עתירת חבר כנסת לביטול החלטת הכנסת על נטילת חסינותו

החליטה הכנסת על נטילת החסינות של חבר כנסת, "דינו לכל הכרוך באותה אשמה, כדין כל אדם" (סעיף 4(ב) לחוק החסינות).

בעתירה שלפנינו השאלה המתעוררת הנה כפולה: ראשית, האם השיקולים אשר שקלה ועדת הכנסת בעיניין שלפנינו – והאיזון הראוי ביניהם – נופל לגדר השיקולים אשר ועדת הכנסת צריכה לשקול בעת החלטתה, אם להמליץ לכנסת ליטול את חסינותו של חבר כנסת.

דעתי היא כדעת חברי, כי אין עומדת לו לח"כ מיכאל גורולובסקי חסינות מהותית כהוראת סעיף 1(א) לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951 (חוק החסינות), וכי דין וצדק הם שחסינותו הדיונית - כהוראת סעיף 4 לחוק החסינות - תוסר; ומשידענו כי ועדת הכנסת נימנעה מהסרת החסינות הדיונית, נאלצים אנו לקיים את ציוויו של החוק: לבטל את החלטתה ולהחזיר אליה את הדיון.

...

מבין שלושת המבחנים האמורים נראה לי כי מבחן "מתחם הסיכון הטבעי" מבטא בצורה השלמה, המדויקת והמעודנת ביותר את נקודת האיזון הראויה בין הערכים הנוגדים המגבשים בהשתלבותם את תכליתה של החסינות העניינית.

מכאן דעתי שהחסינות המהותית לא עומדת למשיב 4, ובאשר להיקף הביקורת על החלטתה של משיבה 1, מקובלת עלי דעתו של הנשיא, כפי שמקובלת עלי התוצאה אליה הגיע.

כיוון שמקובלת עליי עמדתו העקרונית של חברי הנשיא הן בשאלת היקפה של החסינות העניינית והן בשאלת אופיו של שיקול הדעת המסור לוועדת הכנסת בהליך הסרת החסינות הדיונית, איני רואה להוסיף על נימוקיו המפורטים והמקיפים.

המשיב 5 (ח"כ גורולובסקי) סבור כי משנתקבל התיקון לחוק החסינות, נתייתרה העתירה, שכן היועץ המשפטי יכול להגיש כתב אישום לפי החוק המתוקן, ואין צורך לידון כעת בהחלטת ועדת הכנסת, שנתקבלה בהתאם למצב הנורמאטיבי הקודם.

לשיטתם, כל הגורמים המוסמכים צריכים לפעול כעת בהתאם לחוק החדש, ואין מקום להזקק לטענות העותרת בדבר בטלותה של החלטת ועדת הכנסת.

זאת, משום שהחלטתה של ועדת הכנסת שלא להמליץ על נטילת חסינותו של חבר הכנסת אינה סופית (ראו, בג"ץ 5368/96 פינחסי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 364, 384, להלן – פרשת פינחסי)).

...

משיבים 1-3 (הכנסת ומוסדותיה) סבורים שלאור התיקון לחוק החסינות, דין העתירה להימחק.

לאור הודעות אלה, לא מצאנו מקום לדון בחוקיות החלטתה של ועדת הכנסת.

העתירה נדחית, מבלי לעשות צו להוצאות.

עתירה זו עניינה המלצתה של ועדת הכנסת מיום 11.6.85, כי יינטלו מחבר הכנסת מוחמד מיערי, העותר הראשון, זכויות וחסינויות כדלהלן: 1) ביטול הזכות לחופש תנועה בתחום המדינה לפי סעיף 9 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951.

משמע, העותרים מעלים את שאלת חוקיותה של ההמלצה ומבקשים למנוע המשך הטיפול בה. הוראת החוק, שעליה ביקשה ועדת הכנסת להתבסס בהמלצתה, היא סעיף 13 לחוק הנ"ל, אשר זה נוסחה: "נטילת חסינות 13. (א) הכנסת רשאית, בהחלטה, ליטול מחבר הכנסת את החסינות לגבי אשמה מסויימת, וכן ליטול ממנו חסינות אחרת או זכות הנתונות לו לפי חוק זה, חוץ מחסינות או זכות הנתונות לו לפי סעיף 1; אך הכנסת לא תחליט החלטה כזאת אלא לפי הצעת ועדת הכנסת עקב בקשה שהובאה לפני הועדה. (ב) הרשות להגיש בקשה בדבר נטילת חסינות מחבר הכנסת לגבי אשמה מסויימת-היא בידי היועץ המשפטי לממשלת ישראל; הרשותלהגיש בקשה בדבר נטילת חסינות אחרת או זכות הנתונות לחבר הכנסת לפי חוק זה-היא בידי הממשלה ובידי כל חבר הכנסת.

(ה) הכנסת לא תדון ולא תחליט על נטילת חסינות או זכות, אלא אם הודיעו לכל חברי הכנסת, לפחות עשרים וארבע שעות מראש, על קיום הדיון וההצבעה".

...

