עתירת פיצוי לנפגעת גזזת נגד החלטת בית הדין הארצי לעבודה

לגבי שאלת מועד הגשת התובענה וסמכות בית הדין להאריך המועד להגשתה צוין כי השאלה היא "האם יש לשנות או לחרוג מן הפסיקה הקיימת של בית דין זה, על פיה אין לבית הדין סמכות להאריך את המועד להגשת תביעה לבית הדין כנגד דחיית תביעה על ידי המוסד". וכך נענתה השאלה: "על פי הפסיקה, אין לבית הדין סמכות להאריך את המועדים להגשת תובענות או ערעור על החלטת המוסד לדחות תביעה להכיר בפגיעה או במחלת מיקצוע כתאונת עבודה. עוד נקבע, כי תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991, שעניינה הארכת מועדים, אינה חלה על הארכת מועדים להגשת תביעה כזאת.

] "אמנם, שקולי מדיניות ויציבות השפיטה מחייבים כי בית הדין הארצי יפסוק בהתאם לתקדימים שלו עצמו. אולם, לבית הדין הארצי סמכות לסטות מתקדימים שלו, במקרים בהם שיקול הדעת השפוטי מחייב זאת." בהמשך הדברים הובאו בהרחבה ציטוטים רלוואנטיים מפסיקת בית המשפט העליון, שאלה עיקריהם: "על עניין כגון דא פסק השופט רובינשטיין, בשבתו בעתירה שהוגשה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, כנגד בית הדין הארצי בעיניין כוכבי, בו סטינו מהלכה קודמת שלנו:

ונחתום קביעה זו באמירה של בית המשפט העליון בעיניין אלבר: [82: ראו למשל, גז"ז (עב' ת"א) 1259-01-14 יהודאי – מדינת ישראל, המרכז הלאומי לפצוי נפגעי גזזת, (6.5.2014), מפי השופט דורי ספיבק; תל"א (עב' ת"א) 2289/10 ברכה – מדינת ישראל, החשב הכללי במשרד האוצר, (24.2.2013), מפי השופטת נטע רות.

...

לאור המקובץ, ערעורו של מר דולאני על החלטת רשמת בית הדין האזורי לדחות את בקשתו להארכת המועד להגשת ערעור על החלטת הוועדה לעררים נדחה.

סוף דבר הערעור בעב"ל 33351-11-12 והערעור בע"ע 12869-06-14 נדחים.

אמנם התקבלה העמדה העקרונית כי בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשת הערעורים מושא הליך זה, אך לאחר בחינת המקרים הקונקרטיים של מר דולאני ומר יובל הגענו למסקנה כי אין מקום להאריך להם את המועד להגשת הערעורים האמורים.

ביום 17/2/13 אישרה ועדת מומחים על פי החוק לפצוי נפגעי גזזת, שהמערערת קיבלה טפול בהקרנה כנגד מחלת הגזזת (נספח ב להודעת העירעור).

חייבת להיות אחידות בכל הקשור למועדים בהם מחוייבים המערערים לפי חוק לפצוי נפגעי גזזת לעתור לבית הדין ולא יתכן מצב שעורך דין ממרכז הארץ שהורגל על ידי פרקליטות מחוז תל אביב ו/או מרכז שלא מעלה את טענת השהוי בעירעור שמוגש לאחר 9 חודשים, אשר מגיש ערעור בבית הדין האיזורי לעבודה בחיפה מופתע לפתע לגלות גישה שונה של פרקליטות מחוז חיפה מזו הנהוגה באיזור תל אביב.

לאור הדמיון בין סמכויות הועדה הרפואית לסמכותן של הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי, נקבע כי ניתן ליישם את הפסיקה שפותחה על ידי בית הדין בהתייחס לבקורת שיפוטית על החלטות ועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי בענף נפגעי עבודה, גם על החלטות הועדות הרפואיות על פי החוק (ראה: ע"ע 1393/01 מדינת ישראל נ' שמואל מיראכור, עבודה ארצי, לג(9), 34).

בהתאם לסעיף 14(ב) לחוק לפצוי נפגעי גזזת, החלטת הועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור לפני בית דין איזורי לעבודה בשאלה משפטית בלבד.

