עתירת עותרים שנכשלו בבחינת לשכת עורכי הדין בעל-פה

את סיכום הפסיקה בנושא זה ניתן למצוא בפסק הדין האחרון שניתן בנושא – עע"מ 6674/17 יונס אסד נ' לישכת עורכי הדין בישראל (3.12.2017) (להלן: עניין אסד), ולכן לא איחזור על הדברים והקורא מוזמן לעיין שם. טענות כלליות כנגד הבחינה מושא הדיון לצד העתירות הפרטניות שתקפו שאלה זו או אחרת, הועלו מספר טענות כלליות לגבי הבחינה ואקדים ואתייחס אליהן.

אחוז הנכשלים בבחינה היה הגבוה ביותר בתולדות בחינות לישכת עורכי הדין.

אך הציפיה מהנבחנים לזכור בעל פה את תקנה 102 לתקנות פשיטת הרגל גובלת לטעמי באבסורד, ואזכיר שוב כי מאחר שהשאלה נכללת בחלק הדיוני, החיקוקים אינם עומדים לרשות הנבחנים.

מתוך סיכומי הלישכה ליקטתי ומצאתי כי מטרת הבחינה היא לשקף את הידע המקצועי הנידרש ולקבוע רף מקצועי וראוי כתנאי להסמכה; כי הבחינה נועדה לבחון את הידע המקצועי של הנבחן; להבטיח כי אדם העובר את הבחינה יהיה בעל הכישורים הנדרשים להיות עורך דין; ולהבטיח את הרמה המקצועית של עורכי הדין.

...

עמדנו לעיל על הבעייתיות שהתעוררה ביחס לשאלה שעסקה בחוק חסינות מדינות זרות, התשס"ח-2008, אך לסופו של יום, מצאנו שלא להתערב בשאלה זו. עם זאת, תשובת בא כוח הלשכה מעלה את השאלה אם ראוי ואם ניתן לפצל את החיקוקים השונים לרשימה של חיקוקים תחת הדין הדיוני, וחיקוקים תחת הדין המהותי (ושמא חיקוקים הנופלים לשתי הקטיגוריות).

סיכום וסוף דבר הגענו לסוף הדרך.

מצאנו כי יש מקום לפסול שתי שאלות בלבד והצבענו על שתי שאלות בעייתיות נוספות.

עניינה של העתירה בטענת העותרים – שכולם צלחו בעבר את מבחני ההסמכה בכתב של לישכת עורכי-הדין אך כשלו במבחנים בעל-פה – כי אין מקום לקביעה לפיה עליהם להבחן במבחני ההסמכה של הלישכה במתכונתם החדשה.

במסגרת התקנות, שעסקו במתכונתן החדשה של בחינות ההסמכה, נקבעה הוראת מעבר מפורשת החלה על מי שנבחן בעבר, צלח את המבחן בכתב ונכשל במבחן בעל-פה. לעניין זה נקבע כי: "מי שעבר בהצלחה את הבחינה בכתב והיה רשאי לגשת לבחינה בעל פה לפי תקנה 18א, כנוסחה בתקנות העיקריות ערב יום תחילתן של תקנות אלה (להלן – יום התחילה), יהיה רשאי לגשת לבחינה בעל פה במתכונתה ערב יום התחילה לכל המאוחר עד יום כ"ב בכסלו התשע"ט (30 בנובמבר 2018), במועדים שתיקבע הלישכה... לא עבר את הבחינה עד המועד האמור, יהיה עליו להבחן בבחינת ההסכמה במתכונת שנקבעה בתקנות אלה" (סעיף 17 לתקנות).

לגוף העניין הבהירו המשיבות כי התקנות פורסמו ברשומות והן בבחינת דין; לא חלה על המשיבות חובה לפנות באופן אישי לכל מי שניכשל בעבר בבחינה בעל-פה וליידעו על מועד הבחינות העתידיות, ודי בכך שמועדי הבחינות פורסמו באתר של לישכת עורכי הדין פרק זמן מספיק מראש (כעולה מנספחי התשובה); ומועד הבחינה בעל-פה שנקבע לחודש ינואר 2019 כלל לא היה "מועד נוסף", אלא נועד למי שנבצר ממנו, מסיבה מוצדקת, לגשת למועד האחרון של הבחינה (שהתקיים בנובמבר 2018).

...

על אף מסקנה ברורה זו, הנובעת מאליה מהתקנות, טוענים העותרים שיש לקבוע להם מועדים נוספים לבחינה בעל-פה. לשיטתם, כשלו המשיבות בכך לא יידעו אותם על כך שעל פי הוראות התקנות לא ניתן יהיה להיבחן עוד בבחינה בעל-פה לאחר המועד הקובע שנקבע בתקנות (30.11.2018); בכך שלא הודיעו להם אישית על כל אחד מששת מועדי הבחינה בעל-פה שנקבעו; ובכך שבפועל קיימו מועד בחינה נוסף בחודש ינואר 2019, באופן המעיד על כך שאין מניעה מקביעת מועדים נוספים לאחר ה"מועד הקובע" שבתקנות.