הוועדה החליטה, כאמור, להמליץ על הסדרת חסינויות כמפורט לעיל, והמלצתה הועברה אל מליאת הכנסת, שטרם דנה בה. זהו השלב שבו נתבקשה התערבותו של בית-משפט זה. עם פתיחת הדיון בבית המשפט הזה עלתה לפנינו השאלה המקדמית, אם אין מקום להסקת המסקנה, כי העתירה הוגשה במקרה דנן טרם זמנה, וזאת אף אם מוכנים לצאת, לצורך הדיון, מתוך ההנחה התיאורטית (שלגביה אין צורך בגיבוש עמדה סופית בשלב זה), לפיה צודקים העותרים בטענותיהם המשפטיות.

חבר הכנסת מוחמד מיעארי הגיש, ביחד עם הרשימה המתקדמת לשלום, אשר מטעמה נבחר לכנסת, עתירה לבית-משפט זה, בה ביקש להורות למשיבים, שהם יושב-ראש הכנסת והכנסת עצמה, לבוא וליתן טעם, מדוע לא יבוטל התוקף של החלטת הכנסת מיום 15.10.85, בה נתקבלה הצעתה של ועדת הכנסת ליטול מן העותר את חסינויותיו לפי סעיפים 2 ו-3 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951 (להלן-חוק החסינות), ואת הזכות לחופש תנועה לפי סעיף 9 לחוק החסינות.

ואם שופטי בית-משפט זה נחלקו בדעותיהם, מה מידת החשש הדרוש כדי להוכיח סכנה של ניצול לרעה של החסינויות לעתיד, ואם בשופטי בית-משפט זה נפל הספק במקרה שלפנינו, אם הוכח קיומו של חשש כזה או לא הוכח-מה יגידו נבחרי העם, שחוכמת המשפט אינה הדבר המיוחד הנדרש מהם ושאינם אמורים להיות מנוסים בהבחנות דקות אלה שבין "חשש מוחשי" ל"אפשרות סבירה" ול"ודאות קרובה"? וכיצד ניתן לבקר את החלטתם של חברי הכנסת על שלא נתנו דעתם, אם קיימת תשתית עובדתית מספקת לניצול לרעה, לעתיד, של חסינויות אלה על-ידי העותר, כאשר אנו עצמנו חלוקים בדעתנו, אם אכן קיימת תשתית עובדתית להוכחת חשש כזה.

...

המסקנה אליה הגעתי מייתרת את הדיון בשאלות אחרות, רבות משקל, שהועלו לפנינו.

על יסוד האמור לעיל סבור אני, שיש לעשות את הצו מוחלט במובן זה שהחלטת הכנסת מיום 15.10.85 נושא העתירה תתבטל.

המשיבים ישלמו לעותרים שכר טירחת עו"ד 2,000 שקלים חדשים בצרוף הפרישי הצמדה וריבית מהיום.

לאחר הדיון בשאלה החליטה ועדת הכנסת כדלקמן: "לדחות את המשך הדיון בבקשת היועץ המשפטי לממשלה ליטול את חסינותו של חה"כ פינחסי לאחר שעו"ד דן אבי-יצחק ביקש לאפשר לו לפנות לבית המשפט בשאלת הסמכות להגיש מחדש בקשה להסרת חסינותו של חה"כ פינחסי, ולאחר שהיועץ המשפטי לממשלה לא התנגד לדיון בבית המשפט. הועדה רושמת לפניה את הודעתו של עו"ד דן אבי-יצחק, בשם חבר הכנסת פינחסי, כי יעתור לבג"צ בתוך עשרה ימים מהיום" (פרוטוקול דיוני הועדה, עמ' 25).

הוא ציין כי-"המבקשת מעורבת בפרשה נושא העתירה כיוזמת הפניה ליועץ המשפטי לממשלה בשעתו; ובמסגרת העתירה הנוכחית ישנה התייחסות ישירה למבקשת. מצב דברים זה מקים 'עניין מיוחד' למבקשת להמנות בין הצדדים לעתירה ולהשמיע את דברה במהלך הדיון בעתירה". העותר הגיש בקשה לביטול החלטה זו, שניתנה על-פי צד אחד ובלא שמיעת העותר.

לטענת בא-כוח העותר, הכרה בכוחה של הכנסת לקבל החלטה חדשה, הנוטלת מחבר-כנסת את חסינותו, לאחר שקודם נתקבלה החלטה שאין ליטול חסינות זו, מהוה סטייה מהילכת אבוחצירא ומעמידה כנסת אחת כערכאת ערעור וביקורת על כנסת אחרת.

...

מאופי מיוחד זה מתבקשת המסקנה, כי אם הכנסת סבורה כי שיקול-דעתו של היועץ המשפטי בעניין זה הוא כדין, וראוי הוא על-כן ליטול את חסינותו של חבר-כנסת, יש לאפשר לה לעשות כן. עמדתי הינה אפוא, כי אין להתנות את שיקול-דעתם של היועץ המשפטי לממשלה ושל הכנסת-המבקשת לעיין מחדש בהחלטה שלא ליטול חסינותו של חבר-כנסת-בדרישה כי מאז ההחלטה הקודמת חל שינוי נסיבות מהותי.

גם אם נימוק זה או אחר אינו דרוש להכרעה, נחה דעתנו כי שיקוליו של היועץ המשפטי לממשלה, במשקלם המצטבר, הם סבירים.

מטעמים אלה החלטנו לדחות את העתירה.