ביום 24.5.2010 שוחרר המבנה בו מצוי המושכר על ידי האפוטרופוס הכללי, והושב להקדש שהוא כאמור בעל הזכויות המקורי בו. זמן קצר לאחר מכן הגישו המשיבים תביעה לפינוי המושכר נגד המבקשת, בה נטען, בין היתר, כי מאמצע שנות ה-80 המבקשת מתגוררת בדירתה שבדחיאת אל בריד, ולא במושכר, כך שיש לראותה כמי שנטשה את המושכר ואיבדה אגב כך את זכויותיה כדיירת מוגנת.
על רקע זה קבע בית משפט השלום כי המבקשת נטשה את המושכר, ובכך איבדה את זכויותיה כדיירת מוגנת בו. עוד דחה בית המשפט את בקשת המבקשת להעניק לה סעד מן הצדק, וקבע כי בנסיבות המקרה, כאשר המבקשת מתגוררת בדירת מגורים אחרת במשך שלושים שנה, וחנות המושכר עומדת שוממה, אין הצדקה להעניק לה סעד ממין זה.
המבקשת ערערה על פסק דינו הראשון של בית משפט השלום, וביום 11.10.2015 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים א' פרקש, מ' יועד הכהן ו-ע' כהן), בע"א 28083-12-14, בגדריו נדחה ערעור המבקשת (להלן: פסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי).
ביום 27.1.2019 הגישו המשיבים נגד המבקשת תביעה לבית משפט השלום בירושלים, במסגרתה עתרו לפינויה מדירת המושכר בטענה כי המבקשת איננה מתגוררת בנכס ובכך אינה מקיימת את התנאים שנקבעו בהחלטה בבקשת הרשות לערער לצורך שמירת זכויותיה בדירת המושכר.
...
בהתאם לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי: "מקובלת עלינו מסקנתו של בית המשפט קמא לפיה העובדה שהמערערת לא שבה להתגורר בדירה לאחר שנערכו השיפוצים, והעובדה שהיא המשיכה להתגורר בדחיאת אל בריד, שם היא מתגוררת מזה 30 שנה, תומכים בכך שאין בכוונתה לחזור לדירה. המערערת העידה, אמנם, על הקשר שיש לה לדירה שבה גדלה, על כך שהיא זקוקה לדירה לצורך מעמדה כתושבת ירושלים וקבלת זכויות שונות ואף כדי שיהיה באפשרותה ללכת ברגל להתפלל במסגד אל אקצה, אולם לא די באלה על מנת לקבוע כי קיים אצלה רצון ממשי לחזור לדירה".
המבקשת לא אמרה נואש, ועל פסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי, הוגשה על ידה בקשה למתן רשות ערעור לבית משפט זה. ביום 19.12.2016 התקיים דיון בבקשה הנ"ל, וביום 20.12.2016 ניתנה החלטת בית משפט זה (המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופטים נ' הנדל ו-מ' מזוז), אשר קיבלה את הבקשה באופן חלקי.
על רקע זה, נטען כי החלטת בית משפט זה בהחלטה בבקשת הרשות לערער עולה בקנה אחד עם ההלכה שנפסקה בעניין זה, וכך גם פסק דינו השני של בית משפט השלום אשר פירש אותה, ופסק דינו השני של בית המשפט המחוזי שאשרר פרשנות זו.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
על רקע זה, בעניין קיסלביץ, בו נדונה השאלה האם סעיף 132(א) לחוק מאפשר להתנות את פינוי המושכר בתשלום על ידי בעל הנכס, ציין השופט א' רובינשטיין דברים אלו:
"...גם אם השימוש במינוח של 'סעד מן הצדק' בהקשר של התנאת הפינוי בתשלום על ידי בעל הנכס [...] או בתנאי אחר שחובת קיומו מוטלת על בעל הנכס – אינו תואם 'אחת לאחת' את לשונו של סעיף 132(א) המכוון כפשוטו לאי פינוי, במהות אין ניתן להיעתר לטענתם של המבקשים. אם נפסע בדרך הילוכם של המבקשים, נמצא כי בפני בית המשפט המחוזי עמדו לכאורה שתי אפשרויות: האחת, להעניק למבקשים סעד מן הצדק, המונע את פינוים [...]; השניה, לבטל את הסעד מן הצדק ולהורות על פינוים של המבקשים מהדירה ללא תנאי. סבורני, כי הצגת הדברים בצורה זו היא בינארית מדי, ואינה משרתת גם את עניינם שלהם. כאמור, שאלת פינוים של דיירים מוגנים היא ביסודה שאלה של צדק, התלויה כל כולה בנסיבות המקרה. סבורני, כי על מנת שניתן יהא להגשים באופן המיטבי את עקרון הצדק, יש להותיר בידי בתי המשפט ארגז כלים, המאפשר להם מגוון רחב של פתרונות; הצגת הדברים בצורה בינארית עלולה דווקא להביא, בסיטואציות מסוימות, לאי צדק. כך, למשל, יתכנו מקרים – כבענייננו – בהם סבור בית המשפט כי אינם מצדיקים מתן סעד מן הצדק, קרי – מניעת פינוי, אולם מאידך סבור כי פינוי הדיירים ללא תמורה אינו צודק, שכן שילמו בשעתו דמי מפתח ושילמו שכר דירה כסדרו אף שנטשו. לגישתי, אין לומר על 'סעד מן הצדק הפוך' 'אין חיה כזאת', כדברי בא כוח המבקשים; יש לאפשר לבתי המשפט לבחור גם דרך אמצע, מעין שביל זהב, לילך בה. ברי, כי לא ניתן להגדיר ולגדור מראש את קשת האפשרויות [...], והדברים תלויי מקרה ומקרה. במישור העקרוני, לא זו בלבד שאין לשלול מראש פתרונות ביניים, אלא ייתכנו מקרים בהם פתרונות הביניים יהיו מחויבי המציאות, וליתר דיוק, מחויבי הצדק" (שם, בפסקה כ"א).
אשר על כן, הבקשה למתן רשות לערער נדחית, ועמה ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.