...

לפיכך, עם כל ההבנה למצבה הרפואי של המבקשת, אין מנוס אלא לדחות את בקשת רשות הערעור".

אשר על כן ומשאלו הם פני הדברים, דין הערעור להידחות.

סוף דבר הערעור נדחה.

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 64460-10-20 ניתן ביום 05 ספטמבר 2021 דב צנגוט המערער 1. מדינת ישראל – רשות המסים 2. המוסד לביטוח לאומי המשיבים לפני: סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת סיגל דוידוב מוטולה, השופט רועי פוליאק בשם המערער – עו"ד בנימין פילובסקי בשם המשיבה 1 – עו"ד ענבר בלש בשם המשיב 2 – עו"ד הילה שור פסק דין

] [6: בר"ע (ארצי) 37133-12-16 איתמר כהן – המוסד לביטוח לאומי (14.8.2018) [עתירה לבג"צ נדחתה: בג"ץ 8045/118 איתמר כהן נ' בית הדין הארצי (10.3.2019).

המוסד הכיר ב"דלקת חולפת בכבד" וכנגד החלטה זו הוגשה תובענת המערער (בל 24404-09-18).

בכל אחד מהחוקים הרלוואנטיים קיים מנגנון המאפשר בחינה מחדש של שיעור הנכות בעקבות החמרה (ראו בין היתר: סעיף 10 לחוק רדיפות הנאצים; תקנה 7א לתקנות הנכים; תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי; סעיף 5 לחוק לפצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994), כך שהדרך פתוחה בפני הנכה לבקש בחינה מחודשת לפי החוק הרלוואנטי, אשר תוצאותיה תשלכנה גם על אחוזי הנכות שיוכרו לו לפי סעיף 9(5) לפקודה.

" (הדגשה הוספה – א.א.) מסכם בית הדין הארצי וקובע כי: "32.הינה כי כן, מפסק דיננו עולה כי החלטת ועדה רפואית הפועלת מכח חוק רלוואנטי הנקוב בסעיף 9(5)(א)(א) לפקודה בדבר דרגת נכות של נכה, תחייב את המשיבה, אף אם שיעורה של הנכות כשלעצמו אינו מזכה בפטור בהתאם לסעיף 9(5) לפקודה, והמשיבה אינה מוסמכת להעמיד את הנכה לבדיקה נוספת בגין אותה פגימה." הדגשה הוספה – א.א.) בית הדין הארצי היה ער לאפשרות כי במקרים מסוימים של ליקוי מורכב יתעורר קושי יישומי ועל רקע זה קבע כך: "31.בשולי הדברים נציין, כי יתכן כי במקרים מסוימים של ליקוי מורכב עלול להתעורר קושי יישומי בהפרדה בין שיעור הנכות הכולל לבין שיעור הנכות מכח החוק הרלוואנטי. איננו סבורים כי ב'מקרי קצה' מעין אלה, אשר המשיבה לא טענה להם והם מועלים מיוזמתנו, ככל שהם קיימים, יש כדי לשנות את מסקנותינו, וככל שיתעורר הצורך הם ידונו לגופם ואנו נמנעים מלהכריע בסוגיה. בעניינינו, המערער הוא בעל נכות נפשית מכח חוק נרדפי הנאצים, אשר לא היה כל קושי לבודדה ולהפרידה מהליקויים הנוספים. אם כך היה נעשה, לא היתה נוצרת סתירה בין החלטות ועדות רפואיות, למשיבה היו נחסכות עלויות של שתי בדיקות פסיכיאטריות ולמערער, אשר גילו נשק לשמונים בעת הבדיקות, היו נחסכים הטורח ועגמת הנפש בשל הבדיקות." מן הכלל אל הפרט לאחר שפרשנו את המסגרת המשפטית נעבור להצגת ההכרעה: תחילה נידרש לטענות מקדמיות: טענת המוסד לפיה הוראת סעיף 9(5) מתייחסת לקביעה של ועדה רפואית לעררים ולא לקביעת הרופא המוסמך; טענת רשות המסים לצורך לבדוק את המצב הרפואי העדכני; טענת המערער לאפליה.

