עתירת נשיא בית המשפט העליון לעלות להר הבית

בבית המשפט העליון רע"א 88/17 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם כבוד השופט ג' קרא המבקשות: 1. רימונה בדרה גולן 2. זהבה שירזי נ ג ד המשיבים: 1. ראש עריית תל אביב - רון חולדאי 2. עריית תל אביב 3. מדינת ישראל - רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בתיק רעא 004168-10-16 בשם המבקשות: עו"ד גיל-נתן מיכלס; עו"ד גלית דיגמי בשם משיבים 2-1: עו"ד עומרי יוסף בשם משיבה 3: עו"ד שרון מן אורין; עו"ד אפרת ברנר פסק-דין

תקיפת ההחלטה המינהלית נעשית רק בדרך אגב, לשם הכרעה בדבר הזכאות לסעד המבוקש, כאשר תוקף ההחלטה המינהלית עצמה אינו עומד למבחן (ראו דנ"א 7398/09 עריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, פסקות 28-27 לפסק דינו של הנשיא גרוניס (14.04.2015); יצחק זמיר השפיטה בעניינים מנהליים 57-19 (1987)).

כך, למשל, נקבע בעבר: "על בתי המשפט לבחון היטב תביעות בהן מתבקש סעד כספי ואשר בגדרן משיג התובע על החלטה מנהלית כזו או אחרת של רשות. רק באותם המקרים בהם מדובר בתקיפה עקיפה תוכר סמכותו של בית המשפט האזרחי. ואולם, באותם המקרים בהם הלכה למעשה מדובר בתקיפה ישירה של ההחלטה המנהלית, אין לאפשר עקיפה של הליך העתירה המנהלית, על סדרי הדין הקבועים לגביה, באמצעות ניסוח מניפולטיבי של כתב הטענות" (רע"א 7987/10 מדינת ישראל נ' עמותת מוסדות "חזון ישעיה" (28.4.11)).

בית המשפט דן בסוגיית הסמכות העניינית בהרחבה רבה, וקבע שוב: "אכן, מבחן הסעד הוא אינדקאציה המאפשרת לנו להבחין אם בתקיפה ישירה או עקיפה עסקינן, אלא שבמקרה דנן, שאלת חוקיותו של המעשה המנהלי – שלילת הזכות של המבקש לעלות להר הבית – היא שניצבה במרכז התביעה שהוגשה 'בזמן אמת', שעה שהאיסור שהטילה המישטרה עמד עדיין בתוקפו... לאמיתו של דבר, לא תקיפה עקיפה יש בפנינו, אלא תקיפה ישירה 'בהסוואה', תקיפת מצח של חוקיות החלטת המישטרה, שלא אגב תובענה אחרת, ומטעם זה לא הייתה לבית משפט השלום הסמכות לידון בסעד הציווי" (שם, פסקה 3 לפסק דינו של השופט י' עמית).

...

.דין תביעתו של המבקש היה להיות מסולקת ללא בירור הטענות כלפי אופן התנהלות המשטרה.

יתכן שאחד הנתיבים המסתעפים ממנה מוביל, בסופו של דבר, למסלול הנזיקי ולפתיחת הליך נוסף לפני בית המשפט האזרחי.

סוף דבר, הבקשה למתן רשות ערעור אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה לדיון בגלגול שלישי, והייתי מציע לחבריי לדחותה.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8542/18 לפני: כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין העותר: מיה אקרמן ו-52 עותרים נוספים נ ג ד המשיבה: ממשלת ישראל עתירה לצוו על תנאי ולצו ביניים בשם העותר: עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר פסק דין

בתגובה זו, מודיעה המשיבה כי "בכוונתה לאפשר – בתוך זמן קצר – העברת כספים המיועדים לתשלום משכורותיהם של פקידים ברצועת עזה [...] בדומה לאופן בו בוצעה העברת כספים קודמת – קרי לאחר תאום בין הגורמים הרלוואנטיים ובכפוף לקיום בדיקות ביטחוניות, בדגש על זהות מקבלי התשלום, וזאת כל עוד אין צו שפוטי האוסר עליה לעשות כן." כמו-כן מסרה לנו המשיבה כי הנה סבורה שהיא פועלת כדין וכי לא קיימת כל מניעה משפטית לאפשר את העברת הכספים לאחר שנושא זה נדון ואושר בקבינט המדיני-בטחוני "מטעמים הומנטאריים ובמסגרת המאמץ למנוע הדרדרות ביטחונית ברצועת עזה". לטענת המשיבה, עסקינן בשקול דעת מדיני-בטחוני מובהק אשר בו אין בית משפט זה נוהג להתערב.

