בקשת הנאשם לגילוי ראיה חסויה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א–1971 (להלן: "פקודת הראיות") נדונה בפניי.
באשר לטענת הפסלות המושתת על דיון אותו מותב בבקשה לגילוי חומר חסוי קובע סעיף 45(א) לפקודת הראיות קובע כי "אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין צבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על-פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה, ובהליך פלילי – כי הראיה עשויה להועיל להגנת הנאשם ומידת התועלת שבה להגנה עולה על העניין שיש לא לגלותה, או שהיא חיונית להגנת הנאשם" (ההדגשה שלי – נ.מ).
...
באשר לטענת הפסלות המושתת על דיון אותו מותב בבקשה לגילוי חומר חסוי קובע סעיף 45(א) לפקודת הראיות קובע כי "אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על-פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה, ובהליך פלילי – כי הראיה עשויה להועיל להגנת הנאשם ומידת התועלת שבה להגנה עולה על העניין שיש לא לגלותה, או שהיא חיונית להגנת הנאשם" (ההדגשה שלי – נ.מ).
במקרה דנן, יישומם של הדברים האמורים הוביל למסקנה שלא היה מקום להיעתר לבקשת הנאשם להעברת הדיון בבקשה לגילוי ראיה חסויה למותב אחר.
משכך היתה החלטתי באשר לבקשה להעברת הבקשה לגילוי ראיה חסויה, כך גם תהיה החלטתי באשר לבקשה להעביר את הדיון בתיק העיקרי למותב אחר.
סוף דבר
בנסיבות אלה לא מצאתי שקיים חשש ממשי למשוא ופנים ולא חשש כלשהו כי הגנתו של הנאשם תיפגע ומשכך אני דוחה את הבקשה.
