עתירת מוסדות החינוך המוכר שאינו רשמי לתקצוב שווה

התובעת אף הפניתה לחוזר מנכ"ל משרד החינוך מס' 4/08 מיום 23.6.08 אשר הנחה את הרשויות המקומיות להישתתף בתקציבי מוסדות החינוך המוכרים שאינם רישמיים, לרבות העותרת, בשיעור שמשתתף בו משרד החינוך והורה להם לערוך תחשיב ולממן את בתי הספר.

בשנת 2009 תוקן סעיף 11א הנ"ל ולהלן נוסחו הנוכחי: "קבע השר, לפי סעיף 11, סדרים ותנאים להישתתפות המדינה בתקציבי שעות הלימוד של מוסדות חינוך מוכרים לא רישמיים, בשיעור יחסי להישתתפות המדינה בתקציביהם של מוסדות חינוך רישמיים דומים (בסעיף זה – ההסדר הקובע), תשתתף רשות חינוך מקומית בתקציבי מוסדות חינוך מוכרים לא רישמיים הפועלים בתחומה בשיעור יחסי להשתתפותה בתקציביהם של מוסדות חינוך רישמיים דומים הפועלים בתחומה, לפי ההסדר הקובע; הישתתפות רשות חינוך מקומית בתקציביהם של מוסדות חינוך מוכרים לא רישמיים כאמור, כולה או חלקה, יכול שתהיה גם בכסף או בשווה כסף, כגון באמצעות העסקת עובדים, לכלל המוסדות או לחלקם, ובילבד ששווי ההישתתפות לגבי כל מוסד יהיה שווה לסך ההישתתפות לפי ההסדר הקובע.

המדובר בחוזר מנכ"ל שמספרו 4/2008 מיום 23.6.2008 שעוסק בסעיף 9 שבו ועניינו "הישתתפות הרשויות המקומיות בתקציב מוסדות החינוך המוכר שאינו רישמי", וכן חוזר מנכ"ל מחודש 8/2009 העוסק גם בסעיף 5 שבו בעיניין הנ"ל. אך הערייה הפניתה בסיכומיה לחוזר מחודש 8/2009.

...

מדובר בטענה לא מבוססת ומכומתת ודינה להידחות.

הטענה נדחית.

לסיכום: דין התובענה להתקבל בחלקה .

זאת, במסגרת הודעת העיריה מיום 18/1/22 בה הובאה החלטת העיריה בישיבה שהייתה בנושא מים-סל תלמיד, מיום 29/12/21 (להלן-ההחלטה) בה נאמר שהוחלט כך: "החל משנת 2022 ההסדר העירוני יחול על מוסדות הבנים בלבד בהתאם להחלטת מועצת העיר בהתאם להחלטה כי ההישתתפות ניתנת לתלמידי העיר ולא למוסדות בעיר. משכך אין משמעות לסטאטוס המוסד, וההשתתפות ניתנת לכל מוסדות הבנים בעיר." כן מבוקש להצהיר כי על העיריה להחיל באופן שווה את ההסדר העירוני ללא הקריטריון האמור , כך שהתמיכה תנתן גם עבור מוסדות החינוך לבנות הפועלות בעיר בני ברק , לרבות העותרת , אשר מפעילה בעיר, בין היתר, תיכון לבנות (כיתות ט' עד י"ב ) וסמינר לבנות (כיתות י"ג עד ט"ו), ומפעילה בנוסף פנימיה עבור כמחצית מכ-800 הבנות הלומדות בתיכון ובסמינר .

זאת, כאשר הן התיכון והן הסמינר מוכרים על ידי המדינה כ"מוסד מוכר שאינו רישמי" (להלן- מוכש"ר) ,כאשר מוסדות המוכש"ר מקבלים תקציב מהמדינה ,ובהתאם לסעיף 11א לחוק חינוך ממלכתי תשי"ג-1953 (להלן-חוק חינוך ממלכתי) קמה חובה על הרשויות המקומיות להישתתף בתקציב של מוסדות המוכש"ר בהתאם לשעור ההישתתפות של המדינה בתקציביהם ובהתאם לחוק יסודות התקציב (וזאת אף מעבר לשעור הישתתפות המדינה).

כך גם, מציינת העותרת כי בנגוד לטענת העיריה כי מוסדות המוכש"ר לבנות מקבלים תמיכה במים ממשרד החינוך להבדיל ממוסדות המוכש"ר לבנים , הרי מוסדות המוכש"ר אינם מקבלים תקציבי מים ממשרד החינוך אלא זכאים למרכיב קבוע במסגרת "הוצאות שאינן שכר" בסך כולל של כ-18 ₪ בלבד לכל תלמיד בכיתה ט' עד י"ב ,כשהנ"ל גם נאמר בהודעת המדינה לבית המשפט בה נאמר שמשרד החינוך אינו מתקצב מים אלא מדובר בעלות המושתת על הרשות המקומית.