אף לו היה מקום למסקנה לפיה חלה על המשיבות חובה להביא את קביעת התקנות לידי ציבור הנבחנים בעבר, הרי שהן יצאו ידי חובתן כאשר פעלו לפרסום הודעה נפרדת בהקשר הספציפי באתר הלשכה, המהווה את המקום הטבעי לפרסום הודעות מעין אלה לציבור הנבחנים הפוטנציאליים, וזאת מתוך מגמה להבליט את השפעת התקנות על מי שנבחן בעבר וטרם זכה לרישיון המיוחל.

ממילא לא מדובר בהוספת מועדים מעבר לנקבע בתקנות, ואין מקום לטענה לפיה המשיבות הוסיפו מועדים מסיבותיהן או אף לטענה כי היו מוסמכות לעשות כן. כללו של דבר, דין העתירה להידחות.

לנוכח כל האמור לעיל – העתירה נדחית.

על פי העקרונות שנקבעו בכללי לישכת עורכי הדין (התעריף המינימאלי המומלץ), שעל פי תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי חלים כשכר מינימאלי, אני מוחק את הבקשה נגד המשיב 3, ומחייב את העותר לשלם למשיב 3 הוצאות משפט בסך 1,500 ₪.

לדבריו, בטרם זימון הישיבה פנה בעל-פה לעורכת דין במחלקה המשפטית של הערייה, שהשיבה לו שלא ניתן לפרסם מיכרז חדש, בטרם נשלמו הליכי המיכרז הנוכחי.

ביום 6.6.18 פנתה מנכ"ל הערייה לממונה על המחוז בבקשת אישור לפירסום מיכרז למנהל מחלקת החינוך, בשל כישלון המיכרז הקודם, העדר מנהל מחלקה שהיא מישרה סטאטוטורית, והצורך באישור הממונה על המחוז בשנת בחירות.

...

אני דוחה את הטענה של המשיב 1, שהבקשה לבזיון בית המשפט התייתרה שכן החלטה לפי פקודת בזיון בית המשפט היא צופה פני עתיד, ואילו המכרז שבגינו הוגשה הבקשה הסתיים.

ככל שהדברים אמורים בטענתו של המשיב 1 באופן אישי, אני דוחה את הטענה.

משהסתבר למשיב 1 שטענתו שכלל לא התקיימה ישיבה אינה עומדת במבחן המציאות, בשלב שבו טען טענות נוספות לאחר שהמבקש הגיב לתשובתו, טען לפתע טענה חדשה נוספת, לפיה הישיבה מיום 14.5.18 כלל לא דנה במכרז שעליו הוגשה הבקשה, ועל כן המסמך אינו כלול בין "מסמכי המכרז" שיש למסור למבקש לפי החלטתי מיום 18.12.18.

על כן, אני מקבל את הבקשה לבזיון בית המשפט, וקובע כי אם לא ימסרו המשיבים 2-1 למבקש את העתק פרוטוקול ישיבת המכרזים מיום 14.5.18 עד יום 15.1.19, וכן אם לא ימסרו למבקש את כל מסמכי המכרז החדש שפורסם למינוי מנהל מחלקת חינוך עד 7 ימים לפני הדיון במכרז (למעט קורות חיים שיימסרו למבקש בעת הדיון במכרז), ישלם כל אחד מהם קנס של 250 ₪ לכל יום שבו לא יבצעו את מסירת המסמכים כאמור לעיל.

ניתן לסווג סוגיה שעניינה הפרישי ריבית והצמדה כשאלה מתחום הדין הדיוני, ומשכך לא קמה עילה להתערבות בהחלטת הועדה לדחות את הערר בעיניין זה. יש טעם רב בטענה כי המדובר בעיין אזוטרי ומורכב, שאין לידרוש מנבחנים לשלוט בפרטיו ולזכור אותם בעל-פה. הכללת שאלה זו בבחינה מעוררת תמיהה ונראה כי אין היא מתיישבת עם תפיסת העולם הבאה לידי ביטוי בפסיקה, ולפיה על בחינות ההסמכה לעסוק בבדיקת "ידע בסיסי" של הנבחן בתחומים שבליבת המיקצוע, וכי "שאלות איזוטריות... קשות באופן בולט כך שמתי מעט יוכלו להשיב עליהן, עלולות להחטיא את המטרה גם אם מצויות הן בגדר הסמכות" (בג"צ 6250/05 לוי נ' לישכת עורכי הדין (20.10.05)).

