עתירת עו"ד נגד החלטת ועדת לשכת עורכי הדין בדבר מועד תחילת התמחות

העותרים, שנבחנו בבחינות שנערכו במועד חורף 2017 וקיץ 2018 (להלן: שתי הבחינות הקודמות), ולא צלחו אותן, הגישו עתירה המכוונת נגד שרת המשפטים (להלן: המשיבה 1) הוועדה הבוחנת לפי חוק לישכת עורכי הדין (להלן: המשיבה 2) ולשכת עורכי הדין (להלן: המשיבה 3).

תחילה, בהודעה מיום 15.7.2018, הודיעה המשיבה 2 על פסילת שאלות אחדות והוספת מסיח בבחינה שנערכה בקיץ 2018 והכריזה כי בדעתה לידון ולקיים שימוע צבורי לגבי מתכונת הבחינה בשים לב לפסיקתו של בית משפט זה בנוגע לבחינה במועד חורף 2017.

טענות העותרים לטענת העותרים, ההחלטה על תוספת הזמן גובשה על בסיס הנסיון שהצטבר "על בשרם" של נבחני שתי הבחינות הקודמות, תוך היתעלמות מהנזק שניגרם להם, דבר הנגוע בחוסר הגינות ועולה כדי אפליה פסולה.

העותרים אף טענו כי ההחלטה על תוספת הזמן ניתנה בחוסר סמכות ועל טעם זה ביססו את בקשותיהם לביטול המועד הקרוב של בחינת ההסמכה ולפסילה רטרואקטיבית של שתי הבחינות הקודמות.

באשר לעתירה עצמה נטען כי המשיבה 2 חרגה מחובת הנאמנות כלפי המתמחים, והעותרים ביניהם, ביחס לשתי הבחינות הקודמות בכך שהעניקה משקל רב מדי לאינטרסים של המשיבה 3.

ראו פרק 21(5) לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, הקובע כי בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים לידון בהחלטה של רשות לפי הוראות חוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א-1961.

...

לחילופין, נטען, כי יש לדחות את העתירה גם לגופה מטעמים שונים, ובהם העובדה כי השינויים במתכונת הבחינה הם פרי שיקולים מקצועיים שהתבססו גם על הערות בית משפט זה ב- עע"מ 3717/18 פרץ נ' הוועדה הבוחנת של לשכת עורכי הדין בישראל (10.6.2018); כי הבסיס העובדתי של העתירה לוקה בכשלים מהותיים כדוגמת תצהיר כוזב; כי הטענה להעדר הפרדה בין המשיבות 2 ו-3 נדחתה זה מכבר על ידי בית משפט זה; כי שינוי מתכונת הבחינה אינו מעמיד לנבחן זכות לטעון לפגיעה בשוויון; כי הטענה לפגיעה בהסתמכות נדחתה בעבר על ידי בית משפט זה; כי לנוכח אופיו של השינוי במתכונת הבחינה, תכליתו והיקפו ומתן תקופת המעבר שניתנה היא סבירה ומידתית; כי הפסיקה הכירה בהגבלת חופש העיסוק בשל האינטרס הציבורי, בהינתן כי שיקול דעתה של הרשות הופעל ללא שיקולים זרים וללא התעלמות משיקולים רלוונטיים.

דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף ממספר טעמים.

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף ועמה הבקשה לצו הביניים.

מבוא לפניי עתירה מנהלית המכוונת נגד החלטתה של לישכת עורכי הדין בישראל (להלן: "הלישכה") מיום 19.9.2017 לעכב את רשומו של העותר כמתמחה, מחמת הרשעתו בפלילים בשנת 2006, וזאת עד למועד מחיקתה של ההרשעה בשנת 2023, אלא אם ימציא העותר ללשכה עוד קודם לכן מסמכים הנוגעים לנסיבות ההרשעה.