הכלל הנקוט בידינו בעניינים אלו סוכם על ידי המשנה לנשיא מ' אלון, כדלקמן: "בשורה ארוכה של פסיקה שיצאה מלפני בית-משפט זה נקבע, כי הנושא של אופן ניהול מדיניות חוץ על-ידי הגורמים המוסמכים לכך הוא בלתי שפיט, אין הוא ניתן להבדק על-פי קנה מידה משפטי, ובית-משפט זה לא יתערב בכגון אלה." ראו בג"ץ 4354/92 תנועת נאמני הר הבית וארץ ישראל נ' ראש הממשלה, פ"ד מז(1) 37, 44 (1993).

בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע זה מכבר שהחלטות פוליטיות של הממשלה בעינייני מדיניות חוץ, אין להביא לפתחו: "[T]he very nature of executive decisions as to foreign policy is political, not judicial. Such decisions […] are delicate, complex, and involve large elements of prophesy. […] They are decisions of a kind for which the Judiciary has neither aptitude, facilities nor responsibility." Chicago & S. Airlines v. Waterman S.S. Corp.

...

באשר להיבט המשפטי של העתירה, סבורני כי עלינו לדחותה על הסף.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 46868-01-18 מלט הר טוב בע"מ נ' חברת נמלי ישראל - פיתוח ונכסים בע"מ ואח' לפני כבוד השופט, סגן נשיא קובי ורדי העותרת: מלט הר טוב בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד אייל רוזובסקי, מיכאל טסלר, טל ארד נ ג ד המשיבה: חברת נמלי ישראל – פיתוח ונכסים בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד אסף שובינסקי, אביאל פלינט פסק-דין

ביום 3/11/16 בהמלצת בית המשפט העליון בעע"מ 4432/16 חנ"י נ' מלט הר טוב בע"מ (להלן: "פסק הדין העליון") בוטל למעשה פסק הדין המחוזי ובמקומו נקבע כי העניין יושב לוועדת המכרזים של חנ"י לערוך בחינה מחודשת של המיכרז, בין היתר בהתייחס למצבו העדכני של שוק המלט, כאשר הוועדה תשקול אם אין זה נכון להיוועץ בנסיבות העניין בממונה על ההגבלים העיסקיים, תוך עידכון ושתוף של משרד האוצר והתחבורה, כשהשבת העניין לבחינת הועדה אינה כפופה לתנאים שפורטו בפסק הדין המחוזי.

בסופו של יום לעותרת יש מעמד ו"כוח" הרבה מעבר לאחוזי המכירה המספריים של המלט (שהנם גבוהים בפועל מאלו שניסתה העותרת להציע) בהיתחשב בהיותה יצרן ובכך שהיא "שחקן" חשוב ביותר באיזור הדרום, כך שאם תזכה במיכרז תקטן ותיפגע באופן מהותי התחרות באיזור זה. ניתן לראות אם כן שהתקיימו בפני ועדת המכרזים דיונים עניינים רבים במועדים שונים בהישתתפות גורמים מקצועיים בחנ"י הבקיאים בשוק הנמלי בכלל ושוק המלט בפרט וגורמים מקצועיים חצוניים, נבחנו טענות העותרת חווה"ד הכלכליות מטעמה, הועלו נושאים לדיון, התבקשו הבהרות מקצועיות (כמו מפרופסור אייל בכתב ובע"פ) ומדובר בשקול דעת מקצועי שמטרתו להגביר ולשפר את התחרות בשוק ואת רמת השרות שנעשה משיקולים עניינים ומקצועיים בלבד שלא הוכח שנפל בהם פגם המצדיק את היתערבות בית המשפט.

...

הועדה סבורה, כי לאור האמור בדו"ח ועדת הרשקוביץ ולאור מסקנותיה, לאור האמור בחוות הדעת של פרופ' אייל (ואף המומחים שקדמו לו) ובעמדתה המייעצת של רשות ההגבלים העסקיים – קיימת אבחנה בין יצרני מלט ויבואן המלט ברציף 30 – שהם שלושה אפיקי אספקה חשובים מאין כמותם לשוק המלט, לבין יבואנים קטנים, המייבאים מלט באמצעות רציפים צהובים – ומסקנה זו אף עולה מהעובדה, שלמעט כמויות זניחות, מרבית המלט המיובא באמצעות רציפים צהובים אינו נמכר ללקוחות גדולים – קרי – לחברות הבטון המובא ומכאן, שאפיק יבוא זה אינו מהווה תחליף ראוי בעיני לקוחות אלה, לנשר, הר טוב, ויבואן רציף 30.

