עתירת לשכת עורכי הדין נגד תקנות סדר הדין האזרחי נמחקה על הסף

לחלופין עותרת המבקשת להעברת הדיון בתובענה לבית המשפט במחוז תל אביב, מטעמים של סמכות מקומית.

רקע המשיבה, חברת עורכי דין שמושבה בתל אביב, הגישה נגד המבקשת תביעה בסדר דין מהיר, בו תבעה ממנה שכר טירחה ראוי על סך של 40,000 ₪ בצרוף מע"מ, בגין שירותים משפטיים שקבלה ממנה המבקשת.

הבקשה לסילוק על הסף המבקשת הגישה, כאמור, בקשה לסילוק התובענה על הסף במספר עילות כמפורט לעיל, ולטענתה דין התביעה להדחות ו/או להמחק על הסף בגין כל אחת מהן.

המשיבה מיתנגדת לבקשה וטוענת, ראשית, כי סילוק על הסף הנו צעד שיינקט במקרים יוצאי דופן בלבד, שמקרה זה אינו אחד מהם; שנית, כי טענות המבקשת נטענו "מן הגורן ומן היקב" והנן סתמיות וכלליות; ושלישית, כי על בקשת המבקשת חלות תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: תקסד"א -2018) ולא תקסד"א-1984, וככל שהמבקשת מסתמכת על האחרונות, דין בקשתה להדחות ולו מטעם זה בלבד.

ראה בעיניין זה: ת"א (שלום ב"ש) 8017/07  מיכאל אלטרמן - משרד עורכי דין ונוטריון נ' בן ברוך סימונה [3.3.2010]; עמל"ע (מחוזי י-ם) 28235-02-12 לישכת עורכי הדין - מחוז תל אביב נ' עזריאלנט [14.5.2012]; תא"מ (שלום ב"ש) 8524-01-13 טובה שירותי כוח אדם בע"מ נ' מנחם חכמון משרד עורכי דין [21.5.2015]; תא"מ 24849-03-14 חברת פרטנר תיקשורת בע"מ נ' לוין [31.8.2015].

...

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת, ראשית, כי סילוק על הסף הינו צעד שיינקט במקרים יוצאי דופן בלבד, שמקרה זה אינו אחד מהם; שנית, כי טענות המבקשת נטענו "מן הגורן ומן היקב" והינן סתמיות וכלליות; ושלישית, כי על בקשת המבקשת חלות תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: תקסד"א -2018) ולא תקסד"א-1984, וככל שהמבקשת מסתמכת על האחרונות, דין בקשתה להידחות ולו מטעם זה בלבד.

דין הטענה להידחות.

מכאן, שיש לבית המשפט כאן סמכות מקומית לדון בתובענה, ודין בקשת המבקשת בעניין זה להידחות אף היא.

סיכום סיכומו של דבר, בקשת המבקשת נדחית על כל ראשיה.

עוד טענה המבקשת, שיש למחוק את התביעה על הסף גם משום שהמשיבה לא צרפה להליך זה את חברת הדס סברינה בע"מ כצד נידרש ונתבעת נוספת.

לחלופין עתרה המבקשת לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה לפי תקנה 157 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

הצדדים קבעו שבמקרה כזה ימונה בורר חליף בהסכמת הצדדים, אך אם לא יגיעו הצדדים להסכמה על זהות הבורר החליף יוכל כל אחד מהם למנות נציג חצוני מטעמו, ושני הנציגים מטעם הצדדים יקבעו את זהות הבורר החליף, ובהִעדר הסכמה בין הנציגים, יפנו הם ליו"ר לישכת עורכי הדין בתל-אביב למינוי בורר חליף.

