עתירת חייל נגד פיטוריו משירות קבע בצה"ל

ביולי 2010 התחיל התובע לשרת שירות קבע בצה"ל לאחר שסיים לשרת בשירות סדיר.

התובע הגיש עתירה מינהלית נגד ההחלטה בערר; העתירה נתקבלה והחלט על חידוש רישיונו של התובע בהחלטה מיום 27/6/2011.

לטענת התובע, עמדת המישטרה מיום 10/10/2010 (ת/17) שקרית וחסרת כל בסיס; תיק החקירה שבגינו בוטל רישיונו ניסגר בסופו של דבר מחוסר אשמה; לא השתנה דבר לגבי מצבו מאז שקיבל את הרישיון לשאת נשק; באותם זמנים הוא החזיק בנשק צה"לי במשך מספר שנים; בעקבות עמדת המישטרה ובטול רישיונו להחזיק נשק, הוא פוטר באופן מפתיע משרותו בצה"ל, ובכך איבד את מטה לחמו ומקור פרנסתו.

משום שכשאתה לצורך הענין ממליץ לסרב לגורם כלשהוא לקבל נשק והוא גם חייל, יש תאום ושתוף פעולה בין אירגוני, שאומר בין המישטרה לבין הצבא, יהיה נכון שאם המישטרה מסרבת לאדם כלשהוא לקבל נשק, אז לא יהיה נכון שיהיה לו נשק צה"לי בקוטר צבאי שהוא הרבה יותר מסוכן.

דרך המלך להיתמודד עם החלטות שניתנו בעיניינו של התובע היא על ידי השגה נגדן בהתאם לדין, כפי שהתובע נקט בקשר לביטול רישיונו לשאת נשק והצליח, וכפי שיכול היה לנהוג כנגד הפסקת שרותו בצבא אילו רצה בכך, ולא על ידי הגשת תביעה בגין פירסום לשון הרע.

...

לטענת התובע, עמדת המשטרה מיום 10/10/2010 (ת/17) שקרית וחסרת כל בסיס; תיק החקירה שבגינו בוטל רישיונו נסגר בסופו של דבר מחוסר אשמה; לא השתנה דבר לגבי מצבו מאז שקבל את הרישיון לשאת נשק; באותם זמנים הוא החזיק בנשק צה"לי במשך מספר שנים; בעקבות עמדת המשטרה וביטול רישיונו להחזיק נשק, הוא פוטר באופן מפתיע משירותו בצה"ל, ובכך איבד את מטה לחמו ומקור פרנסתו.

כך גם הייתה ההתייחסות לעמדת המשטרה על ידי מקבל ההחלטה באגף לרישוי כלי נשק במשרד הפנים, גב' ענת אלבלדס (ת/10), שם צוין: "...לאחר שראינו במלואה את תגובת הממונה במשטרה, שקלנו את כל השיקולים הרלוונטיים, את טיעוניו של העורר ואת האינטרס שלו לשאת כלי ירייה מחד ואת עמדת המשטרה והאינטרס שלה להגנה על שלום הציבור מאידך, החלטנו להכריע את הכף, לטובת האינטרס של שלום הציבור". מדברים אלה עולה כי, עמדת המשטרה נלקחה בחשבון במסגרת ההחלטה כחלק ממכלול השיקולים, לרבות טענותיו של העורר, כפי שמתחייב על פי הדין.

כאמור, בסופו של דבר גם החלטה זו בוטלה על פי הדין במסגרת העתירה המנהלית שהתובע הגיש נגדה.

סוף דבר: התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 ₪.

העותרת, ילידת 1992, שרתה בשירות קבע בצה"ל, בין-השאר בתקן המיועד לקצינים, ולאחר מכן שרתה במערך הכבאות וההצלה.

במהלך הקורס זומנה העותרת לשתי ועדות הערכה: הראשונה - מיום 23.12.20; והשנייה - מיום 16.3.21; ובעקבות המלצת הועדה השנייה החליט ראש אמ"ש לפטרה מן החייל.