אכן מדובר בהחלטה לא קלה למנוע השתתפות של מציע במכרז משיקולי תחרות, אך בסופו של יום ייצא האינטרס הציבורי נשכר מכך וזה מה שעמד לנגד עיניה של חנ"י בקבעה תנאי זה. התוצאה התוצאה הינה שהעתירה נדחית.

אני מחייב את העותרת לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך של 50,000 ₪.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1213/24 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין כבוד השופטת ר' רונן העותר: ארגון לביא נ ג ד המשיבים: 1. שר המשפטים, ח"כ יריב לוין 2. מ"מ נשיא בית המשפט העליון, השופט עוזי פוגלמן 3. שופט בית המשפט העליון יצחק עמית 4. שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק-ארז 5. הועדה לבחירת שופטים 6. הרשמת קרן אזולאי 7. הרשמת ליאור משאלי שלומאי 8. עו"ד רועי גרוסברגר 9. עו"ד יהודית דורי דסטון עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד יצחק בם בשם משיבים 1 ו-5: עו"ד עמרי אפשטיין; עו"ד ענת גולדשטיין ][]פסק-דין

אף אם בפועל אין ניגוד עניינים במצב שבו שופטים מצביעים על מועמדותם של עוזרים משפטיים של חבריהם ועל רשמות בית המשפט, אין להעלות על הדעת שאדם סביר יקבל את הטענה שאין חשש סביר לניגוד עניינים.

השאלה מהי מידת ההסתברות הנדרשת לעניין זה – "אפשרות ממשית" או "חשש סביר" – טרם קיבלה מענה חד-משמעי בפסיקה, אם כי קיימת מגמה לפיה מקום שבו ניגוד העניינים נובע מאנטרס אישי נוגד (להבדיל מאנטרס מוסדי או צבורי), די להצביע על חשש סביר לניגוד עניינים (וראו: עניין הסדר ניגוד העניינים, פסקה 36; בג"ץ 5623/21 עסיס נ' ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון, פסקה 16 (17.10.2021); דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כרך א 538-537 (2010) (להלן: ברק-ארז)).

...

השאלה האם קיים חשש סביר לניגוד עניינים תלויה בנסיבות המקרה הפרטניות ונבחנת על בסיס טיב הקשר בין הגורמים הרלוונטיים, ועל פי הדין הקיים אין בהיכרות כשלעצמה כדי להביא למסקנה בדבר קיומו של חשש כאמור (וראו: ברק-ארז, עמ' 549-548; שפניץ, עמ' 296-294; לביטוי נוסף לגישה זו ראו גם: דין וחשבון הצוות לחשיבה מחודשת בהיבטי ניגוד עניינים 34-33 (2018); הנחיית היועצת, פסקה 22).

עם זאת, נוכח המסקנה לפיה דין העתירה להידחות לגופו של עניין, לא ראיתי להרחיב בדברים.

התוצאה היא שהעתירה נדחית.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8910/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' כשר העותרים: 1. אורני פטרושקה 2. יוסי שוסמן 3. י"ב חשון - התנועה לחזוק הסובלנות בחינוך הדתי 4. גדי גבריהו נ ג ד המשיבים: 1. ח"כ בנימין נתניהו 2. ח"כ איתמר בן גביר 3. היועצת המשפטית לממשלה הודעה מטעם המדינה מיום 16.11.2023 תאריך הישיבה: י"ב בניסן התשפ"ג (3.4.2023) בשם העותרים 2-1: בשם העותרים 4-3: בשם המשיבה 3: עו"ד גלעד ברנע עו"ד אסף פינק עו"ד שוש שמואלי; עו"ד ערין ספדי-עטילה ][]פסק-דין

(-) רצונו של השר בן גביר לעלות להר הבית בחודש יוני 2021, עלייה אשר נימנעה בעקבות החלטת המפכ"ל בשל החשש להגברת המתיחות בהר הבית; וכוונתו של השר בן גביר להמשיך לעלות להר הבית גם לאחר מינויו כשר.