בעיניין זה אני מפנה לדבריו של כב' השופט (בדימוס) ח' מלצר ב-רע"א 10376/07 ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, בפִסקה 9 (11.2.09): "הפסיקה התוויתה כללים מדריכים וסוגי מקרים שבהם ייעשה שימוש בתקנה זו (תקנה 519 של התקנות הישנות – י.ג.), בשים לב להיעדר קריטריונים בתקנה עצמה. מקובל כי בעת שקילת בקשה לחיוב בהפקדת ערובה על בית המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות (אשר נחשבת לזכות בעלת אופי חוקתי מן המעלה הראשונה ואף כזכות המהוה תנאי בסיסי לקיומן של שאר זכויות היסוד – ראו: פרשת אויקל; רע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא (3) 577 (1997) (להלן: פרשת ארפל); ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז (5) 433, פסקה 12 לפסק הדין (2003)) לבין זכותו של הנתבע כי לא ייצא מפסיד באם תדחה התביעה נגדו (ראו: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איבראהים ואח', פ"ד נח (5) 865 (2004) (להלן: פרשת איבראהים)). שיקול הדעת של בית המשפט בבואו להחליט בעיניין תקנה 519(א) לתקנות רחב הוא (עיינו: פרשת איבראהים, שם, בפיסקה 5)." (ההדגשה שלי – י.ג.).

טענה נוספת שמעלה המבקשת בסעיפים 46-50 של בקשת רשות העירעור היא, שבית משפט קמא נימנע מלדון בהחלטתו בטענת המבקשת, לפיה היה מקום לצרף להליך את חברת הדס סברינה בע"מ, החתומה על הסכם סברינה, שהוא נספח ד' לבקשת רשות העירעור, בעוד המבקשת טענה בסעיף 42 של טענותיה המקדמיות בפני בית משפט קמא שיש למחוק את תביעת המשיבה לפי תקנה 41(א)(4) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, לפיה ניתן למחוק תביעה בגין: "כל נימוק אחר שלפיו הוא סבור שראוי ונכון למחוק את התביעה", ולטעמה של המבקשת, התובענה כרוכה קשר בל יינתק בהסכם עם חברת הדס סברינה, ולכן היא צד נידרש.

...

סבורני, כי בית משפט קמא ערך את האיזון הנדרש בין הצורך להבטיח באופן הולם את הוצאותיה המשפטיות של הנתבעת-המבקשת, לבין הצורך שלא לנעול את שערי בית-המשפט בפני המשיבה על דרך הטלת חיוב בהפקדת ערובה בסכום מופרז, ותוך התחשבות בכך שהמשיבה מודה כי מצבה הכלכלי רעוע.

אכן, בית משפט קמא לא דן בהחלטתו בטענתה של המבקשת, לפיה נפל פגם באי-צירוף חברת הדס סברינה, שהמבקשת רואה בה צד רלוונטי ונדרש להליך זה, אך סבורני, שבכך לא נפגעה זכות דיונית של המבקשת, הואיל ובינתיים נקבע התיק לקדם משפט ליום 15.2.22, ולפי החלטת כב' השופטת ס. גץ-אופיר מיום 28.4.21 על בעל דין המבקש להגיש בקשה לעשות כן עד 4.8.21.

על-יסוד כל האמור, אני מחליט לדחות את בקשת רשות הערעור, ומשלא התבקשה תשובת המשיבה אין צו להוצאות.

החלטה זו ניתנת במסגרת בקשת התובע לביטול פסק דין שניתן כנגדו 'לפי צד אחד', בהתאם לתקנה 131 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.

במסגרת בקשה זו מבקש התובע לבטל את פסק הדין, וכן עותר הוא לאורכת מועד להגשת סיכומיו הנ"ל, סיכומים אשר צורפו לבקשתו זו. אקדים ואומר כבר עתה: דין הבקשה להיתקבל במובן זה שפסק הדין לפיו נדחתה התביעה על הסף – יבוטל.

מעשי העוולה המתוארים בתביעה הם אלו: הנתבע "חבר לעו"ד אמיר", אשר "מטרתו היתה לגרום לתובע את מאקסימום הנזקים ומקסימום ההוצאות" (סעיף 11); הנתבע "העיד עדות מטעה" במסגרת בית הדין המשמעתי בלישכת עורכי הדין, אשר הביאה לחילוצו של עורך דין אחר מעונש חמור; כמו כן "סייע הנתבע באמצעות חתימתו על מיסמך יחד עם עו"ד אמיר המאפשר רישום מוטעה בגופים צבוריים כגון לישכת רישום המקרקעין" (סעיף 12); "בין שאר מעשיו הרשלניים של הנתבע, הוא איפשר לעו"ד אריק אמיר להיתמנות ככונס נכסים בטיעון הלא נכון כי קיים נתק בין הנתבע לפיננשיאל" (סעיף 13).