היא טוענת, כי לאור מכלול נתוניה האישיים שפורטו בהרחבה, ובכלל זה - ניסיונה ותִפקודה בשירות חובה וקבע בצה"ל ובמערך כיבוי האש, לימודיה האקדמיים, השלב המתקדם שבו נמצאה בקורס ההסמכה, והעובדה שהליקויים לכאורה בהתנהלותה הם מינוריים יחסית - היה מקום לשקול צעד אחר בטרם פיטורין, כמו - תקופת ניסיון נוספת או שיבוץ בקורס הסמיכה מחדש.

נטען, כי ההחלטה נטועה במיתחם הסבירות, לאחר בחינת החומר על-ידי ראש אמ"ש, ואין עילה להתערבות שיפוטית בה. דיון בפתח הדברים יצוין, כי במהלך הדיון בעתירה הציע ב"כ העותרת, כהסדר פשרה מעשי עקב חלוף הזמן, כי ימשוך את העתירה כנגד החלטת הפיטורין, אם יתאפשר לעותרת להתגייס מחדש למישטרה.

...

מיד בהמשך ההחלטה, פורטה העילה לשקילת הפיטורין, שהתמקדה באי-התאמה לשירות עקב אירועי משמעת: "מהנתונים שהתקבלו אודת האירועים המיוחסים לך, עולים כי מתחילת הקורס נצברו בעניינך אירועי משמעת רבים בגינם רשמת דו"חות הסבר שלא התקבלו ואף נערכו לך ראיונות אזהרה על ידי סגל הקורס, שיש להעיד בהם על אי התאמתך לארגון". בהמשך ההחלטה, מנה ראש אמ"ש את תמצית הטיעונים שהועלו על-ידי העותרת בתגובתה בכתב, ובסיום ההחלטה, ציין כדלהלן: "שקלתי בעניינך את מכלול השיקולים הרלוונטיים – מחד את נטילת האחריות על מעשייך ורצונך העז לחזור לקורס נוסף, מאידך, הבאתי בחשבון את הישגיך הנמוכים בקורס, אירועי המשמעת הרבים בהם היית מעורבת, היעדר הפקת הלקחים שבהתנהלותך וזאת חרף ההזדמנויות הרבות שניתנו לך ע"י סגל הקורס ופיקוד המכללה והעובדה כי זוהי הפעם השנייה שבה הועלת לוועדת הערכה בקורס. הקפדה על נהלי משמעת הינה ערך עליון בארגון, ומצופה מכל שוטר שיפעל בהלימה לכך. לאחר שבחנתי את הדברים הגעתי לכלל מסקנה כי אינך עומדת בנורמות המצופות בשוטר בארגון ועל כך החלטתי לפטרך ממשטרת ישראל כמי שלא עמדה בהצלחה בתקופת הניסיון". מסירת ההחלטה האמורה לעותרת התעכבה, ככל הנראה מחמת ההחלטה לזמנה לראיון לפני ראש אמ"ש. העותרת זומנה לראיון לפני ראש אמ"ש ביום 16.6.21.

ומן הכלל אל הפרט: לאחר בחינת טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי בהחלטה בדבר פיטוריה של העותרת נפל פגם מינהלי, הנוגע לדרך קבלת ההחלטות אגב קיפוח זכות הטיעון בשימוע הולם; וכי לפנינו מקרה חריג של פגם משמעותי בהליך המצדיק ביטול ההחלטה ומתן החלטה חדשה ומנומקת לאחר שימוע בעל-פה. אבאר להלן את הטעמים למסקנתי זו. אין חולק, בדבר זכות הטיעון העומדת לעותרת בהליך שקילת פיטוריה מהמשטרה, כנגזרת של כללי הצדק הטבעי.

התוצאה על-יסוד האמור לעיל, מתקבלת העתירה, במובן זה שההחלטה בדבר פיטוריה של העותרת מבוטלת, ועניינה של העותרת יוחזר לראש אמ"ש למתן החלטה חדשה ומנומקת בעניין שקילת הפיטורין, זאת לאחר שימוע בעל-פה שיתקיים לפניו.

