עתירת עיריית ירושלים נגד שידור תאגיד השידור הציבורי מחוץ לירושלים

אינני מקבלת את טענת הנתבעת כי יש לקזז הפסקות של חצי שעה לכל יום עבודה: סעיף1 לחוק שעות עבודה ומנוחה מגדיר "שעות עבודה": "הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר, חוץ מהפסקות על פי סעיף 20". סעיף 20 לחוק, שכותרתו "הפסקות" קובע כי: "(א)ביום עבודה של שש שעות ומעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-3/4 שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה של חצי שעה לפחות.

לעניין זה, בית הדין היתייחס בשורה של פסקי דין לתביעות עובדים לקבלת גמול "מנוחת הפצוי", וקבע כי עובד המועסק ביום מנוחה, ואינו מקבל מנוחת פיצוי, אינו זכאי לפדיון, ז.א. לתשלום נוסף, מאחר שהעבדה שבעה ימים בשבוע נוגדת את תכלית החוק" (עס"ק (ארצי) 26/99 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל נ' איגוד ערים איזור חיפה (שירותי כבאות) פד"ע לח 289 (2002); עתירה לבג"צ נדחתה: בג"צ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל נ' בית הדין הארצי ואיגוד ערים חיפה פ"ד נז(6) 810 (2003)).

במצב בו תאגיד נוסד למטרות פסולות, או אם משתמשים בו למטרות פסולות, במקרה כזה, יעמוד השולח המושך בחוטים כבר חבות מכוח היותו נותן ההרשאה שהחברה ונושאי כליה היו שלוחיו (דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה- גלידות הבירה ואח' פד"ע כ"ז 345, 349 בסעיף 13 (1994); להלן: "עניין וגיה").

בפסק הדין ב-ע"ע 478/09 יצחק חסידים נ' עריית ירושלים, מיום 13.1.11 (להלן: "עניין חסידים"), נקבע כי במצב המשפטי הנוכחי אין עוד תוקף לחזקה זו, אך אין משמעות הדבר כי קיימת חזקה הפוכה, ועדיין נותרה על כנה דרך הבדיקה שהותוותה על ידי בית הדין בעיניין כפר רות.

מאידך, ככל שלפנינו הסדר פקטבי, שמטרתו היתחמקות ממחויבות המעסיק, יש לקלף את קליפתה של ההעסקה העקיפה ולהכיר ביחסי עובד-מעביד בין המשתמש לבין עובדיו (ע"ע 300245/97 משה אסולין נ' רשות השידור פד"ע לו 689 (2001)).

התובע גם לא הכחיש בעדותו את גרסת מר סולימן בתצהירו (סע' 27 לתצהירו), כי לאחר הגשת התביעה פנה התובע לנתבעת 2 והביע צער על הגשת התביעה כנגדה, וטען בפניו כי הדבר נעשה על פי דרישת בא כוחו ובנגוד לרצונו (עמ' 16 לפרוטוקול).

...

סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים כדלקמן: גמול שעות נוספות בסך 5622.2075 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.11 ועד לפירעון.

התביעה נגד הנתבעים 2-3 נדחית.

התובע ישלם לנתבעת 2 הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 5000 ₪, וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3883/16 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופטת ע' ברון העותרים: 1. ראש העיר ירושלים 2. עריית ירושלים 3. ח"כ רועי פולקמן 4. ח"כ נחמן שי 5. ח"כ מוטי יוגב 6. ח"כ אראל מרגלית 7. אגודת העיתונאים בירושלים נ ג ד המשיבים: 1. תאגיד השידור הצבורי הישראלי 2. מועצת תאגיד השידור הצבורי הישראלי 3. שר התיקשורת 4. הרשות לפיתוח ירושלים המבקשים להצטרף להליך: 1. ערוץ 9 בע"מ 2. טלאליאנס מדיה גרופ ישראל בע"מ 3. ח"כ חיליק בר עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: א' בתמוז התשע"ו (7.7.16) בשם העותרים 6-1: עו"ד אביב ברנט; עו"ד אלי מלכה; עו"ד אליעד כהן; עו"ד טוביה פיסינגר בשם העותרת 7: עו"ד אופיר טל; עו"ד לואיז ספורטס בשם המשיבים 2-1: עו"ד אלה גור; עו"ד אביגדור דנן בשם המשיב 3: עו"ד נחי בן אור בשם המשיבה 4: עו"ד מתן בן-שאול; עו"ד בועז הניג המבקשים להצטרף להליך 2-1: עו"ד דב אברבמוביץ; עו"ד אלי ארביב המבקש להצטרף להליך 3: עו"ד אביב ברנט פסק-דין