לפיכך, דין התביעה להמחק בהתאם לתקנה 41(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, וכך אני מורה.

...

במסגרת בקשה זו מבקש התובע לבטל את פסק הדין, וכן עותר הוא לאורכת מועד להגשת סיכומיו הנ"ל, סיכומים אשר צורפו לבקשתו זו. אקדים ואומר כבר עתה: דין הבקשה להתקבל במובן זה שפסק הדין לפיו נדחתה התביעה על הסף – יבוטל.

לאחר שניסיון הגישור בין הצדדים לא צלח, ולאחר שהתובע שקל בינו לבין עצמו במשך זמן מה האם לעתור לתיקון כתב התביעה ולבסוף הודיע כי הוא מבקש להמשיך בבירור התביעה, ניתנה החלטתי ביום 15.6.21 בה הובהר, כי התובע חזר בו מכוונתו לתקן את כתב התביעה ולפיכך יש להמשיך בהליך.

לפיכך, ולאחר שהנתבע עתר לכך, ניתן ביום 26.7.21 פסק דין על פיו, משלא הגיש התובע את סיכומיו, יש לראותו כמי שמסכים לטענות הנתבע ולפיכך התביעה נדחית.

לא מצאתי להידרש ליתר טענות הנתבע מכוחן מבוקש סילוק התביעה, לרבות טענותיו לכך שדין התביעה 'להידחות' ולא 'להימחק', זאת מהטעם שהתביעה חסרה תיאור עובדתי בסיסי, על פיו ניתן יהיה לבחון האם התביעה התיישנה או שמא לוקה היא בשיהוי, האם קיימת יריבות בין הצדדים, האם טענות התביעה מושתקות בעקבות הליכים משפטיים קודמים ועוד כיו"ב. סיכום מסקנת הדברים היא, כי בקשתו של התובע מתקבלת.

לפיכך, דין התביעה להימחק בהתאם לתקנה 41(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, וכך אני מורה.

אדגיש, כי כתב העירעור כולל גם טענות כנגד החלטת בית המשפט קמא בבקשה לביטול פסק דין, אך תקיפת החלטה זו צריכה להעשות באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור, ולא במסגרת ערעור בזכות (רע"א 7209/14 משה נ' לישכת עורכי הדין (10.2.15)).

בהחלטתי מיום 18.5.23 הפניתי לכך שהמבקשים לא ציינו בבקשתם, אף שחובה היה עליהם לציין, את העובדה שהתביעה שהגישו לבית משפט זה בת"א 16485-01-23 נדחתה על הסף מחמת מעשה בית דין, בהחלטה מיום 16.4.23.

עוד טוענים המבקשים, כי אין קשר בין דחיית התביעה בת"א 16485-01-23, עליה יוגש ערעור לטענתם, לבין טעותו של בית המשפט קמא עת נתן החלטות סותרות, מחד גיסא למחוק את כתב ההגנה ומאידך גיסא לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין בהעדר, תוך שהוא מגביל את המערערים לטענות ההגנה שנטענו בכתב ההגנה שנמחק מהתיק.

לטענתו, לאחר שהוגשה נגדם התביעה, הגישו המבקשים תביעה חדשה לבית משפט זה במסגרת 16485-01-23 בה עתרו שוב לביטול פסק הדין הראשון, ובמסגרת כתב הגנתם בתביעת הפינוי בתיק קמא, טענתם היחידה היתה כי הגישו תביעה חדשה לבית המשפט המחוזי, המגלמת את כל הגנתם מפני תביעת הפינוי.

דיון והכרעה הנחת המוצא היא כי אין בהגשת ערעור כדי להצדיק עיכובו של ביצוע פסק הדין שעליו נסב העירעור (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018).

...

עם זאת, כאשר מדובר בפינוי דירת מגורים, הלכה היא כי בית המשפט ייטה להיעתר לבקשות שעניינן עיכוב הפינוי, אף אם סיכויי הערעור אינם גבוהים, וזאת נוכח החשש שאם יתקבל בסופו של דבר הערעור, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו (ע"א 5491/15 מלכה נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (15.1.2015); ע"א 211/17 יעקובוביץ נ' עו"ד נשר שלומית (רענן) – הנאמנת על נכסי החייבת (18.1.2017)).