השופט א' שהם: לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, בגדרה התבקש בית משפט זה לקבוע, כי הוראת "התחילה והתחולה" הקבועה בסעיף 12 לתקנות שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גימלאות) (הוון קיצבאות ותביעות נגד צד שלישי) (תיקון), התשע"ג – 2012 (להלן: תיקון 2012) אינה חוקתית ולהורות על בטלותה; או לחילופין להורות לשר הבטחון לקבוע הוראת תחולה ספציפית, בעיניינו של העותר.

. (2) מי שפוטר משירות קבע מחמת נכות כמשמעותה בחוק הנכים שלקה בה באותו שירות, אם דרגת נכות זו היא שלושים וחמישה אחוזים או יותר; (3) מי שפוטר משירות קבע לאחר תום חמש שנות שירות קבע מחמת נכות, וועדה רפואית, שהוקמה לפי סעיף 51 לחוק שירות ביטחון, מצאה ערב פיטוריו שהוא בלתי כשר לשירות; .

על כן, במצב דברים זה, כך לטענת העותר, אין מנוס מלקבוע כי הוראת התחולה לוקה בחוסר סבירות קצוני, ומשכך "יש לבטלה בכל הנוגע להוראות החילוץ שנקבעו בתקנות בנוגע לגמלאים הנכים". העותר טען עוד, כי עקרון תום הלב; עקרון השויון; וחובת הנאמנות "המיוחדת" של המדינה כלפי חיילי וגימלאי שירות הקבע, לרבות הנכים, מחייבים את המדינה לשמור על זכויותיו.

...

כפי שציינה השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בעניין שושנה לוי, אף אני סבור, כי יש להימנע "ממצב בו תימנע המדינה בעתיד מלחוקק חוקים מיטיבים מתוך ידיעה כי אין דרך להגביל את תחולת ההטבה בזמן" (שם, בפסקה 58).

יחד עם זאת, יש לזכור, כי תיקון 2012 "לא בא לשלול, לפגוע או לצמצם זכויות, הטבות או מענקים", אלא נועד להיטיב עם גמלאי צה"ל הנכים, אשר בחרו מרצונם להוון את קצבתם "לכל החיים". עוד יש להזכיר, כי הפגיעה הנטענת נובעת, בסופו של דבר, מעסקת היוון שהעותר בחר להתקשר בה מרצונו, תוך ידיעה שקיים בה סיכון כי הוא ייאלץ להחזיר את סכום ההיוון ביתר.

סוף דבר על יסוד המפורט לעיל, אציע לחבריי לדחות את העתירה, ללא צו להוצאות.

בעקבות פיטוריו, הגיש העותר תביעה לבית הדין האיזורי ובה עתר לביטול הפיטורים; לאחר הגשת תביעה זו, הגישו המשיבים תביעה לבית המשפט המחוזי כנגד העותר בסך 5 מיליון ₪ בגין נזקים שלכאורה גרם כמנהל המדגה.