...

לאור המקובץ, נישום אמנם רשאי לבחור (כך לפי נקודת המוצא של רשות המסים) אם לעתור לאימוצו של "אחוז נכות" שנקבע מכוח אחד החוקים הנקובים בסעיף 9(5) לפקודה, אך ככל שבחר לבקש אימוץ כאמור – הוא אינו יכול לפצל באופן מלאכותי את קביעת הוועדה הרפואית עליה הוא מבקש להסתמך, באופן שיאמץ רק את החלקים מתוכה שנוחים לו ולגבי חלקם האחר יבקש להיבדק על ידי ועדת מה"כ. אין בכך כדי לפגוע בהלכת פלוני, שהתייחסה כאמור למקרה קונקרטי בו ביקש הנישום לאמץ את כל החלטת הוועדה מכוח חוק נכי הרדיפות במלואה (ולהיבדק ביחס לליקויים אחרים על ידי ועדת מה"כ).

הערות טרם סיום לאור המסקנה אליה הגענו אין לנו צורך להדרש ליתר השאלות שהמקרה מעורר, למשל מה דינה של קביעה קודמת לפי אחד החוקים שברשימה שעה שלאחריה וטרם הגשת הבקשה לפטור ממס הכנסה הוקטן (או הוגדל) שיעור הנכות בגין אותו ליקוי.

סוף דבר הערעור נדחה.

כן קובע סעיף 9(5) לפקודה, כי ככל שכבר נקבע לאדם אחוז נכות לצרכי חוק ביטוח לאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), או לפי חוקי נכים ותגמולים אחרים המנויים שם (חוק הנכים (תגמולים ושקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב]; חוק נכי המילחמה בנאצים, תשי"ד-1954; חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957; חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל-1970; וחוק לפצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994), תחול הקביעה האמורה; וככל שלא נקבע אחוז נכות כאמור, ייקבע זה על פי תקנות שיתקין שר האוצר באישור ועדת הכספים של הכנסת.

ואכן, עוד לפני כעשור פסק בית משפט זה כי - "מבלי לנקוט עמדה לגופן של טענות העותר, החלטנו כי יש לדחות את העתירה על הסף. בהתאם לסעיף 123 ל[חוק הביטוח הלאומי](http://www.nevo.co.il/law_html/law01/039_002.htm) [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, לעותר עומדת זכות ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים לפני בית דין איזורי לעבודה, אשר על פסק דינו יוכל העותר לערער ברשות לבית הדין הארצי לעבודה. בנסיבות אלה, אין מקום להתערבותו של בית משפט זה כאשר מצוי בידי העותר סעד חלופי על דרך של הגשת ערעור לבית הדין עבודה" (בג"ץ 7078/08 הסה נ' משרד האוצר (24.8.2008)).

באופן דומה שב ודחה בית משפט זה עתירה נוספת נגד ועדת העררים תוך שנפסק כי - "... אנו סבורים, כי אם וככל שיש לעותר עילה לערעור על החלטת הועדה הרפואית העליונה, יש בבירור עניינו בפני בית הדין לעבודה כדי לתת לו סעד חלופי הולם. לפיכך, מבלי להכריע בסוגיה העקרונית בכל היקפה, אנו סבורים שאם יש לעותר עילה לגופה לטענתו ואיננו קובעים כך, ניתן לבררה בבית הדין לעבודה" (בג"ץ 3628/08 יריב נ' משרד האוצר (6.5.2009)).

סעיף 123 לחוק ביטוח לאומי, הקובע את זכות העירעור לבית הדין האיזורי לעבודה, מצוי בפרק ה' לחוק שעניינו ב"ביטוח נפגעי עבודה", ולפיכך, משאומץ ההסדר לענין קביעת נכות נפגעי עבודה, על קרבו וכרעיו, לצרכי פטור ממס הכנסה, יש לראות אימוץ זה ככולל גם את מנגנון העירעור על קביעת דרגת הנכות.

...