...

כך גם אינני מקבל את טענות ב"כ המשיבה בדיון בעתירה שהתמיכה במסגרת סל לתלמיד של המים היא רק טכניקה לתשלום שניתן אמנם עבור מים אך מהותו זו תמיכה לתלמיד, שכן כל הדיון שהיה במועצת העיר עסק בחיובי מים,כאשר בכל מקרה, מדובר בהחלטה לא סבירה שהיא שרירותית ,לא שוויונית, מפלה, לא עניינית שהתקבלה ללא תשתית עובדתית לא הנמקה של ממש .

התוצאה: לאור כל האמור לעיל אני מקבל את העתירה ומבטל את הקריטריון המפלה בהסדר העירוני ,המפלה באופן בולט בין בנים לבנות וכפועל יוצא מכך אני מבטל את החלטת המשיבה מיום 18/1/22 ואת החלטת מועצת העיר מיום 5/4/17 שעיגנו קריטריון מפלה זה , בהיותן החלטות מפלות ולא שוויוניות.

אני מחייב את המשיבה לשלם לעותרת הוצאות משפט בסך של 30,000 ₪.

בפסק הדין החלקי בעיניין בוסי נקבע כי רשת הגנים מחויבת בהענקת תנאי שכר לעובדי ההוראה המועסקים במוסדותיה השווים לאלה המוענקים לעובדי הוראה המועסקים במוסדות החינוך הרישמי, זאת בהתאם להוראת תקנה 3(א)(6) לתקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), התשי"ד – 1953 (להלן – תקנות חינוך ממלכתי).

על רקע האמור לעיל, בעניינינו, הוגשה תביעתן של התובעות ביום 16.8.2016, בה עתרו לתשלום זכויות לתקופה שמחודש 09/2003 ועד לסיום עבודתן ברשת הגנים בחודש 08/2010, ובכלל זה הפרישי שכר והפרשות מעסיק לקופות גמל, הפרישי פצויי פיטורים, קבלת מענק יובל ודמי הבראה, וזאת בהתאם לתנאי שכר מעודכנים של עובדי הוראה בחינוך הרישמי, ולאור הפחתת ותק וכן הפחתת שכר חד צדדית שנעשו, לטענתן, בנגוד לדין.

הנתבעת הוסיפה וטענה בכתב הגנתה כי היא אינה מוסד מוכר בהתאם לתקנות, כי היא מקבלת כספים באופן חלקי מאוד מהמדינה וכי הרשת אינה מעוגנת בחוק יסודות התקציב של המדינה.

לתקנה הוסף ס"ק (ד) הקובע שניתן להכיר במוסד חינוך כמוסד מוכר שאינו רישמי גם אם משכורות העובדים אינן לפי הכללים הנהוגים במוסדות חינוך רישמיים, ובילבד שהמוסד מקיים תכנית הבראה שאושרה מראש על ידי משרד החינוך וההפחתה היא מידתית.

...

על רקע האמור לעיל, בענייננו, הוגשה תביעתן של התובעות ביום 16.8.2016, בה עתרו לתשלום זכויות לתקופה שמחודש 09/2003 ועד לסיום עבודתן ברשת הגנים בחודש 08/2010, ובכלל זה הפרשי שכר והפרשות מעסיק לקופות גמל, הפרשי פיצויי פיטורים, קבלת מענק יובל ודמי הבראה, וזאת בהתאם לתנאי שכר מעודכנים של עובדי הוראה בחינוך הרשמי, ולאור הפחתת ותק וכן הפחתת שכר חד צדדית שנעשו, לטענתן, בניגוד לדין.

טענת הנתבעת בדבר התיישנות מעשה בית דין אין בידינו לקבל את טענות הנתבעת בסיכומיה לעניין התיישנות ובדבר קיומו של מעשה בית דין.

וכלשונה, לעניין טענות הנתבעת לקיומו של מעשה בית דין: "לאור העובדה כי פסיקת בית הדין בפסק דין המשלים היתה רק עד ליום 26.2.09, לא מצאתי מקום לדון בטענת מעשה בית דין שהעלתה המבקשת שכן ברי כי בית הדין לא הכריע בגין עילות אלו ואף נתן את החלטתו המפורשת מיום 1.1.13, בפסק הדין המשלים, כי זכאיות התובעות להגיש תביעה ביחס לתקופה שלאחר הגשת התביעה הראשונית, יכולות הן לעשות כן. וכאמור הדבר אושר במסגרת הערעורים הן בפסק הדין בערעור הראשון והן בפסק הדין בערעור השני." סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעות, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים הבאים, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל: לתובעת 1, גב' אילה חיים: בגין הפרשי שכר – סך של 30,680.