בהחלטה נכתב עוד כי: "היתנהלותו של המבקש, הן סרוב לשתף פעולה בהמצאת המסמכים הדרושים והן בחוסר פירוט לגבי נסיבות המקרה האמיתיות בצורה משכנעת דיה, העלו תהיות ושאלות לגבי מניעיו השונים ומהימנותו של המבקש. יודגש כי מדובר בהרשעה של מירמה, הרשעה חמורה ובעייתית כשלעצמה, עת אנו נדרשים לשאלה האם לאשר היתמחות ו/או לקבל אדם לשורת עורכי הדין בישראל ... ככל שיתכבדו המבקש או בא כוחו וימציאו את המסמכים הדרושים, תשוב הלישכה ותידון בעיניין תוך בחינה מחודשת של הדברים." בעקבות ההחלטה האמורה דרש העותר מהלישכה למסור לעיונו את הפרוטוקולים של ישיבות השימוע.

טענותיו של העותר העותר, שייצג תחילה את עצמו ולאחר מכן נעזר בשירותיו של עו"ד מטעמו, מלא טענות כרימון נגד הלישכה.

ברוח זו נפסק בעת"מ (מנהליים ת"א) 47384-02-12 ורדימוס זיילר נ' ועדת האתיקה של ועד מחוז תל אביב של לישכת עו"ד (פורסם בנבו, 28.01.2013): "הינה כי כן, די בהמצאת הודעה מנומקת בכתב למתלונן אם הוא דרש זאת, ואין חובה על הועדה להמציא למתלונן פרוטוקולים של דיוניה. מעבר לכך הטעם להתנהלות כזו הוא לאפשר דיון חופשי וענייני ע"י המשיבות ... למעלה מהדרוש אציין כי לפי סע' 9(ב)(4) לחוק חופש המידע רשות ציבורית אינה חייבת למסור "מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בים עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהם, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין". הפרוטוקולים המבוקשים ע"י העותר תואמים הגדרה זו. אכן נקבע בפס"ד המועצה להשכלה גבוהה כי על הרשות לעשות שימוש בפטור זה בסבירות ומידתיות ותוך שקילת מכלול הנסיבות והאיזונים שבין האנטרס הצבורי שבחיסוי המידע והאנטרס הצבורי שבחשיפתו (שם, עמ' 243 – 247), אך העותר לא הרים את נטל הראיה מוטל עליו להוכיח כי בעיניין זה פעלו הועדות בחוסר סבירות.

...

מאידך, ככל שידבוק בסרובו למסור את המסמכים הללו, לא יהיה מנוס מן המסקנה כי גרסתו בדבר נסיבות הרשעתו אינה עולה בקנה אחד עם המציאות העובדתית, ואזיי יהא על העותר להמתין עד למחיקת הרשעתו, שצפוייה להתרחש ביום 26.3.2024, בטרם יוכל להרשם כמתמחה.

ואכן, בעל"ע 10320/02 בולוס נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נח(5) 695, 703 (9.6.2004), נפסק כי: "ודוק, הסמכות המסורה ללשכה שלא לרשום מועמד כמתמחה או שלא לקבלו כחבר הלשכה, יכול שתופעל גם על דרך של 'סירוב לשעה' באופן המונע את הרישום להתמחות או את הקבלה לחברות בלשכה לפרק זמן קצוב בלבד, ולאו דווקא לצמיתות ...". אשר על כן, העתירה נדחית.

העותר ישלם את הוצאות העתירה בסך של 10,000 ₪.

צד שלישי ועדה מקומית לתיכנון שפלת הגליל ע"י עו"ד א. יעקובסון החלטה לפני בקשתה של נתבעת 1 (להלן הנתבעת) לבטל את פסק-הדין שניתן ביום 7.2.2023 ואשר הורה על מחיקת ההודעה לצד שלישי שהגישה נתבעת זו (להלן פסק-הדין); צויין כי הבקשה מוגשת בהסכמת הצד השלישי.

עתה עותרת הנתבעת לבטל את פסק-הדין ולהשיב את ההליך בינה לבין הצד השלישי על כנו, תוך הגשת סיכומים ומתן פסק-דין על-פי ההסדר הדיוני.