" ובעניין נוסף, בג"ץ 6337/06 אדלר נ' הרמטכ"ל (2006): "כבר נלאה הקולמוס מהתריע על כך שבית משפט זה אינו הפורום הראוי לדיון בשאלות פרטניות של פלוני בצה"ל ובפיטורין מן המישטרה ומשירות בתי הסוהר, שכן מעורבים בדיון עינייני עובדה וענייני משפט, וככל שהמדובר בחלק העובדתי, נגרע חלקו של איש המדים; הוא אינו זוכה למלוא יומו השפוטי, כיוון שבית משפט זה אינו אמון - כדרך עבודתו - על חקירות עדים ועל בדיקת מהימנותן של ראיות. התוצאה היא כי יש קושי של ממש לאנשי הצבא ולשוטרים למצות את זכויותיהם (בג"צ 6651/05 שפירא נ' ראש אגף כוח אדם במטכ"ל; בג"צ 5770/05 ויזל נ' המפקד הכללי של המישטרה (השופטת ברלינר); בג"צ 1425/06 רס"ב יפה עזרא נ' ראש אגף כוח אדם (השופטת ברלינר)) ... אכן, נושא שירות הקבע הוצא על ידי הפסיקה שמכבר מסמכות בית הדין לעבודה, מתוך ההנחה הידועה באשר לסטאטוס הייחודי של אנשי הקבע מכוח המשפט הצבורי, החל מבג"צ 297/72 עובד נ' שר הביטחון, פ"ד כז(1) 169, 172 (השופט - כתארו אז - לנדוי); ראו גם בית הדין לעבודה בפסיקתו בדב"ע לו/2-8 חיימוביץ נ' מדינת ישראל, פד"ע ח' 472; וכן ראו בג"צ 6840/01 פלצמן בל (יפה) נ' ראש המטה הכללי (השופטת פרוקצ'יה). באשר לשוטרים וסוהרים, ראו סעיף 93א לפקודת המישטרה (נוסח חדש) תשל"א-1971 וסעיף 129א לפקודת בתי הסוהר, תשל"ב-1971, שלפיהם עינייני מינויים והעברתם מתפקיד לא ייחשבו כיחסי עובד ומעביד. הדעת נותנת, כי גישת המחוקק והפסיקה היתה ייחודם של לובשי המדים כדי שלא להעמידם בשורה אחת עם מי שיש להם ועדי עובדים, הסתדרות עובדים וכדומה; לובשי המדים אמורים לעמוד לפקודה בכל עת ובכל שעה, ואף לסכן, וחלילה להקריב את חייהם; גם הממסדים הצבאיים והמשטרתיים לא רצו לבוא בשעריו של בית הדין לעבודה, שמבנהו כולל נציגי ציבור של עובדים ומעבידים. עוד יצוין, כי כלל נושא שירותם של אנשי הקבע לא הוסדר בחקיקה, חרף משאלות משכבר (ד' ברק-ארז ''חוזה העבודה' של משרת בצה"ל', הפרקליט מ (תשנ"א) 114; בג"צ 5060/96 רס"מ בת שבע