עתירת נכד יהודי למעמד בישראל מכוח חוק השבות

]השופט ח' מלצר: עניינה של עתירה זו בבקשתו של העותר לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות, התש"י – 1950 (להלן: חוק השבות), שהחלה בטענה כי אמו יהודיה (טענה עליה ויתר במהלך גלגולי העתירה, משהתברר כי מקורה בטעות – ראו בסעיף 7 להלן), והומרה לטענה חלופית כי הוא נכד ליהודי.

...

מעבר לכך גרסה המדינה כי יש לדחות את העתירה לגופה.

דיון והכרעה לאחר שעיינו ובחנו את טענות הצדדים ואת החומר הרב שהוגש לנו על ידי הצדדים במסגרת העתירה, לרבות זו המתוקנת, ושקלנו שוב ושוב את הדברים, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות, בכפוף לאמור בסעיף 12 סייפא שלהלן.

העולה מכל המקובץ מלמד כי העותר לא הצליח לבסס "חזקת זכאות" ואף עשה דין לעצמו, ולכן דין עתירתו להידחות.

השופט ע' גרוסקופף: עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותרים כי תנתן להם אשרת עולה מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות, התש"י-1950, המקנה זכות זו "גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון". העותרים, אזרחים אתיופים, העתיקו במהלך שנת 2014 את מגוריהם לעיר גונדר שבאתיופיה, לצורך ביצוע הבדיקות הנדרשות לקראת עלייה לארץ.

בתום בירור זה, הוחלט לסרב לבקשתו של מר טרפה לקבל מעמד בישראל מכוח חוק השבות (על פי כתב העתירה, ההחלטה התקבלה ככל הנראה במהלך שנת 2001, וביום 24.10.2006 נשלח מכתב סרוב.

...

בסיום מכתבו מציין הרב הדנה כי "עד כמה שאני מכיר את הדורות האחרונים של משפחת הנדון הם הינם שומרי תורה ומצוות כמו כל היהודים. לאור כל האמור לעיל ולפי דברי העדים ולפי חלק מבני המשפחה שאני מכיר הגעתי למסקנה כי משפחת מר וובנך בן אמברבר הם יהודים". אלא שכאמור, ממילא אין חולק כי צאצאיו של מר יובנך הם יהודים, ולא ברור מן המכתב לבדו, האם באמירה זו מתכוון הרב גם לשאר ענפי המשפחה, הרחוקים יותר, שפורטו במכתבו.

הכרעה בעניין עותרי הקבוצה הראשונה לנוכח התשתית הראייתית בעניינם החלטתה העדכנית של רשות האוכלוסין וההגירה לדחות את בקשתם של עותרי הקבוצה הראשונה, מבוססת על המסקנה כי חומר הראיות תומך לכאורה באפשרות לפיה "גב' אייטה חיה כנוצריה, וכך גם אמה [גב' אלמיטו]". לפיכך עותרי הקבוצה הראשונה אינם זכאי שבות, וזאת גם אם נניח כי גב' אלמיטו ובתה, גב' אייטה, היו יהודיות בעבר.

לאור האמור, הגעתי למסקנה כי החלטת הרשות לדחות את בקשת עותרי הקבוצה הראשונה מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות מן הטעם כי לא הוכחה זכאותם, היא החלטה העולה בקנה אחד עם הכללים שהותוו בפסיקה, והנופלת למתחם הסבירות.

בנסיבות אלה, אף אם תאמר כי ראיות העותרים יכולות להקים להם זכאות לכאורית, וספק אם כך הדבר (לאור חולשתן היחסית), הרי שהראיה עליה הצביעה הרשות, תחקירו של מר אמברבר עצמו, המוקדם בזמן, יש בה כדי לסתור חזקה זו. סוף דבר לאור כל האמור, הגעתי למסקנה כי החלטת הרשות לדחות את בקשות העותרים מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות, מן הטעם כי לא הוכחה זכאותם, היא החלטה סבירה, העולה בקנה אחד עם הכללים שהותוו בפסיקה.

]השופטת ד' ברק-ארז: העתירה נסבה על אופן הטיפול בבקשת העותרים לקבל מעמד בישראל מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות).

