהן בפניותיו.

סוף דבר – התביעה והתביעה שכנגד נדחות.

התובעת עותרת לסעדים מכח שורה של חוקים - חוק עוולות מסחריות, תשנ"ו – 1999; פקודת סימני המסחר [נוסח חדש], תשל"ב – 1972; חוק זכות יוצרים, תשס"ח – 2007 ומכח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

פיצוי בגין עוולת גניבת עין סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות קובע כך: בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.

על כך שאין מקום לקבוע פיצוי על גבי פיצוי, ניתן ללמוד תוך השוואה לפסיקת בתי המשפט ביחס לפצוי לא ממוני נפרד בגין עגמת נפש יחד עם עוולות אחרות ור' ע"א 2278/16, פלונית נ' מדינת ישראל (מיום 12/3/2018, הש' י' עמית, ע' ברון, י' וילנר, ההדגשות לא במקור) - "כפי שבתי המשפט אינם נוהגים לפסוק פיצוי נפרד עבור צער, בושת, אי-נוחות, כעס, השפלה, טירדה, פחד, אבדן אמון בבני אדם וכיו"ב, אין מקום לפסוק פיצוי נפרד עבור אותן תחושות שליליות תוצאתיות כאשר הן נובעות משלילת זכות הבחירה. ובקיצור, אין מקום להציב בנפרד את מיגוון התחושות הנובעות מהפגיעה באוטונומיה, לצד אותם שניים-שלושה בתי אב המוכרים בנזק הלא ממוני". דיון בצוים להם עתר התובע - צו מניעה, צו השמדת טובין וצו למתן חשבונות התובע עותר לשלושה צוים שונים – ראשית, צו מניעה; שנית, צו השמדת הטובין הנושאים את סימן המסחר של התובע בהתאם לסעיף 62 לפקודת סימני המסחר; שלישית, צו למתן חשבונות.

הבקשה לצוו למתן חשבונות (אין להעתר לבקשה) סעיף 15 לחוק עוולות מסחריות קובע כך – "בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע, בדרך שנקבעה בתקנות, במתן דין וחשבון לתובע לגבי פרטי העוולה". התובע עותר לצוו למתן חשבונות "בהתאם לסעיף 15 לחוק עוולות מסחריות בקשר עם הפרות הנתבעת". אין מקום להעתר לבקשה וזאת מהנימוקים הבאים: בסעיף 5.3 לעיל הרחבתי מדוע אין ליתן צו למתן חשבונות מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט.

...

הבקשה לצו למתן חשבונות (אין להיעתר לבקשה) סעיף 15 לחוק עוולות מסחריות קובע כך – "בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע, בדרך שנקבעה בתקנות, במתן דין וחשבון לתובע לגבי פרטי העוולה". התובע עותר לצו למתן חשבונות "בהתאם לסעיף 15 לחוק עוולות מסחריות בקשר עם הפרות הנתבעת". אין מקום להיעתר לבקשה וזאת מהנימוקים הבאים: בסעיף 5.3 לעיל הרחבתי מדוע אין ליתן צו למתן חשבונות מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט.

סוף דבר מכל האמור לעיל וכפי שהובא בסעיפים 8.1(ב) ו – 8.3(א) לעיל, אני קובע כדלקמן: אני מחייב את הנתבעת בתשלום הסך של 40,000 ₪.

אני מחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪.

האם עילה זו רלוואנטית לפצוי בגין הפרת סימני מסחר, או שמא על הפרק פיצוי נזיקי בלבד? האם יש לחייב את המפר בתשלום פיצוי בדמות אחוזים מהכנסות הרשת שהפעיל? ולחילופין האם יש מקום לערוך אומדן? ואולי בכלל הסעד המתאים הוא אומדן כללי, בדרך הדומה לפצוי ללא הוכחת נזק, וזאת שעה שהמפר תרם תרומה משמעותית לחסר הראייתי בעיניין רווחיות הסניפים שהפעיל? וככל שכן כיצד יש לחשבו? שאלות הרבה ובכולן יש להכריע.

גם בתחום זה התובע רשאי לוותר על הוכחת ניזקו "ולעתור לפצוי סטאטוטורי ללא הוכחת נזק באמצעות המנגנון החרוט בסעיף 13(א) לחוק העוולות המסחריות" (פרידמן, בעמ' 975).

וגם כב' השופטת ברון, עת כיהנה בבית משפט זה, פסקה כי "ככל שמדובר בפצוי סטאטוטורי בלא הוכחת נזק, מנגנון פיצוי כזה הקיים בחוק עוולות מסחריות בגין עוולת גניבת עין אינו קיים בפקודת סימני המסחר; ובאשר לגניבת עין, נקבע לעיל כי לא נתקיימו יסודות העוולה במקרה דנן" (ת"א (מחוזי ת"א) 2028/08 ADIDAS AG נ' בטש (פורסם במאגרים; 2014 בפיסקה 16 לפסק הדין)).

...

התיק הוחזר לדיון בבית משפט זה כדי לבחון את טענות התובעת "לדמי נזק בנוסף על כל סעד אחר שבית המשפט הדן בדבר מוסמך לתיתו". לכן ההתדיינות בנושא הוחזרה על מנת לבחון "את טענת המערערת לנזקים או לכל סעד אחר". לחוות דעת זו הצטרפו כב' השופט זילברטל וכבוד השופט, כתוארו אז, רובינשטיין, שציין כי "המקום הנכון לבירור הסוגיה שבמחלוקת היה בפני רשם סימני המסחר, ודבר זה לא נעשה; תמהני מדוע בחרו המשיבים שלא ללכת בדרך המלך, ואין מנוס מכך שישאו לעת הזאת בתוצאות, שכן תוקף הסימן הרשום של המערערת בעינו" (פסקה ד לחוות דעתו).

התובעת הפנתה לעברו הפלילי של מר גואטה, וטענה כי זה פגע בסימן, אך נראה לי כי מדובר בעניין שולי יחסית לתועלת שהפיק הסימן מפעילותו המסחרית.

על רקע אפנה לבחון את שני מעשי העוולה – פעילות הסניף שנפתח בצמוד לנכס התובעת, ברח' ישעיהו 1; ופעילות הסניפים הנוספים באזור הסניף ברח' ישעיהו 1 – לאחר שבחנתי את הנתונים שלפני מצאתי לקבוע את הפיצוי המקסימלי בגין הפעילות של סניף זה. ראשית, מדובר בתקופת ההפרה הרחבה והמקיפה ביותר; שנית, מדובר בפעילות הצמודה ממש לנכס התובעת, והחומרה של פעילות זו היא גבוהה.

את התאריך קבעתי בשים לב לתקופות ההפעלה המאוחרות יחסית של הסניפים האמורים, ולצורך לקבוע את התאריך כתאריך ממוצע בשים לב להתייחסות המכלילה לסניפים השונים בקטגוריה זו. התוצאה התביעה מתקבלת בחלקה, וסך הפיצוי מועמד על 200,000 ₪ בתוספי הפרשי ריבית והצמדה כאמור בפסקאות 75-74.