קהלני נ' ראש הממשלה, פ"ד נד(3) 270, 285-284 (הנשיא ברק); בג"צ 6651/05 הנזכר והאסמכתאות דשם). אציין כי עיינתי בדין וחשבון הוועדה לבדיקת בתי הדין לעבודה (ועדת זמיר) מטבת תשס"ו – ינואר 2006, ובו נדרשה הוועדה (עמ' 36) להמלצות ועדת אליאסוף שלפיה יש מקום להשיב לבית הדין לעבודה את הסמכות לידון בנושא מינויים, פיטורין וכיוצא בזה של שוטרים וסוהרים. הוועדה סברה - גם בעקבות המלצתו של נשיא בית המשפט העליון לשר המשפטים – כי ראוי לשקול תיקון החוק והעברת הנושאים לבית הדין לעבודה, עם זאת הומלץ – בדעת רוב – שלא להציע בשלב זה את השינוי... ואולם, הומלץ לבחון בעתיד אם להעביר את הסמכות לבית הדין לעבודה או לבית המשפט לעניינים מנהליים... ראו גם ע"ע 1247/01 נדרה נ' מדינת ישראל-צה"ל (השופט צור); ד"ר יצחק לובוצקי, חוזה עבודה וזכויות העובד (2006), פרק 2, 22. לדידי אילו עסק בנושאים אלה בית הדין לעבודה, או בית המשפט לעניינים מנהליים, לא היה נפגע בכך הסטאטוס המיוחד של החיילים והשוטרים - שבמהות הם ממלאים את תפקידם בעבודה בשירות הציבור, קרי הם במהות עובדים, אלא שמסוג מיוחד במובהק...". מערכת המימשל חששה, כנראה, מטעמים אלה או אחרים, מהעברת נושא אנשי הצבא לבית הדין לעבודה (וכשלעצמי דומה שאפשר היה), ועל כן – ותיאמר האמת, בלחץ בית משפט זה שעמד לקיים דיון בהרכב מורחב – נחקק חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (הליכים לעניין החלטות הנוגעות לחיילים בשירות קבע), תש"ע-2010; בחוק זה הוקמה ועדת ערר וניתנה סמכות לבית המשפט לעניינים מנהליים לעניין "החלטות הנוגעות לחיילים בשירות קבע... נוכח המאפיינים היחודיים של שירות הקבע בצבא הגנה לישראל ותוך איזון בין השמירה על זכויותיהם של חיילים בשירות קבע לבין צרכי הצבא". בהצעת החוק (הצעות חוק הממשלה תש"ע, 26) נאמר: "ההלכה היא שחיילים בשירות קבע בצה"ל אינם 'עובדים', אלא בעלי סטאטוס שמשמעותו לא הוגדרה ולא הוסדרה עד כה". והינה לאחר שנים רבות נפתר נושא השמירה על זכויות אנשי הקבע.

