עתירת חשמלאי לתשלום שכר עבודה בחנות

הנתבע הוא בעל עסק בשם "בית הפנס" לחלקי חילוף וחשמלאות רכב.

· כך, למשל, טען התובע בכתב התביעה כי שכרו היומי עמד על 700 ₪ (סעיף 11 לכתב התביעה) וכי עבד במשך 10 ימים (סעיף 10 לכתב התביעה), במקום אחר טען כי עבד 10 ימים בשכר של 600 ₪ ליום (סעיף 21 לכתב התביעה) ואילו בפתח תביעתו טען כי עבד 8 ימים (סעיף 5 לכתב התביעה) ובפרק הסעדים עתר לתשלום 4,800 ₪ בעבור 8 ימי עבודה, היינו, לשכר של 600 ₪ ליום (סעיף 36 לכתב התביעה).

זאת ועוד, אחיו של התובע העיד כי ראה את התובע עובד אצל הנתבע משעה 07:00 ועד לשעה 19:00 (עמ' 18 ש' 27 לפרוטוקול) ומשכך, גרסת התובע שלפיה עבד רק חצי יום בחנות וחצי יום במקום אחר, אינה עולה בקנה אחד עם גרסת אחיו.

...

אלא שלא מצאנו כי ניתן ליתן אמון בתמליל השיחה שהוגשה.

משכך, לא מצאנו כי ניתן להסתמך של הקלטה זו כבסיס להוכחת קיומם של יחסי עבודה.

אחרית דבר על יסוד כל האמור, לא מצאנו כי התובע הרים להוכיח את תביעתו ודינה להידחות.

בתפקידו זה הוא אחראי על התפעול היומיומי של המקום (תיקון מנעולים, החלפת נורות, ביצוע שליחויות וכד', למעט כאשר צריך איש מיקצוע כחשמלאי או איש שיפוצים) (עמ' 17 שו' 3-4).

הפסדי שכר בעבר התובע עותר לפיצויים בגין מלוא שכרו עובר לתאונה, למשך 12.5 חודשים בהם לא עבד עד לתאריך 1.1.13.

התובע נהג להחליף את רעייתו בחנות הספרים שבבעלותם, על מנת שהיא תשוב לביתם (עמ' 17 שו' 9-14), ולא מן הנמנע כי בשל האמור לא חזר לעבודה סדירה קודם לכן.

סוף דבר סיכום הפיצויים הוא כדלקמן: א. הפסדי הישתכרות לעבר 65,700₪ הפסד כושר הישתכרות 85,500₪ פנסיה 18,200₪ עזרת הזולת (עבר ועתיד) 15,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד) 1,000 ₪ כאב וסבל 14,500₪ בנכוי תגמולי מל"ל (45,700₪) סה"כ ביניים 154,200₪ בצירוף שכ"ט עו"ד (13% ומע"מ) 23,454₪ סה"כ 178,000₪ [במעוגל] נתבעת 1 תשלם לתובע סכום של 178,000₪ בצרוף הוצאות משפט (על פי קבלות), לרבות שכרם של העדים מר צדקה ומר רוזן, כשהם צמודים ונושאי ריבית מיום ההוצאה ועד למועד פסק הדין.

...

מסקנתי היא אפוא כי למרות שהאירוע אינו מקיים אחר ההגדרה הבסיסית, הוא נכלל בחזקה החלוטה המרבה של ניצול הכוח המכני של המשאית, ולפיכך הוא בבחינת "תאונת דרכים". בהתאמה, נתבעת 1 חבה בפיצוי התובע.

גם טענה זו של הנתבעת אין בידי לקבל.

סוף דבר סיכום הפיצויים הוא כדלקמן: א. הפסדי השתכרות לעבר 65,700₪ הפסד כושר השתכרות 85,500₪ פנסיה 18,200₪ עזרת הזולת (עבר ועתיד) 15,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד) 1,000 ₪ כאב וסבל 14,500₪ בניכוי תגמולי מל"ל (45,700₪) סה"כ ביניים 154,200₪ בצרוף שכ"ט עו"ד (13% ומע"מ) 23,454₪ סה"כ 178,000₪ [במעוגל] נתבעת 1 תשלם לתובע סכום של 178,000₪ בצירוף הוצאות משפט (על פי קבלות), לרבות שכרם של העדים מר צדקה ומר רוזן, כשהם צמודים ונושאי ריבית מיום ההוצאה ועד למועד פסק הדין.