לאור האמור לעיל, בשים לב לסיכויי הערעור, אני נעתרת לבקשה ומורה על עיכוב ביצוע פסק הדין ככל שהוא מתייחס לפינוי הדירה, עד לתום הדיון בערעור.

ביחס לחלק בפסק הדין העוסק בחיוב בהוצאות ההליך, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.

עם זאת, עתרו שני הנתבעים לסילוק התביעה על הסף.

בשולי החלטתי מיום 19.7.23 על גבי בקשה מס' 6 קבעתי כי – "מבלי לטעת חלילה מסמרות בבקשות לסילוק על הסף לגופן ומשענייננו אכן בערכאה אזרחית ולא מנהלית, הרי שמוצע לב"כ התובע לשקול האם אכן הדרך המשפטית שבה הוא בחר היא דרך המלך." לא אלאה את הקורא בהתפתחויות שלאחר הצעתי, אולם אומר אך זאת: הצדדים באו בדברים והוסכם כי התביעה כנגד הועדה תדחה ללא צו להוצאות, ואילו התביעה כנגד גלעד תימחק, כאשר הצדדים שלעניין יוכלו לטעון לעניין ההוצאות.

עוד מפנה גלעד להוראות כללי לישכת עורכי הדין (תעריף מינימאלי מומלץ), תש"ס-2000, שלפיהן, לטענתו, יש מקום לחייב בהוצאות שכר טירחה בשיעור של 31,800 ₪ בצרוף מע"מ. כן מפנה ב"כ של גלעד להתכתבויות קודמות בין הצדדים ולכך שהתריע מראש על כך שהבניה של קיר התמך נעשתה בהתאם להיתר בנייה כדין.

הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 תקנה 151 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: התקנות) קובעת את תכלית פסיקת ההוצאות: שיפוי בעל הדין על הוצאותיו בהליך בהתאם לתוצאותיו, להתנהלות הצדדים והמשאבים שנדרשו, כאשר הלכה למעשה ענייננו בהכוונת היתנהגות בעלי הדין.

...

עוד נטען כי התובע לא מודה כי היה מקום לסילוקה של התביעה על הסף אלא נעתר להצעת המותב בעניין בלבד.

"כעניין שבעיקרון, וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות,..." בעניין מחצבות כינרת נקבעו מספר קריטריונים, כאשר ניתן לומר ששיקולים אלו מעוגנים במסגרת הוראות תקנה 153(ג) לתקנות, כדלקמן: "בקביעת שיעור ההוצאות יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשווי הסעד שנפסק וביחס שבינו לבין הסכום שנתבע, בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון, במורכבות ההליך, בהשקעת המשאבים בהכנתו ובניהולו ובסכום ההוצאות שהתבקש." סוף דבר ותוצאה בהינתן כל האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את כלל הקריטריונים שלעניין חיוב בהוצאות, ומצאתי כי אכן לא היה מקום מלכתחילה להגיש את התביעה במסגרת ההליך דנא, ונוכח כלל השיקולים לחיוב בהוצאות, ובכלל זה: התעריף המינימלי המומלץ, התשלום בפועל של הוצאות המשפט (כאשר, כאמור לעיל, לא מצאתי כי הוגשה לפניי חשבונית מטעם גלעד), ובשים לב לגישת התקנות החדשות, הקובעות כי יש מקום לקבוע הוצאות ריאליות, כמו גם בשים לב לאמור בתקנה 152 לתקנות בדבר החובה לחייב בהוצאות סבירות והוגנות, אא"כ מצא המותב טעמים מיוחדים שלא לפעול כך, העובדה שטרם הוגש כתב הגנה בהליך דנא וזה הסתיים בפשרה ללא קיום אף לא של דיון פרונטלי אחד, אני מורה לתובע לשאת בשכר טרחת עו"ד של ב"כ של גלעד בסך של 5,850 ₪.

בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין, אני מורה למזכירות להחזיר האגרה לידי ב"כ התובע במלואה.