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: עתירה זו עניינה בשאלה מהיכן ישדר השידור הצבורי הישראלי החדש (להלן תאגיד השידור הצבורי או התאגיד) בתקופת הביניים עד למעברו למקום קבע בירושלים; היא הוסבה כנגד החלטת המשיבה 2 מיום 3.5.16, שקבעה הסדר לתקופת ביניים לשידור מחוץ לירושלים, בטענה כי זו סותרת את סעיף 5 לחוק השידור הצבורי הישראלי, תשע"ד-2014 (להלן חוק השידור הצבורי או החוק), שעל פיו מקום מושבו של תאגיד השידור הצבורי, המשיב 1, יהיה בירושלים.

...

התשובות לעתירה לטענת המשיבים 2-1 בתשובתם מיום 30.6.16, יש לדחות את הבקשה לצו ביניים ואת העתירה לגופה.

נטען כי דין הדרישה להורות למשיב 3 להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 91 לחוק – הקובע כי הוא הממונה על ביצוע החוק ובסמכותו להתקין תקנות לביצועו – להידחות, שכן הסמכויות המוקנות לו אינן רלבנטיות לעניינים הנוגעים להחלטות מקצועיות המתקבלות על ידי הנהלת התאגיד ומועצת התאגיד במסגרת הפעילות השוטפת.

בכל הנוגע לחוות הדעת של המשנה ליועץ המשפטי, נטען כי זו מתבססת על עמדה מקצועית של התאגיד, והמסקנה לפיה אין מניעה לקיים את שידורי התאגיד ממתחם זמני מחוץ לירושלים לתקופת ביניים קצרה ככל הניתן עד לאכלוס מתחם הקבע בעיר, מבטאת פרשנות ראויה של הוראות החוק המגשימה את תכליתו העיקרית, קרי, קיום שידור ציבורי על-ידי התאגיד.

המשנה לנשיאה השופטת א' חיות: מקובלת עליי קביעתו של חברי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין בסעיף כ' סיפא לחוות-דעתו, כי משנתקבל בכנסת ביום 4.8.2016 חוק השידור הציבורי הישראלי (תיקון מס' 5) התשע"ו-2016, ניתן מענה סטטוטורי לסוגיה שהועלתה בעתירה דנן ועל כן היא מתייתרת ודינה להימחק.

ברקע הדברים והסיור עמדה החלטת בג"ץ שפורסמה יומיים קודם לכן ודחתה עתירות לביטול צו ההריסה למאחז במקום (בג"ץ 5193/18 ועד תושבי הכפר אלח'אן אלאחמר נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, נבו 5.9.2018).

בפסיקה אף נקבע כי "מבין סוגי הביטויים השונים, ההגנה הנתנת לחופש הביטוי הפוליטי - שהוא תנאי הכרחי לקיומו של הליך דמוקרטי - היא רחבה במיוחד" (בג"ץ 6226/01 אינדור נ' ראש עריית ירושלים, נז(2) 157, 164 (2003)), וכי "הוויכוח הצבורי ראוי לו שיהא חופשי, איתן, חסר מעצורים ואף בוטה" (פרשת דנקנר).

בנסיבות חיינו עשויה אז היתה להיות התוצאה, שמקצת מן השידורים היו נשמעים כ"ציפצוף" ארוך אחד.

לענייננו אבהיר כי גם אם יש טעם מסוים בטענותיו של ד"ר לדרמן לעיל, הרי שלאור המניעות החלה מכח סעיף 4 בחוק על ההתבטאות הנדונה נראה כי אין זה המקרה המתאים להרחבת הדיון בעיניין זה. סעיף 4 בחוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 קובע: "לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהוא שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה. ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו." התובע טוען כי הגנה זו לא עומדת לנתבעת, אף כי הביטוי נאמר באופן "כללי", שכן בהודעה מאוחרת יותר התייחסה ל"כותבי התגובות הראשונות" והתובע רואה עצמו כ'אחד מכותבי התגובות הראשונות'.