על כן, עותר הוא לפצוי בגין שכרו של החשמלאי מטעמו, שכרו של טכנאי מזגנים, שכר טירחת עורך דינו ופצוי בגין עוגמת נפש ואובדן ימי עבודה לרבות פוטנציאל הישתכרות.

יתר על כן: השוכר הוא אשר היה במקום כאשר הגיע החשמלאי מטעם הנתבעת ובפניו ציין חשמלאי הנתבעת כי קיימת רטיבות "הוא בא לשם עם מכשיר וגילה שיש רטיבות כל המערכת רטובה, הוא שלח את השוכר לקנות לו בחנות טמבור. אז הוא מתקשר אלי השוכר אומר לי תראה פה נמצא החשמלאי הוא עושה מאיתנו צחוק, השוכר ואישתו עבודים בחנות, הוא שולח אותי לקנות את המסת פחת וזה לא נפתר" (עמ' 2 שורות 12-15).

משלא פורטו עבודות החשמל שבוצעו המגיעות לסכום הנידרש שהוא בסכום המוצג כסכום גלובאלי וגבוה על סך של 10000 ₪ עבור ארבעה ביקורים לפי גרסת התובע ושישה ביקורים לפי גרסת עוזר החשמלאי מטעמו, כל שכן ביחס לעלות התיקונים שהציעה הנתבעת לפיהם פירוק ממסר פחת לרבות אספקה והתקנה באותו גודל אמפר עולה סך של 450 ₪, ראיתי לנכון לפסוק על דרך האומדנא סך של 1750 ש"ח. בכל הנוגע לתשלום עבור שירותי עורך דין שמבקש התובע, עסקינן בתביעה קטנה המייתרת כתיבת כתבי טענות על ידי עורך דין וחוטאת לתפישת המוסד של תביעות קטנות.

...

שכן, הלכה היא, שבעל הדין, כל שכן העד מטעמו מצוי הוא באולם בית המשפט, בוחר שלא להעיד, כי אז הימנעות מהבאת ראיות פועלת לחובתו של הנוקט בה, כיוון שמתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הוצג המסמך או אילו הושמע העד, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב.

סוף דבר.

בנסיבות אלה מצאתי לנכון לפסוק – בהתייחס לרכיבים האמורים – סך כולל של 2500 ₪, ובכלל זה הוצאות משפט ואגרה, אותם תשלם הנתבעת תוך 30 יום.

כאמור, המבקשת עותרת לקביעת דמי שכירות חופשיים, בהסתמך על סעיף 52א לחוק לפיו הממשלה רשאית לקבוע בתקנות סוגים של בתי עסק בהם דמי השכירות לא יהיו על סכום אחיד בכפוף לכללי הצמדה הקבועים בחוק הגנת הדייר, כאשר לשיטתה העסק שאותו מפעיל המשיב ניכנס תחת תקנה 1(14) לתקנות שיעור דמי שכירות מירבי – "בית עסק המשמש משרד שבו עוסק בעל מיקצוע חופשי". כבר עתה אציין, כי לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בכל חומר הראיות שבתיק, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להדחות.

בדיון מיום 25.10.2020 חידד המשיב את טענותיו העולות בכתב התשובה מטעמו, וציין כי הוא אכן אופטומטריסט, אלא שעיקר עבודתו בחנות היא כאופטיקאי (ראו עמ' 1 ש' 17-15 לפרוטוקול).