בין היתר נטען כי למשיבה 2 "אג'נדה" להקטין את מספרם של עורכי הדין וכי "דברי עוה"ד נווה בדבר העדר האג'נדה הם ספין... תקשורתי. נווה נבחר לתפקידו כיו"ר לישכת עוה"ד בשנת 20,15, כשהוא נישא על כנפי האג'נדה של המאבק כנגד 'הצפת המיקצוע'". לטענת העותרים אחוז הנכשלים הגבוה בבחינת ההסמכה שלפנינו "מהוה המשך ישיר של מגמה שהלכה והתחזקה בבחינות ההסמכה האחרונות להעלות את רף הנכשלים בבחינות ההסמכה, באופן שרירותי, על מנת להקטין, שלא כדין, את מספר הבאים בשערי המיקצוע של עריכת הדין. מדובר בהכשלה בלתי מוצדקת של הרשאים להרשם וכן פגיעה שרירותית בחופש העיסוק של הנבחנים". לתמיכה בטיעוניהם הפנו העותרים לדברים שנאמרו ביום 1.12.2015 בשמו של יו"ר הלישכה ולפיהם בכוונת הלישכה למנוע את "הצפת המיקצוע" וכי "המטרה שלנו זה פחות מ-1000 עורכי דין חדשים בשנה, זאת המשימה, וזה מה שיהיה כבר מעכשיו". בתשובתן לעתירה דוחות המשיבות את טענותיהם של העותרים לפגמים שנפלו בבחינה, וטוענות כי העותרים מנסים לעבור את הבחינה ולזכות בהסמכה לעריכת דין "באמצעות היתערבות חיצונית בתוצאות הבחינה... דהיינו, ביטול מוחלט של הבחינה". לטענתן שיעור העוברים הנמוך אינו נובע ממבנה הבחינה או מתוכן השאלות שנכללו בה, אלא מרמתם של הנבחנים.

בעיניין נהרי קבע בית המשפט העליון כי "לוח הזמנים צפוף הוא. ישנן בחינות בעל פה אליהן זכאים לגשת מי שעברו את הבחינה בכתב. בלוח זמנים זה אין לצפות מגוף קולגילי להנמקה יותר מפורטת מאשר הצבעה על התשובה הנכונה, או על תשובה נוספת בגינה מוכנה הוועדה לקבוע נקוד". אף שמאז חל כאמור לעיל שינוי בשיטת הבחינה, ולוח הזמנים אינו מושפע עוד ממועד הבחינות בעל פה, מוטל גם עתה על הועדה לפעול בלוח זמנים צפוף, זאת כדי לעמוד בדרישה להכריע בעררים בתוך 30 יום, כפי שנקבע בהתקנות, וכדי לאפשר בכך את השלמת תהליך הסמכתם של הנבחנים שעברו בהצלחה את הבחינה והענקת הרישיון להם.

...

משכך הטענה נדחית.

סוף דבר העתירות מתקבלות בחלקן כלהלן: במסגרת עת"מ 14488-02-18, עת"מ 49928-02-18, עת"מ 43695-02-18 ועת"מ 65347-02-18, נפסלת שאלה 43 שבפרק הדין הדיוני.

כל יתר הטענות נדחות.

ביום 16.4.19, נשלח לעותרת מכתב תגובה מאת המשיב לפיו אין מקום לערוך שימוע בעל-פה, נוסף על השימוע הנערך בכתב וכן כי על העותרים להבהיר האם טענותיהם מתייחסות לשתי הבקשות שהוגשו מטעמם או שמא לבקשת הרישיון למתן שירות בנכס פינאנסי בלבד (ראו נספח 4 לתגובת המשיב).

נטען כי מרום לא ניכשל בכל עבירה כלפי לקוח, אין כנגדו כל תלונה על היתנהלות בלתי הולמת כלפי לקוחות ועברו תחת טיפולו במהלך יותר מעשור אלפי שיקים ללא תלונה או טענה (זולת המקרה מושא התיק הפלילי משנת 2014).

גם בהנתן סברה כי נכון היה לקבל החלטה שונה, אין משמעות הדבר כי ההחלטה שהתקבלה תחשב כחורגת ממיתחם הסבירות המינהלי (ראו עת"מ 1818-02-19 חורן נגד המועצה הארצית של לישכת עורכי הדין (17.2.2019); עע"מ 4501/09 מדינת ישראל נ' תמימי (16.3.10); בג"ץ 1/81 שירן נ' רשות השידור (24.8.81)).

...

אני סבור כי התנהלות הרשות בהקשר זה מצדיקה אך הימנעות מפסיקת הוצאות משפט לזכותה.

סוף דבר ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש ולאור המקובץ - העתירה נדחית בזה.

על אף תוצאת הדיון, בהתחשב במכלול נסיבות העניין, על התנהלות הרשות ומצבו הכלכלי של מרום, ראיתי לנכון להורות לכל צד לשאת בהוצאותיו וכך אני מורה.