...

" ובעניין נוסף, בג"ץ 6337/06 אדלר נ' הרמטכ"ל (2006): "כבר נלאה הקולמוס מהתריע על כך שבית משפט זה אינו הפורום הראוי לדיון בשאלות פרטניות של פלוני בצה"ל ובפיטורין מן המשטרה ומשירות בתי הסוהר, שכן מעורבים בדיון ענייני עובדה וענייני משפט, וככל שהמדובר בחלק העובדתי, נגרע חלקו של איש המדים; הוא אינו זוכה למלוא יומו השיפוטי, כיוון שבית משפט זה אינו אמון - כדרך עבודתו - על חקירות עדים ועל בדיקת מהימנותן של ראיות. התוצאה היא כי יש קושי של ממש לאנשי הצבא ולשוטרים למצות את זכויותיהם (בג"צ 6651/05 שפירא נ' ראש אגף כוח אדם במטכ"ל; בג"צ 5770/05 ויזל נ' המפקד הכללי של המשטרה (השופטת ברלינר); בג"צ 1425/06 רס"ב יפה עזרא נ' ראש אגף כוח אדם (השופטת ברלינר)) ... אכן, נושא שירות הקבע הוצא על ידי הפסיקה שמכבר מסמכות בית הדין לעבודה, מתוך ההנחה הידועה באשר לסטטוס הייחודי של אנשי הקבע מכוח המשפט הציבורי, החל מבג"צ 297/72 עובד נ' שר הבטחון, פ"ד כז(1) 169, 172 (השופט - כתארו אז - לנדוי); ראו גם בית הדין לעבודה בפסיקתו בדב"ע לו/2-8 חיימוביץ נ' מדינת ישראל, פד"ע ח' 472; וכן ראו בג"צ 6840/01 פלצמן בל (יפה) נ' ראש המטה הכללי (השופטת פרוקצ'יה). באשר לשוטרים וסוהרים, ראו סעיף 93א לפקודת המשטרה (נוסח חדש) תשל"א-1971 וסעיף 129א לפקודת בתי הסוהר, תשל"ב-1971, שלפיהם ענייני מינויים והעברתם מתפקיד לא ייחשבו כיחסי עובד ומעביד. הדעת נותנת, כי גישת המחוקק והפסיקה היתה ייחודם של לובשי המדים כדי שלא להעמידם בשורה אחת עם מי שיש להם ועדי עובדים, הסתדרות עובדים וכדומה; לובשי המדים אמורים לעמוד לפקודה בכל עת ובכל שעה, ואף לסכן, וחלילה להקריב את חייהם; גם הממסדים הצבאיים והמשטרתיים לא רצו לבוא בשעריו של בית הדין לעבודה, שמבנהו כולל נציגי ציבור של עובדים ומעבידים. עוד יצוין, כי כלל נושא שירותם של אנשי הקבע לא הוסדר בחקיקה, חרף משאלות משכבר (ד' ברק-ארז ''חוזה העבודה' של משרת בצה"ל', הפרקליט מ (תשנ"א) 114; בג"צ 5060/96 רס"מ בת שבע קהלני נ' ראש הממשלה, פ"ד נד(3) 270, 285-284 (הנשיא ברק); בג"צ 6651/05 הנזכר והאסמכתאות דשם). אציין כי עיינתי בדין וחשבון הועדה לבדיקת בתי הדין לעבודה (ועדת זמיר) מטבת תשס"ו – ינואר 2006, ובו נדרשה הועדה (עמ' 36) להמלצות ועדת אליאסוף שלפיה יש מקום להשיב לבית הדין לעבודה את הסמכות לדון בנושא מינויים, פיטורין וכיוצא בזה של שוטרים וסוהרים. הועדה סברה - גם בעקבות המלצתו של נשיא בית המשפט העליון לשר המשפטים – כי ראוי לשקול תיקון החוק והעברת הנושאים לבית הדין לעבודה, עם זאת הומלץ – בדעת רוב – שלא להציע בשלב זה את השינוי... ואולם, הומלץ לבחון בעתיד אם להעביר את הסמכות לבית הדין לעבודה או לבית המשפט לעניינים מינהליים... ראו גם ע"ע 1247/01 נדרה נ' מדינת ישראל-צה"ל (השופט צור); ד"ר יצחק לובוצקי, חוזה עבודה וזכויות העובד (2006), פרק 2, 22. לדידי אילו עסק בנושאים אלה בית הדין לעבודה, או בית המשפט לעניינים מינהליים, לא היה נפגע בכך הסטטוס המיוחד של החיילים והשוטרים - שבמהות הם ממלאים את תפקידם בעבודה בשירות הציבור, קרי הם במהות עובדים, אלא שמסוג מיוחד במובהק...". מערכת הממשל חששה, כנראה, מטעמים אלה או אחרים, מהעברת נושא אנשי הצבא לבית הדין לעבודה (וכשלעצמי דומה שאפשר היה), ועל כן – ותיאמר האמת, בלחץ בית משפט זה שעמד לקיים דיון בהרכב מורחב – נחקק חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (הליכים לעניין החלטות הנוגעות לחיילים בשירות קבע), תש"ע-2010; בחוק זה הוקמה ועדת ערר וניתנה סמכות לבית המשפט לעניינים מינהליים לעניין "החלטות הנוגעות לחיילים בשירות קבע... נוכח המאפיינים היחודיים של שירות הקבע בצבא הגנה לישראל ותוך איזון בין השמירה על זכויותיהם של חיילים בשירות קבע לבין צרכי הצבא". בהצעת החוק (הצעות חוק הממשלה תש"ע, 26) נאמר: "ההלכה היא שחיילים בשירות קבע בצה"ל אינם 'עובדים', אלא בעלי סטטוס שמשמעותו לא הוגדרה ולא הוסדרה עד כה". והנה לאחר שנים רבות נפתר נושא השמירה על זכויות אנשי הקבע.

