בקשר לצוים אלו הוגשו שתי עתירות, שהדיון בהן אוחד: עתירה אחת הוגשה על-ידי תושבי האיזור, מישפחות מהשבט הבדואי ג'הלין, נגד חוקיות צוי ההריסה; ועתירה שניה הוגשה על-ידי כפר אדומים ויישובים נוספים, בה עתרו להורות לרשויות המדינה לממש את צוי ההריסה.
מנגד, עתירת כפר אדומים התבססה על חלוף הזמן מאז פסק הדין הקודם, שלעמדתו הפך את השתהות המדינה לבלתי-סבירה; ברם, לנוכח הניסיון להגיע לפינוי בדרכי שלום ובהסכמה, ובשים לב לכך שהמבנים אינם מצויים על קרקע פרטית כי אם על אדמות מדינה, אין עילה להתערב בסדרי העדיפות לאכיפה, גם בשלב זה.
מאז שניתן פסק הדין השני, נעשו ניסיונות שונים להגיע להסכמה בדבר העתקת מיתחם חאן אל-אחמר למיתחם של קבע.
(ב) עתירת תושבי המיתחם
בעתירה המתוקנת של תושבי המיתחם, נתבקש להורות לשר הבטחון לנמק מדוע החליט להקצות לבני הג'הלין את מיתחם ג'הלין מערב, ולא לבני שבטים בדואים אחרים, כפי שתוכנן מלכתחילה, וכפי שאף הוצג לבית משפט זה במסגרת עתירות אחרות; מדוע קיימת 'חשיבות אסטרטגית' בפנוי המיתחם, ובמה הוא שונה ממתחמי מגורים אחרים של בדואים הסמוכים לכביש מס' 1, והמצויים בתחום תכנית E-1; מדוע היתנגדותם של שבטים בדואים אחרים לעבור למיתחם, מהוה הצדקה להעתיק לשם דוקא את העותרים, על אף שבפיהם טענות זהות; מדוע לא ישקול מחדש את החלטתו להעביר את בית הספר ואת יתר המבנים שבהם מתגוררים העותרים, לאחר שישמע ויבחן את טיעוני העותרים – ומדוע לא יחזור בו מהחלטתו עקב כך.
לטענת תושבי המיתחם, בעוד שבמשך שנים הצהירה המדינה כי בכוונתה להגיע לפיתרון מוסכם עם התושבים, הרי שבאבחה אחת, כפי שהתברר מתגובת המדינה לעתירת כפר אדומים, הוחלט באופן חד-צדדי וללא הידברות לפנות את התושבים בתוך זמן קצר למיתחם ג'הלין מערב.
...
אולם מן העבר השני, שורת הדין אינה כפופה לשאיפה זו.
בסופו של דבר, אנו כבר אחרי 'הדקה ה-90'.
מביקורת זו עולה, כי כשם שלא היתה עילה להורות למדינה לאכוף את הדין בשעה שביקשה להימנע מכך, כך אין עילה להורות לה להימנע מלאכוף את הדין בשעה שהיא מבקשת לעשות כן.
מסקנה זו אינה סופו של התהליך.
המסקנה היא אפוא שדין עתירת כפר אדומים – להימחק; ודין שתי העתירות האחרות – להידחות.