דא עקא, לא רק שלא ניתן להגדיר "כמה" תגובות הן "התגובות הראשונות", אלא שממילא תגובת התובע הגיעה אחרי תגובות רבות אחרות (ודאי למעלה מ-15 תגובות) ומכאן שגם לשיטת התובע לא ניתן לזהות דוקא-אותו כמי שהנתבעת התייחסה אליו בביטוי זה. הנתבעת טוענת כי האמירה 'יודונאצים' הייתה כללית ולא כוונה אישית כנגד מי מהמעורבים.

התובע טען שהנתבעת עשתה פרובוקציה, השתלחה מילולית באחרים ו'האשימה את הקורבן' (עמ' 11 שורה 13 ואילך), ולאחר שאלה חוזרת מדוע בכל זאת בחר 'לצעוד קדימה' ולהתעמת איתה היתחמק בתשובתו וחזר לשלב מוקדם יותר בשיח כאשר לדבריו 'הגיב בסרקזם': "... אני אגיד לך את האמת, כשאני רואה בן-אדם שתוקף אנשים שהותקפו פיסית, האמת שחוץ מסרקזם, קשה להגיב בצורה ראציונלית וזהו וכל מה שכתבתי לה היה 'רעיון טוב, תודה'. " (עמ' 12 שורות 5-12).

...

סבורני כי בנסיבות שכאלו, אף אם הייתה מתקבלת איזו מטענות התובע לעניין לשון הרע או פגיעה ממנה, היה הדבר מביא לשלילת פיצוי כלשהו ולכל היותר העמדתו על 'שקל אחד' כתוצאת פס"ד דנקנר לעיל.

סוף דבר ענייננו בתביעת לשון הרע בגין התבטאויות הנתבעת במסגרת שיח בוטה בפייסבוק.

התביעה נדחית.

בהתאם להסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים מוסכמות העובדות הבאות: · התובעת הנה חברה ממשלתית כהגדרתו של מונח זה בחוק החברות הממשלתיות, תשל"ה-1975, ותאגיד ערוני כהגדרתו של מונח זה בפקודת העיריות (נוסח חדש), העוסקת – בין השאר – בניהול נכסים ופיתוח של אתרי תיירות בתל-אביב-יפו.

זאת כנגד תשלום דמי שימוש לתובעת, כמפורט בהסכמים עם התובעת.

לענין זה נאמר ע"י כב' הנשיא ברק בספרו פרשנות במשפט, כרך שני – פרשנות החקיקה (ירושלים תשנ"ג) בעמ' 85-86: "כלל התכלית קובע, כי את לשון החקיקה יש לפרש באופן שיגשים את תכליתה. מבין המשמעויות (הלשוניות) השונות שהטקסט החקיקתי סובל (כיצירה לשונית) יש לבחור באותה משמעות (משפטית) המגשימה את התכלית המונחת ביסוד הטקסט החקיקתי ... זהו עיקרון העל של הפרשנות. כלל זה מופיע בפסיקתם של בתי המשפט בישראל ומחוצה לו, והוא העיקרון היסודי לכל פרשנות חקיקה". סיכום של הדברים נמצא בפסק הדין שניתן לאחרונה ברע"פ 4717/11, סגא אנטרפרייז (ישראל) (1996) בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד התמ"ת, טרם פורסם, בסעיף 9 לפסק הדין: "תורת הפרשנות הנוהגת בשיטת המשפט הישראלית היא הפרשנות התכליתית. על פי תורה זו, דברי חקיקה, ובכלל זה החוק הפלילי, מתפרשים על פי תכליתם. התכלית היא האינטרסים והמטרות אותם מבקש דבר החקיקה להגשים. היא נלמדת, בין היתר, מתוך סוג העניינים שבו עוסק החוק, מערך החקיקה הכולל, ערכיה של החברה ועקרונות היסוד של השיטה (ראו: א' ברק פרשנות במשפט – כרך שני: פרשנות החקיקה 150-148, 205-201 (1993)). נקודת המוצא היא לשון החוק. המשמעות שיש ליתן לחוק תהא כזו שלשונו יכולה לסבול. יש לתור אחר משמעויותיו הלשוניות האפשריות של החוק, ומבין אלה לבחור במשמעות אשר מגשימה את תכלית דבר החקיקה בצורה הטובה ביותר (שם, בעמ' 91-81)". משמצויידים אנו בהנחיות אלו אודות אופן פרשנותו של דבר חקיקה, עלינו להיתחקות אחר תכליתו של דבר החקיקה, שפרשנותו מונחת לפתחנו.

