בחודש דצמבר 2019 הגישו התובעים את התביעה דנא, בה הם עתרו לחייב את הנתבעים לשלם להם פיצוי בגין נזקיהם, את הנתבעת 1 ביקשו לחייב בסכום 500,000 ₪ בגין נזק לא ממוני שניגרם להם עקב העמדתם לדין, בסכום של 60,000 ₪ + מע"מ ששולם כשכר טירחה בהליך הפלילי ובסכום של 2,360 ₪ בגין הוצאות בדיקת הפוליגרף; את הנתבעת 3 ביקשו לחייב בסכום של 50,000 ₪ בגין הגשת תלונת סרק במישטרה ובצוע עוולה מסוג נגישה ובסכום של 200,000 ₪ בגין לשון הרע באמירת דברי שקר במסגרת הודעתה במישטרה; את הנתבעים 4 ו-5 ביקשו לחייב בסכום של 100,000 ₪ כל אחד מהם, בגין לשון הרע בשל דברי השקר שלהם בהודעתם במישטרה.
התביעה נגד הנתבעת 2 נמחקה בשל העידר עילה, נוכח העובדה שכתב האישום הוגש על ידי הנתבעת 1 ולא על ידי הנתבעת 2 ותוך כך שקבעתי כי כל הטענות בכתב התביעה שהופנו כלפי הנתבעת 2, ייחשבו ככאלה שנטענו כלפי הנתבעת 1, ללא צורך בתיקון כתב התביעה.
השאלה שעומדת להכרעה בהקשר לטענות הנ"ל הינה, איפוא, האם נאשם בפלילים, שמגיש בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 231(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשנ"ב-1982, במסגרתה לא הודה בעבירות המיוחסות לו ואשר נימוקיה היו כי הוגשה נגדו תלונת שוא וכי המישטרה התרשלה בבצוע החקירה ובהגשת כתב האישום וכן נסיבות אישיות, ואשר בקשתו מתקבלת בתנאי שיבצע עבודות היתנדבות למען הקהילה, והוא הסכים לכך, ביצע את העבודות וההליך הפלילי נגדו הופסק, רשאי להגיש תביעה אזרחית לפיצויים, נגד המתלונן ונגד משטרת ישראל (שניהלה את החקירה ואשר יח' התביעות שלה גם הגישה את כתב האישום), בגין הנזקים שנגרמו לו עקב הגשת התלונה, הגשת כתב האישום והרישום הפלילי שנוצר כתוצאה מעיכוב ההליכים, בעילה שלא היה מקום מלכתחילה להגשת התלונה שכן משטרת ישראל התרשלה בניהול החקירה ובהחלטה להגיש את כתב האישום וכי לו הייתה מנהלת את החקירה כדבעי, לא הייתה מתקבלת החלטה להגיש כתב אישום.
נאשם שסבור כי נעשה לו עוול בהגשת תלונה כוזבת ובהגשת כתב אישום נגדו בעטיה של תלונה כאמור ואשר טוען כי לא ביצע את העבירות המיוחסות לו וכי הנו זכאי והמבקש לשמור על זכותו להגיש תביעה אזרחית לקבלת פיצוי על נזקיו, חייב לדידי לנהל את המשפט ולהילחם על חפותו, כדי לחייב את המדינה להוכיח את אשמתו.
...
סוף דבר
לנוכח כל האמור לעיל, התביעה נגד הנתבעים 1 ו-4 נדחית.
בהתחשב בתוצאה, דחייה מוחלטת של התביעה וכן בהתחשב בסכום התביעה הגבוה כנגד הנתבעת 1, שעמד על מעל 570,000 ₪ וכן בהתחשב בהיקף העבודה שלה נדרשה הנתבעת 1 כדי להעמיד את הגנתה בתיק זה, ומנגד בהתחשב באמור בסיפא של סעיף 71 לעיל, אני מחייב את התובעים לשלם לנתבעת 1 שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.
לגבי הנתבע 4, אשר התביעה כנגדו עמדה על סכום של 100,000 ₪, ובהתחשב בכך שכתבי הטענות והראיות מטעמו, היו בהיקף צנוע, וכן בהתחשב באמור בסיפא של סעיף 71 לעיל, אני מחייב את התובעים לשלם לו שכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪.