עוד צוין בפסק-הדין כי הצד השלישי לא ביקש לדחות את ההודעה נגדו בשל אי-הגשת טיעון ותעוד בידי הנתבעת.

תקנה 4 בפרק עקרונות היסוד מורה כי "לא יעשה בעל דין או בא כוחו שימוש לרעה בהליכי משפט ובכלל זאת פעולה בהליך שמטרתה או תוצאתה לשבשו, להשהותו או להטריד בעל דין, לרבות פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו". משניתנה החלטה שקבעה מועד לעשיית דבר – והגשת טיעון בכתב לשם מתן פסק-דין מנומק בכלל זה, היה על הנתבעת לדאוג לרישום מיידי תקין ונכון של המטלה כך שהיא תבוצע בעתה ללא צורך בהחלטה שיפוטית נוספת.

במציאות זו, אין ולא כלום בטענה השגורה עד זרא על-אודות טעות משרדית, השמטה טכנית או שגגה בתום לב. לא בכדי אין מלמדים בבתי-ספר למשפטים מיומנות של ניהול יומן ורישום משימות; גם לישכת עורכי-הדין איננה בוחנת מתמחים בתחום זה בטרם תסמיך אותם לעסוק במקצוע עריכת-דין.

בחלוף שנתיים ימים מעת תחילתן של התקנות החדשות, הגיעה העת להשית "דמי-לימוד" על מחדלים; יש להטמיע את ההבנה כי טענה בדבר טעות משרדית, שגגה טכנית ודומיהן – לאו נימוק היא, מהיותה הודאה בהתרשלות כלפי בית-משפט שבשקידה ראויה ניתן וצריך להמנע ממנה.

...

דין הבקשה להידחות תוך הותרת פסק-הדין שהורה על מחיקת ההודעה לצד שלישי בעינו.

בה בעת, ולאור כל האמור לעיל, אין מנוס מלקבוע כי הנתבעת לא הצביעה על טעם קביל כלשהו להארכת המועד.

הבקשה נדחית אפוא.

לטענתה, ניתן להעריך את העבודה שביצע הנתבע בפועל, וממילא את שכר הטירחה הראוי לעבודה שביצע, באחת משלוש דרכים: בדרך של אומדנה שיפוטית, בדרך של פניה של בית המשפט, בהסכמת הצדדים, לועדת שכר הטירחה של לישכת עורכי הדין למינוי עורך דין המיתמחה בדיני המשפחה, או על ידי מינוי של עורך דין מתחום דיני המשפחה כמומחה מטעמו של בית המשפט.

לטענת הנתבע, ההליך שעבורו שילמה התובעת לעו"ד בסרגליק הוא עתירה לבג"צ שהוגשה מטעמה, והליך זה כלל לא נכלל בהסכם שכר הטירחה שעליו חתמה מולו התובעת.

בהחלטה מיום 12.7.22 קבעתי כי קודם שתנתן החלטה בבקשת הועדה על הוועדה להבהיר אם פנתה תחילה אל הנתבע ואם פנתה אליו מה הייתה תגובתו.

בתגובתו היתנגד הנתבע למתן החלטה כאמור, וטען שההפניה לועדת שכר הטירחה של לישכת עורכי הדין לא נועדה לקצר או לבטל את ההליך המשפטי וכי אין מקום לאמץ את ההשערה של לישכת עורכי הדין.

לפיכך, בהחלטה מיום 22.4.23, קבעתי מועדים חדשים להגשת סיכומי הצדדים.

סעיף 89 לחוק לשכת עורכי הדין התשכ"א-1961 קובע: "הלישכה תחוה דעתה בכל שאלה בדבר שכר טירחתו של עורך דין אם נדרשה לכך על ידי בית משפט, בית דין, בורר, גוף או אדם בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית." מאחר שמדובר בחוות דעת שניתנת לפי בקשתו של בית המשפט, הרי שמעמדה כמוהו כמעמדה של חוות דעת של מומחה מטעמו של בית המשפט.