העותרים שם ביקשו להצהיר על אי חוקיות ביצוע הפעולה.

נאמר שם בפסק הדין: "הנחת צנרת ביוב במקרקעין פרטיים היא לעתים צורך חיוני שלא ניתן לקיים את חיי הקהילה בלעדיו. הדבר אינו דומה להפקעת קרקע כדי להקים עליה מבנה צבורי או גן צבורי או לעשות בה שימוש צבורי אחר. בכל אלה, לעתים אפשר גם בלי השמוש הצבורי או שניתן להעתיקו למקום אחר. בעיניין קוי ביוב לעתים אין מנוס אלא להעבירם דרך מקרקעין פרטיים. כלום עולה על הדעת היתנגדות הפרט לכך שתוצאותיה פגיעה ביכולת הקיום של הזולת הנצרך לקווי הביוב הללו? קוי ביוב הם צורך חיוני והפרט אינו יכול לשומטו מידי ציבור שלם לכן הקניית סמכות לרשות להכנס למקרקעי הפרט כדי לקיים את הצורך החיוני הזה היא בגדר תכלית ראויה [הוא הדין, בקוי חשמל וטלפון שגם בהם הקנה המחוק לרשויות סמכויות דומות (ראו סעיף 18 לחוק התיקשורת (בזק ושידורים) תשמ"ב - 1982 וסעיף 46 לחוק משק החשמל תשנ"ו – 1996". הדברים נאמרו שם לעניין מקרקעין פרטיים.

זאת ועוד, קבלת הפרשנות הנטענת על ידי התובעת עלולה לרוקן מכל תוכן את הוראות חוק התיקשורת ולעקר את הסמכות, שהעניק המחוק לבעל רשיון להכנס לקרקע ציבורית צורך ביצוע הגשמת מטרותיו של הרשיון, שהוענק לו. המדינה או רשות מקומית, אשר יהיו מעונינות למנוע מבעל רשיון להניח רשת תיקשורת או לבצע פעולות לתחזוקתה בקרקע ציבורית, יעבירו נהולה של אותה קרקע לתאגיד ממשלתי או לתאגיד ערוני, ובכך ימנעו מבעל הרשיון הענקת שירותי תיקשורת לציבור.

...

לנוכח כל האמור לעיל, יש לראות את המדינה כזו שמחזיקה במקרקעין.

על כן דין התביעה להידחות.

סיכומם של דברים, התביעה נדחית.