ואכן, עוד לפני כעשור פסק בית משפט זה כי - "מבלי לנקוט עמדה לגופן של טענות העותר, החלטנו כי יש לדחות את העתירה על הסף. בהתאם לסעיף 123 ל[חוק הביטוח הלאומי](http://www.nevo.co.il/law_html/law01/039_002.htm) [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, לעותר עומדת זכות ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים לפני בית דין אזורי לעבודה, אשר על פסק דינו יוכל העותר לערער ברשות לבית הדין הארצי לעבודה. בנסיבות אלה, אין מקום להתערבותו של בית משפט זה כאשר מצוי בידי העותר סעד חלופי על דרך של הגשת ערעור לבית הדין עבודה" (בג"ץ 7078/08 הסה נ' משרד האוצר (24.8.2008)).

אף על פי כן, התלבטתי במקרה זה – מאחר שאני סבורה כי החקיקה המסדירה את הנושא מעוררת שאלות פרשניות נכבדות.

כפי שרמזתי בפתח הדברים, מסקנה זו אינה פשוטה.

נותרנו, אם כן, עם הצורך לחזור ולהכריע בשאלה האם לאדם המעוניין להשיג על החלטותיה של הוועדה לעררים מוקנה סעד חלופי בדמות פנייה לבית הדין לעבודה, או שמא הדרך היחידה העומדת בפניו היא הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק? בסיכומו של דבר, סברתי שבעת הזאת אין מקום לשנות מהמסלול שהותווה בפסיקתו של בית משפט זה, ולפיו בית הדין לעבודה הוא המופקד על קיום ביקורת שיפוטית כאמור.

עם זאת, הפסיקה הבחינה בין הפרת חובת היידוע כלפי 'מוקרני גזזת', לבין הפרת חובת היידוע בתביעות רשלנות רפואית "קלסיות". כפי שפסק בית המשפט המחוזי בירושלים, בעיניין מורלי ובעניין מולהי, כפי שהדברים נוסחו ע"י בית המשפט העליון בעיניין ציפורה איבי: "13. ...בית המשפט (בית המשפט המחוזי בירושלים – ס"י) קבע כי לא ניתן לגזור גזירה שווה בין המצבים שהוכרו בפסיקה כמצבים המזכים בפצוי בגין פגיעה באוטונומיה ובין המקרה של אי-יידוע נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת. זאת, משום שאין מדובר במצב שבו ביצע רופא מטפל טפול ללא הסכמה או נימנע מלמסור מידע חיוני למטופל. בעניינינו, כך נקבע, אין המדובר בבצוע טפול אלא בהמנעות ממסירת מידע שאולי היה מביא את מורלי ומטופלים אחרים להבדק – מהלך שממילא תועלתו מוגבלת. מכאן הגיע בית המשפט (בית המשפט המחוזי – ס"י) למסקנה שאין המדובר בפגיעה ב"גרעין הקשה" של האוטונומיה או בליבת הזכות.

מדובר היה בתובעת מוקרנת גזזת, אשר עתרה לפצוי, בין השאר, בגין פגיעה באוטונומיה, עקב הפרת חובת היידוע.

טוען ב"כ התובעת, כי מאחר ונמנע מהמנוח לנהל עירעורו על החלטת ועדת המומחים כדי להוכיח כי אכן קיבל בילדותו הקרנות נגד גזזת, ומאחר שזכויות המנוח על-פי חוק הגזזת אינן עוברות בירושה, ועם פטירתו אובדת למעשה הזכות לפצוי לפי חוק הגזזת (סעיף 3.3 לסיכומי התביעה), הרי שעיזבונו זכאי לפצוי שנימנע ממנו, והוא, לטענתו, 219,520 ₪.

בעיניין זה מפנה ב"כ התובעת ל-בג"צ 1861/06 העמותה לקידום עינייני מוקרני הגזזת נ' בית הדין הארצי לעבודה.

...

כיוון שהגעתי למסקנה שהפרת חובת היידוע לא היא שגרמה לגילוי המאוחר, בעל כורחך תאמר שאין קשר סיבתי בין הפרת חובת היידוע לבין אובדן הגמלה של המנוח לפי חוק הגזזת.

סוף דבר הנני מקבל את התביעה, ומחייב את הנתבעת לשל לתובעת פיצוי בסך -.

כן, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסך של -.