טענות אלה הועלו טרם ניתן פסק הדין בעיניין שיינפלד, שבו נקבע כי עבר פלילי של מועמד לתפקיד שר, גם כזה אשר נמחק זה מכבר, הוא שיקול שעל ראש הממשלה להיתחשב בו, ומשכך, הוא שיקול רלוואנטי גם לבית משפט זה עת הוא בוחן את סבירות החלטת ראש הממשלה: "אכן, ביסוד ההסדרים הנוגעים להתיישנות ומחיקה של הרשעות ניצבת תכלית שיקומית ראויה, המשרתת את טובת הכלל [...] עם זאת, 'ככל העקרונות והערכים בשיטתנו המשפטית, אף עיקרון הרהביליטציה וזכויות היסוד המונחות בבסיסו יחסיים הם, ויש שהם נסוגים מפני עקרונות ואינטרסים אחרים שהחברה מוצאת להגן עליהם' (שם, בעמ' 664).

לעניין זה יפים דבריו של הנשיא ברק בפיסקה 38 בעיניין אמיתי: "מקובל עלינו כי לא הרי נבחר ציבור כהרי עובד ציבור. הראשון נבחר על-ידי העם ועומד לשיפוטו. השני נבחר על-ידי נבחרי העם ועומד לשיפוטם, אך שוני זה אין משמעותו כי נבחר העם עומד לפני דין הבוחר בלבד, ורק במקרים חריגים ויוצאי דופן הוא יעמוד גם לדין המשפט. דין הבוחר אינו בא במקום דין המשפט ואין הוא יכול להחליפו. אכן, דוקא עובדת היותו של אדם נבחר ציבור מחייבת אותו ברמת היתנהגות קפדנית יותר, אתית יותר, מעובד ציבור 'רגיל'. מי שנבחר על-ידי העם צריך לשמש מופת לעם, נאמן לעם וראוי לאמון שהעם נתן בו. על כן, כאשר נתונה לרשות שלטונית סמכות הפסקת כהונה, עליה לעשות בה שימוש כאשר בעל הכהונה פוגע באמון הציבור בשלטון, בין אם בעל הכהונה הוא נבחר (כגון חבר כנסת המכהן כסגן שר) ובין אם הוא עובד ציבור (כגון עובד מדינה ששר מוסמך לפטרו)". העותרים טוענים כי התבטאויותיו החוזרות ונישנות של השר בן גביר באשר ליריביו הפוליטיים, למגזר הערבי ולקהילת הלהט"ב, מלמדות שמינויו לתפקיד השר לבטחון לאומי, אשר אחראי בין היתר על שמירת הסדר הצבורי ואכיפת החוק – אינו סביר באופן קצוני.

...

השר טען כי דין העתירה להידחות על הסף מהטעמים הבאים: בשל היותה מוקדמת; ולחלופין, אם די בהסכמה על מינויו לשר כטענת העותרים, הרי שכבר ביום 25.11.2022 נחתם נספח להסכם הקואליציוני בין סיעת הליכוד ובין סיעת עוצמה יהודית, ומשכך העתירה הוגשה בשיהוי; בשל אי צירוף כל המשיבים הרלוונטיים – נדרש היה לצרף את סיעות הליכוד ועוצמה יהודית, וכן את הכנסת; ומחמת חוסר ניקיון כפיהם של העותרים שביססו עתירתם על קטעי עיתונות מבלי לבצע בירור עובדתי ראוי.

גם באשר לפנייתו של חברי, השופט נ' סולברג, לעניין צמצומה של עילת הסבירות, אסתפק בתמצית שבתמצית: סבור אני שאכן יש מקום, ככלל, לריסון שיפוטי בשימוש בעילת הסבירות.

סבורני כי הגישה המרוסנת העולה מחוות דעתו לעיל של השופט י' עמית בעניין דנן, המגלה עמידה, בפועל ושלא לתפארת המליצה, על התערבות שיפוטית רק במצב של חוסר סבירות קיצוני (וחברי אינו מסתיר את השקפתו כי: "...מינויו של בן גביר לשר לביטחון לאומי אינו חף מקשיים ואולי אף עשוי לפגוע במידת מה באמון הציבור"), מחזקת את האמור לעיל.

כמו כן, כמותו אף אני סבור כי בנסיבות העניין דנן, אין מקום כי ייעשה צו להוצאות.