בעיניין זה, נידרש בית המשפט העליון למאפייניו של מיקצוע חופשי, וקבע כי: "[...] העיסוק דורש מומחיות, שתחילתה רכישת השכלה ומקצועיות, וקשור בעבודה עיונית, להבדיל ממומחיות טכנית או ידנית; הוא פעל באורח עצמי תוך הפעלת שיקול-דעת עצמי לצורך התאמת סוגי ביטוח מתאימים לנסיבות ספציפיות וטפול בתביעות, המיקצוע בתור שכזה הוא מיקצוע ייחודי, הטעון רשוי, ותפקידיו וסמכויותיו מוגדרים בחוק – קבלת רישיון מותנת בהתמחות של שנתיים אצל מאמן ועמידה בבחינות בתום ההיתמחות (דרישות הקיימות לגבי בעלי מיקצוע חופשיים אחרים כגון עורכי-דין, רואי חשבון וכו'). שכרו משולם לו על-ידי הלקוח, שכלפיו נושא הוא בחבות ואחריות להגיש לו מיטב הייעוץ." (ההדגשה הוספה – ע"י) הינה כי כן – ההבדל המהותי לטעמי בין "מיקצוע חופשי" ובין מיקצוע אחר אינו נעוץ בשקול הדעת העצמאי בהכרח (שהרי גם שרברב רשאי להפעיל שיקול דעת עצמאי בתחומי תפקידו, ואיש לא יטען כי הוא בעל שיקול דעת עצמאי), אף אינו נעוץ בצורך בבחינת הסמיכה ובתפקידים וסמכויות המוגדרים בחוק (שהרי גם חשמלאי נידרש לעמוד בבחינות הסמיכה ואף סמכויותיו מוגדרות בחוק).

...

אשר על כן, אני קובע כי הן אופטומטריסט והן אופטיקאי אינם בעלי מקצועות חופשיים לצורך חוק הגנת הדייר ותקנותיו, ומשכך – אין מקום להחריג את דמי השכירות מתקרת דמי השכירות הקבועים בחוק.

משזו המסקנה שאליה הגעתי, אין עוד צורך להכריע בהבחנה שבין "אופטומטריסט" ובין "אופטיקאי", הבחנה שיש לה אולי משמעות פרופסיונאלית לעוסקים במקצועות חשובים אלה, אך לא נפקות יישומית לענייננו.

הבקשה נדחית אפוא.

הנתבע עתר להורות על אכיפת הסכם השכירות עד לחודש פברואר 2022, בתוספת הפרישי הצמדה וריבית, בסך של 40,950 ש"ח. עוד עתר הנתבע לחייב את התובעת לפצות אותו בגין נזקים נוספים שנגרמו לו בגין אי תשלום חשבונות שוטפים, המתייחסים לתקופה בה פעלה במושכר, בסך של 4,500 ₪ ועלות תיקון ליקויים במושכר, לפי הצעת מחיר, בסך של 25,740 ₪.

הצדדים התקשרו בהסכם, לפיו שכרה התובעת מהנתבע חנות בקומת קרקע ברחוב הוורדים 26 בנשר.

בתמליל מס' 7 מסר הנתבע לתובעת, כי בלישה הוא חשמלאי מוסמך ויכול לטפל בבעיה.

התובעת הדגישה, שבקשה לסיים את ההסכם לאור כשלון העסק והוסיפה, שנטלה הלוואות מהוריה, כדי להציל את העסק, ובהמשך אף יצאה לעבוד בעבודה נוספת כדי לשלם את דמי השכירות (ראה עמ' 9, שורות 28 - 33 ועמ' 12, שורה 6 לפרוטוקול).

בהודעתה בווטספ מיום 11.3.2021 מסרה התובעת לנתבע - "ערב טוב, שוב פעם הכשלת עסקת מכירת הפיצה ויציאה מהחנות והפעם מהסיבה שאתה רוצה את החנות לעצמך! אם כך מדוע לחכות לפברואר שאתה יכול לקבלה כבר עכשיו החודש???". הנתבע השיב בהודעה קולית (מוצג ת/2 - תמליל שיחה מס' 9447), כי אינו מתכוון להשכיר את המבנה, משום שאינו רוצה שייוצר לו שם רע. הנתבע הדגיש, שלאורך כל הדרך טיפל ושילם עבור תקלות, גם כאלה שאינו צריך לשאת בהן, שכן נגרמו ממכשירי חשמל מקצרים שהפעילה התובעת.

...

סיכום לאור האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: א. התביעה העיקרית נדחית.

אני מקבל באופן חלקי בלבד את התביעה שכנגד ומחייב את התובעת (אסף) לשלם לנתבע (אילחננוב) סך של 26,036 ₪.

בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, ובפרט להפרש בין סכום התביעה שכנגד לסכום הפיצוי שנפסק בפועל, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע מחצית מאגרות המשפט (1,500 ₪) ושכ"ט עו"ד בסך של 5,500 ₪.