בעקבות החלטה נוספת מיום 4.6.2019 הבהירה המדינה בהודעתה מיום 26.6.2019 פרטים נוספים, ובכלל זה כי לעותרים 2-1 הוענקו ביום 2.4.2019 אשרות כאמור בפיסקה 5 לעיל, וכי התחייבות באשר להמשך נוגעת לעותרים 2-1, שהם בהתאמה נכד של יהודי ואישתו, ואילו הילדות יקבלו בתום תקופת הרישיון הראשונה, רישיון ישיבת אירעי מסוג א/5 לשנה, ולאחר מכן ניתן יהיה לפעול בעיניינן בהתאם לנהלים הרלוואנטיים (נוהל 5.2.0024 שכותרת "נוהל הטיפול בהענקת מעמד לבן קטין של בן/ת זוג של זכאי שבות" ונוהל 5.2.0027 שכותרתו "נוהל הטיפול במתן מעמד לנין של יהודי").

...

לאחר ששקלנו את הדברים, הגענו לכלל מסקנה, גם אם לא בלב קל, כי בעת הזו, כאשר המדינה הציגה מתווה שסופו הצפוי במתן תעודת עולה והענקת מעמד ליתר העותרות, דין העתירה להידחות.

כמו כן, בסופו של דבר ההחלטה אינה החלטתנו, ובמכלול הנסיבות לא מצאנו שיש עילה להתערב בהחלטה שהתקבלה – כאשר אנו נותנים את דעתנו לכך שבמצב הקיים נדרש העותר רק ל"תקופת מבחן" נוספת, וכל זאת במסגרת מתווה ברור הכולל מתן מעמד לעותרים וודאות סבירה במהלכה של התקופה הנותרת.

סוף דבר: העתירה נדחית, בכפוף לאמור לעיל.

השופטת י' וילנר: במסגרת העתירה שלפנינו מבקש העותר כי נורה למשיבה, רשות האוכלוסין וההגירה, להעניק לו מעמד של עולה לישראל מכוח חוק השבות, התש"י-1950.

במסגרת בקשות אלה טען העותר כי על משרד הפנים לקבל החלטה סופית בעיניינו על סמך הריאיון, וכי הריאיון שנערך לו לא נעשה בהתאם להנחיות פסק הדין בעתירה הראשונה, שכן הוא נישאל בעיקר על זיקתו לדת היהודית ולא על השתקעותו בישראל וחייו במדינה, ואף לא נבחנה החלופה לפיה יוענק לו מעמד עולה כנכד ליהודי.

...

בתגובתה המקדמית לעתירה טוענת המשיבה כי דין העתירה להידחות על הסף, תוך חיוב העותר בהוצאות המשיבה, בשל קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

הלכה ידועה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו שלו עצמו, ולפיכך, דין העתירה להידחות על הסף בהקשר זה (ראו: בג"ץ 5539/11 הטרשטיין נ' משרד האוצר – הלשכה לשיקום נכים, פסקה 2 (31.7.2011); בג"ץ 5311/13 ואן קול נ' מדינת ישראל, פסקה 2 (6.8.2013); בג"ץ 6507/18 ביטון נ' בנק ירושלים בע"מ, פסקה 2 (16.9.2018)).

בהקשר זה אציין כי אין בידי לקבל את טענת העותר לפיה פרט 12(9) אינו חל בעניינו משום שנכנס לתוקף לאחר שניתן פסק הדין בעתירה הראשונה.

סוף דבר: העתירה נדחית.

באשר לטענת העותרת לזכאות מכוח היותה אלמנה של נכד של יהודי טוענת המשיבה כי המנוח שהיה בן זוגה של העותרת לא קיבל מעמד עולה לאחר שהוכלל על ידי שר הפנים דאז כסייג לחוק השבות בשל עברו הפלילי בארץ ובחו"ל. לכן זכאותו של המנוח למעמד עולה בישראל מכוח חוק השבות מעולם לא הוכרה וכפועל יוצא העותרת אינה זכאית למעמד.

...

כמו כן, העותרת הקימה תא משפחתי חדש לאחר פטירת המנוח ובבחינת זיקותיה לעם היהודי עלה כי העותרת לא קשרה קשר לעם היהודי ומשכך דין בקשתה להידחות.

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה שכן לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת המשיבה בנסיבות העניין.

סיכום: מכל הטעמים שפורטו - העתירה נדחית.