מכאן הגיעו חלק מן המחברים למסקנה כי אין מדובר בשותפות רגילה, העומדת בכללים ההלכתיים הרגילים של שותפות במשפט העברי, אלא בקהילה הפועלת על פי תקנות הקהל ותקנותיה מחייבות את חברי הקהל (וראו משה אונא "הקבוצה בעיני ההלכה" שם, 101 (תשמ"ד); שמואל עמנואל "להגבלת הוצאות חתונה" שם, 107).

סוף דבר וסיכומו – איננו סבורים כי יש בעצם המעבר לתצורת הקיבוץ המתחדש כדי לשנות את ההלכה הקיימת בנוגע להכרה ביחסי עובד-מעביד בקיבוצים; על פי הלכה זו עסקינן באגודה שיתופית, על מכלול היחסים שהיא מושתתת ובנויה עליהם; יש לבחון כל תיק לפי נסיבותיו, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה עד כה. בענייננו, לא מצאנו כי יש להתערב בפסיקתו של בית הדין הארצי אשר יישם את המבחנים האמורים, והגיע למסקנה כי אין לראות ביחסים שבין העותר והמשיבים יחסי עובד-מעביד.

לעותר ניתנה תעודת הערכה לחייל המשתחרר ("תעודת שיחרור") שבה צוין כי סיבת השיחרור היא "אי התאמה – שימוש בסמים" וכי דרגת היתנהגותו היא "אינה מניחה את הדעת". כמו כן, ניתנה לעותר תעודת פטור משירות בטחון, שבה צוין כי סיבת הפטור היא "אי התאמה – שימוש בסמים". בהמשך אף היתנהל הליך הנוגע לשלילת ההטבות מהעותר לפי חוק חיילים משוחררים, שבסיומו קיבל הרמטכ"ל החלטה לפיה ישללו מן העותר 100% מההטבות לפי החוק, וזאת בהתאם להמלצת ועדה המייעצת לרמטכ"ל בנושא זה. במקביל להליכים אלה פנתה העותרת בעיניינו של העותר כמה פעמים למספר גורמים בצה"ל, ובכלל זה לגורמים ביחידת "מיטב", לנציב קבילות החיילים, לראש אכ"א ולרמטכ"ל. בפניותיה העלתה העותרת טענות שונות כנגד החלטות גורמי הצבא בעיניינו של העותר ובכלל זה עתרה לכך שיכירו בעותר כ"חייל משוחרר שסיים שרותו כדת וכדין".

במקביל לכך, העותרת המשיכה ופנתה במכתבים לגורמים ביחידת "מיטב" וכן לרמטכ"ל. ביום 30.7.2017 השיבה נציגת לישכת הרמטכ"ל לעותרת במכתב שבו נדחו טענותיה וצוין, בין היתר, כך: "בהתאם להמלצת הועדה המייעצת, הוחלט כי בנך יפוטר משירות בטחון נוכח העבירה שביצע. עוד הוחלט, כי ישללו כל הטבותיו כחייל משוחרר, וזאת משום שביצע עבירה חמורה [...] ונוכח יתרת השרות המשמעותית שנותרה לו. ערעור בנך על ההחלטה לשחררו משירות נדחה לאור חומרת העבירות שביצע. [...] בעקבות ערעורכם הנוסף החליט הגורם המוסמך בצעד חריג ויוצא דופן להורות על חזרתו לשירות, ולאפשר לו להשלים שירות באופן תקין. לפיכך, הופק עבור בנך צו חזרה לשירות [...]. למרבה הצער, בנך הודיע כי אין בכוונתו לחזור לשירות. בנסיבות דנן, ההחלטה על פיטוריו לשירות בגין עבירת סמים נותרה על כנה. [...] ככל שבנך מעוניין לקבל אישור אודות מהלך שרותו, שאינו כולל פרטים אודות עילת השיחרור או דרוג היתנהגותו, הוא מוזמן לפנות למוקד צה"ל... בבקשה להנפקתו". העתירה שבפנינו העתירה שבפנינו הוגשה ביום 15.8.2017.

בעקרו של דבר, הטעם העקרי למסקנתנו זו הוא שהסעד העקרי שהתבקש על ידי העותרים בפניותיהם הרבות לגורמים שונים בצה"ל היתקבל כאשר ניתנה לעותר האפשרות לשוב ולהשלים את יתרת שרותו ואף נקבע לו מועד לגיוס.

...

עם זאת, בהתחשב בעבירות שבהן הורשע העותר ובהוראות הדין הרלוונטיות (ובכלל זה הק"א לטיפול במשתמשים בסמים וחוק חיילים משוחררים), ולאחר שבחנו את ההליך שהתנהל בעניינו של העותר כפי שעלה מהשתלשלות העניינים שפורטה בעתירה ובתשובה לה – לא מצאנו כי נפל פגם בהתנהלותם של גורמי הצבא המצדיק את התערבותנו, והכל בהתאם לאמת המידה האמורה.

סוף דבר: העתירה נדחית.

בהתחשב במכלול נסיבות העניין, מצאנו שלא לעשות צו להוצאות.