בית המשפט המחוזי בתל־אביב–יפובשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים עת"ם 67711-03-18 ניצני הפסגה בע"מ ואח' נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה גבעתיים ואח' עת"ם 40427-07-18 עריית תל ־אביב–יפו נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה גבעתיים ואח' עת"ם 9053-04-18 הרשות השנייה לטלויזיה ולרדיו נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה גבעתיים ואח' עת"ם 8433-04-18 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה גבעתיים ואח' 12 יוני 2022 לפני כבוד סגנית הנשיא צילה צפת העותרים .1 ניצני הפסגה בע"מ .2 יעקב ניסימוב .3 טלילה ניסימוב .4 עופר גלס .5 מרדכי ליאור בלבול .6 ענת בלבול .7 אורלי-אביבה דרובל .8 דב דרובל עת"ם 67711-03-18 ע"י ב"כ עוה"ד תמר לרנר נ ג ד המשיבים .1 הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה גבעתיים ע"י ב"כ עוה"ד יובל גלאון ועוה"ד סלאם חאמד .2 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד איל ד' מאמו ועוה"ד דנה פריד 3. הרשות השנייה לטלויזיה ולרדיו ע"י ב"כ עוה"ד דרור גדרון ועוה"ד נועם בניה .4 תאגיד השידור הישראלי ע"י ב"כ עוה"ד גיא ורטהים העותרת בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ עת"ם 8433-04-18 ע"י ב"כ עוה"ד איל ד' מאמו ועוה"ד דנה פריד נ ג ד המשיבים .1 הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה גבעתיים ע"י ב"כ עוה"ד יובל גלאון ועוה"ד סלאם חאמד 2. הרשות השנייה לטלויזיה ולרדיו ע"י ב"כ עוה"ד דרור גדרון ועוה"ד נועם בניה .3 תאגיד השידור הישראלי ע"י ב"כ עוה"ד גיא ורטהים .4 ניצני הפסגה בע"מ .5 יעקב ניסימוב .6 טלילה ניסימוב .7 עופר גלס .8 מרדכי ליאור בלבול .9 ענת בלבול .10 אורלי-אביבה דרובל .11 דב דרובל ע"י ב"כ עוה"ד תמר לרנר העותרת הרשות השנייה לטלויזיה ולרדיו עת"ם 9053-04-18 ע"י ב"כ עוה"ד דרור גדרון ועוה"ד נועם בניה נ ג ד המשיבים .1 הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה גבעתיים ע"י ב"כ עוה"ד יובל גלאון ועוה"ד סלאם חאמד .2 ניצני הפסגה בע"מ .3 יעקב ניסימוב .4 טלילה ניסימוב .5 עופר גלס .6 מרדכי ליאור בלבול .7 ענת בלבול .8 אורלי-אביבה דרובל .9 דב דרובל ע"י ב"כ עוה"ד תמר לרנר 10. בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד איל ד' מאמו ועוה"ד דנה פריד .11 תאגיד השידור הישראלי ע"י ב"כ עוה"ד גיא ורטהים העותרת עריית תל-אביב–יפו עת"ם 40427-07-18 ע"י ב"כ עוה"ד שירי אשכנזי נ ג ד המשיבים .1 הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה גבעתיים 2. עריית גבעתיים ע"י ב"כ עוה"ד יובל גלאון ועוה"ד סלאם חאמד 3. ניצני הפסגה בע"מ (פורמאלית) ע"י ב"כ עוה"ד תמר לרנר 4. בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (פורמאלית) ע"י ב"כ עוה"ד איל ד' מאמו ועוה"ד דנה פריד 5. הרשות השנייה לטלויזיה ולרדיו (פורמאלית) ע"י ב"כ עוה"ד דרור גדרון ועוה"ד נועם בניה .6 יעקב ניסימוב (פורמאלי) .7 טלילה ניסימוב (פורמאלית) .8 עופר גלס (פורמאלי) .9 מרדכי ליאור בלבול (פורמאלי) .10 ענת בלבול (פורמאלית) .11 אורלי-אביבה דרובל (פורמאלית) .12 דב דרובל (פורמאלי) ע"י ב"כ עוה"ד תמר לרנר פ ס ק ד י ן

הרשות השנייה טוענת כי נודע לה באקראי (במסגרת אחד ההליכים הפליליים שעיריית גבעתיים נוקטת נגדה בעיניין האנטנה בבית המשפט לעניינים מקומיים) על ההודעה בדבר ההפקעה, מבלי שזו נימסרה לה, אף שהיא מחזיקה במקרקעין והמשיבות ידעו על כך. גם הרשות השנייה מצטרפת לטענות העותרות האחרות בדבר פגמים אשר נפלו בהפקעת המיתחם: החלטת ההפקעה חסרת כל תוקף בהיעדר תוכנית המייעדת את המקרקעין לצורך צבורי מסוים ומוגדר, ללא שניתנה לה זכות שימוע וללא תשריט.