...

לכן, אני מקבלת את טענת התובעת וקובעת כי היא שילמה לנתבע, בגין שכר טירחה, סך של 125,850 ₪, כשסכום זה כולל מע"מ. מאחר שקבעתי שהנתבע זכאי רק לסכום של 56,745 ₪, הרי שהתובעת זכאית להחזר של 69,105 ₪.

לכן, אין מקום לקיזוז נוסף בעניין זה. אשר לטענות הנתבע בדבר הפיצוי המגיע לו בגין לשון הרע – בעניין זה אני סבורה שהצדק עם הנתבע.

סיכום: התוצאה היא שעל הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 59,105 ₪.

עתירה המופנית כלפי החלטת המשיבה 1 (להלן: הועדה הבוחנת) מיום 7.4.2024 לדחות את העררים שהוגשו על שאלות בבחינת ההסמכה לעריכת דין של המשיבה 2 (להלן: לישכת עורכי הדין) שנערכה ביום 12.2.2024 (להלן: בחינת ההסמכה).

העתירה היתמקדה תחילה בארבע שאלות "רב-ברירה" שנכללו בבחינה ובתום הדיון צומצמה לשתי שאלות.

לאחר בחינה מעמיקה של כלל הטענות וההשגות שהועלו בעררים, לא מצאה הועדה כי נפלו טעות או פגם כלשהם בשאלות או בתשובות כפי שפורסמו במסגרת פתרון הבחינה, מעבר לטענות שקבלה הועדה עוד לפני שלב העררים ונכללו במסגרת פתרון הבחינה שפורסם סמוך לאחר מועד הבחינה.

אמות המידה להתערבות בית המשפט בבחינות ההסמכה בית המשפט העליון ובית משפט זה נדרשים אחת למספר חודשים לעתירות המופנות לליקויים שנפלו בבחינות ההסמכה למתמחים המבקשים רישיון לעיסוק בעריכת דין.

כב' השופט י' עמית כתב את הדברים הבאים: "אנו סבורים שהגיעה העת לשים קץ לארוע הדו-שנתי במסגרתו בית המשפט המחוזי, ולאחריו בית משפט זה, נידרש לשים עצמו בנעלי הועדה הבוחנת בכתב לפי סעיף 40 לחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: הועדה הבוחנת), ולבחון שאלות פרטניות מתוך בחינות ההסמכה של לישכת עורכי הדין (להלן: בחינות הלישכה) משל היו אלה מקרי אמת המובאים להכרעה שיפוטית. עם כל הרצון הטוב, ולעיתים גם הפיתוי המקצועי, אין זהו תפקידנו – לא ביחס לבחינות לישכת עורכי הדין; לא ביחס לבחינת רואי החשבון; לא ביחס לבחינות שמאי מקרקעין; לא ביחס לבחינות המהנדסים האזרחיים; לא ביחס לבחינות אחים ואחיות מוסמכים; ולא ביחס לאף בחינה מקצועית אחרת המתקיימת לפי דין.

הינה כי-כן, בבואו של בית המשפט לבחון עתירות המופנות נגד שאלות שנכללו במבחני ההסמכה של לישכת עורכי הדין, על בית המשפט להתייצב מאחורי "מסך בערות משפטי" ולבחון את השאלות מנקודת המבט המנהלית בלבד, כפי שהיה בודק שאלה שנכללה במבחני הסמיכה למקצועות הרפואה.

...

בהינתן המסקנה אליה הגעתי, מתייתר הדיון בטענת השיהוי אף שיש בה ממש.

סיכום העתירה נדחית.

העותרים ישלמו למשיבות את הוצאותיהן בסכום של 2,500 ש"ח. בקביעת סכום מתון יחסית נתתי דעתי לחזרת העותרים מעתירתם ביחס לשתיים מארבע השאלות ולקשיים שפורטו על ידי אחת מהעותרים בתום דיון.