בנוסף, הנתבעת תשלם לכל אחת מהתובעות סך של 6,000 ₪ עבור שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

בפרט מבקשים העותרים כי נחייב את המשיבה 1 לבוא וליתן טעם מדוע לא תעניק מימון כאמור לתלמידים אשר אין בקירבת מקום מגוריהם מוסד חינוך רישמי; לחילופין, מדוע לא תעניק מימון זה לתלמידים כאמור אשר מקום מגוריהם בשטחי יהודה ושומרון; ולחילופי חילופין, מדוע לא תעניק מימון השווה לזה אשר ניתן על ידיה לאוכלוסיות שונות שלומדות במוסדות חינוך מוכרים שאינם רישמיים, והכל כפי שיפורט להלן.

העתירה מספרת כי העותרים לומדים בבית הספר "תלמוד תורה קניין תורה" בקריית ארבע – מוסד חינוך מוכר שאינו רישמי.

המשיבה 1 מוסיפה ומדגישה כי בידה שיקול דעת רחב בכל הנוגע לעיצוב מדיניות מערכת החינוך; כי היתערבות שיפוטית בשקול דעת זה נעשית במשורה ובמקרים נדירים בלבד; וכי דברים אלו אמורים ביתר שאת כאשר הסעד המבוקש כרוך בהגדלת הוצאה תקציבית.

...

לאור כל האמור, טוענת המשיבה 1 כי לא נפל פגם בהתנהלותה ביחס לעותרים, כאשר היא מוסיפה כי מן הדין לדחות את העתירה גם בשל אי-צירופם של משיבים רלבנטיים.

לאחר עיון בעתירה ובנספחיה וכן בתגובות המשיבות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בשל העדר עילה להתערבותנו בהחלטות המשיבה 1 ובמדיניותה בתחום של הסעות תלמידים.

העתירה נדחית אפוא.

לפיכך, עותרת התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה תוספת מעונות בסך 317 ₪ לחודש עבור 28 חודשים, בין 8/2013 ועד 12/2015, בסך כולל של 8,876 ₪ וכן דמי ביגוד בסך 1,506 ₪ לשנה עבור 2 שנים ובסה"כ 3,012 ₪.

נפסק כי מוסד מוכר שאינו רישמי חייב לשלם לעובדיו מכוח תקנה זו שכר שווה לשכר הגננות בחינוך הרישמי (ע"ע (ארצי) 203/09 רשת הגנים של אגודת ישראל נ' בוסי, 2.10.2011.

וכך פורט בסעיף ב' להודעת משרד החינוך: "משרד החינוך מתקצב את הבעלויות בגין תוספת מעונות ובגין דמי ביגוד. משרד החינוך אינו מתקצב את כלל הבעלויות באופן מלא ואחוז התיקצוב תלוי בסוג הבעלות ובגורמים נוספים. כלומר, התיקצוב המועבר על ידי משרד החינוך אינו מקביל לתשלום שעל הבעלויות לשלם, זאת מאחר שמשרד החינוך מתקצב באופן שאינו מתחשב בתנאי ההעסקה של כל עובד באופן ספציפי. כך, למשל, משרד החינוך מעביר תיקצוב בגין תוספת מעונות, כאשר מצד אחד, אין הוא בוחן האם עובד זכאי לתוספת זו כלל ועיקר; ואילו מצד שני, גובה התיקצוב אינו בגובה תוספת מעונות הנתנת לעובדים במוסדות הרישמיים" על יסוד זה, סיכם משרד החינוך את עמדתו וטען כי התובעת זכאית לתוספת מעונות ולדמי ביגוד, באופן שווה לסייעות במוסדות הרישמיים (סעיף ד).

...

אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת בעניין זה. אמנם מדובר בזכויות נלווית לשכר, אלא שבניגוד לחופשת שבתון, בה דן פסק הדין אליו מפנה הנתבעת, שתי הזכויות הנדונות בפנינו הינן בגדר החזרי הוצאות שהזכות להן קבועה כסכום ולא כמימוש בפועל, כפי שפורט במקורות הזכות לעיל.

לפיכך – הטענה כי מדובר בזכויות שלא ניתן לתבוע אחר סיום העבודה, נדחית.

סוף דבר על יסוד כלל האמור לעיל, אנו משלימים בזאת את פסק הדין החלקי ומורים כי בנוסף לאמור בו על הנתבעת לשלם לתובע בתוך 30 ימים מהיום את הסכומים הבאים: קצובת ביגוד בסך 2,252 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.7.2014 ועד התשלום בפועל.