עמדת משרד התיקשורת עמדת משרד התיקשורת הוגשה לאחר הדיון הראשון בעתירה (החלטה מיום 10.12.18) ממנה עולה, כי על המתקן המצוי במיתחם מותקנים משדרים אחדים: משדר טלויזיה שהוא חלק ממערך השידור הצבורי של עידן פלוס; משדרים של שידורי הרדיו לציבור של גלי צה"ל; משדרים של מספר מרשתות הרדיו של תאגיד השידור הישראלי; וכן שידורי רדיו מסחרי של תחנות רדיו אזוריות: רדיו קול חי, רדיו קול ברמה, רדיו ללא הפסקה (103 FM) ורדיו תל-אביב (102 FM).

בעע"ם 249/20 עמירה נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבניה ירושלים (פורסם במאגרים 18.4.2021) (להלן: "עניין עמירה") ההפקעה בוצעה על ידי הועדה המקומית בהתאם להוראות חוק התיכנון והבניה ולפי תוכנית שאושרה.

אשר לעתירת עריית תל אביב - על פי סעיף 233 לפקודת העיריות [נוסח חדש], עריית תל-אביב–יפו אינה מוסמכת לפעול למטרות ציבוריות מחוץ לתחומה המוניציפאלי - "ערייה תעשה בתוך תחומה בענינים המפורשים בסימן ב', וכל פעולה אחרת שעיריה מצוה לעשות לפי הפקודה או לפי כל דין אחר, והיא מוסמכת, בתחום העיריה או בשטח בנין עיר הכולל את תחום העיריה, לעשות בענינים המפורשים בסימן ג' – והכל כשאין הוראה אחרת מאת השר [שר הפנים – צ"צ] בענינים אלה, כולם או מקצתם, ובכפוף להוראות הפקודה או כל דין אחר". עריית תל-אביב–יפו הסכימה למכור את השטחים המופקעים לעריית גבעתיים.

...

תשובת הוועדה המקומית לעתירות לטענת הוועדה דין העתירות להידחות.

זאת ועוד, עע"ם 5158/14 חברת העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל בע"מ נ' עיריית חולון (פורסם במאגרים 29.10.2017), בפסקה 44 (להלן: "עניין עיריית חולון"), נקבע כי "[...] אין מניעה להפקיע מקרקעין [] אשר כבר מיועדים, או משמשים, למטרה ציבורית אחת – לשם מטרה ציבורית חדשה [...] יתרה מכך, הפסיקה אף הכירה באפשרות שמקרקעין אשר הופקעו לצורך מטרה אחת, בין אם שימשו קודם לכן לצורך ציבורי [...] ובין אם לאו – יוכלו להיות מיועדים בסופו של דבר, ומבלי לנקוט [] הליכים נוספים, למטרה אחרת, זאת מתוך הכרה כי מציאות החיים היא עניין דינאמי ומשתנה [...]". לטענת העותרות, מפרוטוקול ועדת המשנה לתכנון ולבניה מיום 2.8.17 (נספח 10 לעתירת ניצני הפסגה), עולה, כי הצורך בהפקעה אינו מנומק ולא הוצג צורך ציבורי קונקרטי וממשי המצדיק את ההפקעה.

ובצד זאת: יתכנו אולי מקרים בהם הנסיבות עשויות להצדיק זכות שימוע גם כאשר הפקעה היא לפי סעיף 189 לחוק התכנון, ולמרות שניתן היה להגיש התנגדות לתוכנית בה נועדו המקרקעין לצורכי ציבור או להפקעה, וזאת משיקולי צדק; אלא שהנחיות למקרים כאלה אינן קיימות, לא בדין ולא בהנחיות היועץ המשפטי, ולא נראה לי שהמקרה הנדון על נסיבותיו הוא אחד מאלה שהיתה הצדקה להרחיב בגללו את ההנחיות לשימוע (בפסקה 11).

סוף דבר העתירות מתקבלות חלקית כדלקמן: מתקבלות עתירות בזק והרשות השנייה במובן זה שהצורך הציבורי במתקן השידור מוחזר לוועדה המקומית אשר תדון בעניין לאחר שתינתן לעותרות זכות הטיעון, תונח בפניה תשתית מספקת, תשקול את כל השיקולים הרלוונטיים של פגיעה בציבור ותאזן אותן אל מול הצורך שבגינו מבקשת הוועדה להפקיע את המתחם.