עתירת התערבות בהחלטות בית הדין הרבני בעניין גירושין

]השופטת ע' ברון: במסגרת העתירה שלפנינו מבוקשים שני סעדים שונים הנוגעים לסכסוך גירושין שבין העותרת ובין המשיב 3 (להלן: המשיב).

הסעד הראשון מופנה נגד החלטה שטרם ניתנה בבית הדין הרבני הגדול לערעורים בבקשה לעיכוב ביצוע שהגישה העותרת (להלן: הסעד הראשון); בקשת עיכוב הבצוע הוגשה על החלטת בית הדין הרבני האיזורי בירושלים, ועניינה בזמני השהות של בתם בת ה-4 וחצי של העותרת והמשיב (להלן: בית הדין הגדול, בית הדין האיזורי והקטינה, בהתאמה).

ביום 26.5.2021 ניתנה החלטת בית הדין האיזורי בעיניין המשמורת, במסגרתה נקבע כי המשמורת על הקטינה תהיה משותפת, ולפיה בסופי שבוע הקטינה תהיה לסירוגין אצל העותרת והמשיב.

נקודת המוצא היא שבית משפט זה יתערב בהחלטות בתי הדין הרבניים במקרים חריגים בלבד, בהם נפל פגם ממשי כגון חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק, או במקרים חריגים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק (ראו מני רבים: בג"ץ 2350/20 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 8 (10.9.2020); בג"ץ 483/21 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 19 (31.1.2021); בג"ץ 695/21 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 5 (24.2.2021)).

...

הוא הדין גם ביחס לסעד השני המבוקש בעתירה, ומשכך גם לא מצאנו טעם להורות על עיכוב ההליכים הנוגעים לתביעת הרכוש.

כפי שעולה מהעתירה, טענות העותרת בעניין זה אף הן נושאות אופי ערעורי, מעבר לכך שהן נטענו בכלליות ובהעדר ביסוס ראוי; ומכל מקום עניינן אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. התוצאה היא שאנו מורים על דחיית העתירה על הסף.

בהינתן כי לא היה מקום להגשת העתירה לכתחילה, שקלנו לחייב את העותרת בהוצאות לטובת אוצר המדינה; עם זאת, החלטנו בסופו של דבר להימנע מכך, בשים לב להוצאות שנפסקו לחובתה בעתירה הקודמת ובבחינת לפנים משורת הדין.

נפסק, כי "יש מקום נרחב לחייב את הבעל בגט", וזאת מחמת קיומם של 3 טעמים מצטברים: ראשית, בית הדין הרבני הגדול הכיר בקיומה של עילת "מאיס עלי" בנסיבות העניין, אף שהטענה לא נטענה במפורש על-ידי המשיבה; שנית, נקבע כי "בנידון דידן שני הצדדים רוצים להתגרש, האישה תבעה גרושין ועושה כל מה שביכולתה כדי להתגרש, גם הבעל רוצה להתגרש אלא שהוא מעונין שהאישה תחתום על הסכם גרושין שמקפח אותה בחלוקת הרכוש", כך שניכר כי כל עניינו של העותר "בממון ולא באישה!", וגם בכך יש הצדקה בחיוב בגט; ושלישית, נפסק כי הפרידה הממושכת, שבאותו זמן כבר נמשכה 3 שנים בקירוב, מצדיקה אף היא תוצאה זו. סוף דבר, העירעור היתקבל והעותר חויב ליתן גט לאישתו.

טענתו העיקרית של העותר, ולמעשה – היחידה, היא כי בדיון שנערך לפני בית הדין הרבני הגדול בעירעור, ביום 20.1.2022, "החליטו כב' הדיינים לשלוח את הצדדים לרב ברדה לצורך כתיבת חוות דעת", ואף קבעו, לטענת העותר, כי רק לאחר שתתקבל חוות דעת זו, ינתן פסק דין בעירעור.

המקרה דנן, אינו נימנה עם אותם מקרים חריגים, אשר עשויים להצדיק היתערבות בהחלטות בית הדין הרבני הגדול.

למעלה מן הצורך אוסיף בתמצית, כי עיון בפרוטוקול הדיון שנערך בבית הדין הרבני הגדול, ביום 20.1.2022, מלמד כי אין ממש בטענת העותר, שלפיה הדיינים "החליטו" לקבל חוות דעת מאת הרב ברדה המדובר, בכל הנוגע להיתכנותו של שלום בית, בטרם יתנו את פסק דינם; ודאי שאין יסוד לטענה כי בית הדין "התחייב" לעשות כן. העותר הפנה ל-2 אמירות שנכתבו בפרוטוקול הדיון, במהלך דין ודברים שניהלו הדיינים עם הצדדים ובאי-כוחם.

...

נפסק, כי "יש מקום נרחב לחייב את הבעל בגט", וזאת מחמת קיומם של 3 טעמים מצטברים: ראשית, בית הדין הרבני הגדול הכיר בקיומה של עילת "מאיס עלי" בנסיבות העניין, אף שהטענה לא נטענה במפורש על-ידי המשיבה; שנית, נקבע כי "בנדון דידן שני הצדדים רוצים להתגרש, האשה תבעה גרושין ועושה כל מה שביכולתה כדי להתגרש, גם הבעל רוצה להתגרש אלא שהוא מעונין שהאשה תחתום על הסכם גרושין שמקפח אותה בחלוקת הרכוש", כך שניכר כי כל עניינו של העותר "בממון ולא באשה!", וגם בכך יש הצדקה בחיוב בגט; ושלישית, נפסק כי הפרידה הממושכת, שבאותו זמן כבר נמשכה 3 שנים בקירוב, מצדיקה אף היא תוצאה זו. סוף דבר, הערעור התקבל והעותר חויב ליתן גט לאשתו.

דין העתירה להידחות על הסף, אף ללא צורך בתשובה.

אשר על כן, דין העתירה להידחות על הסף – והיא נדחית בזאת.

באשר לטענות העותר נקבע כי כל מהותן היא "הנצחת ריב ומדון שלא ניתן לקבל". העותר לא ערער על החלטה זו. לטענת העותר החלטות המשיב 2 ופסק דינו של המשיב 1 ניתנו בחוסר סמכות, שכן לגישתו הסמכות לידון בעינייני אפוטרופסות קנויה לבית המשפט לעינייני מישפחה, בהתאם לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962.

ככלל, היתערבות בהחלטות בתי הדין הרבניים תיעשה במשורה, וזאת במקרים קצוניים של חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הדתי, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או כאשר נידרש סעד מן הצדק (ראו, מני רבים: בג"ץ 5362/22 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 6 (18.9.2022); בג"ץ 489/20 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 6 (21.4.2020); בג"ץ 3841/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 9 (3.6.2018)).

משכך, אין לפנינו פגם בסמכות או בצדק הטבעי, אלא טענות ערעוריות באופיין באשר לאופן שבו פירשו המשיבים 2-1 את הסכם הגירושין.

במקרה דנן הייתה לעותר זכות ערעור לבית הדין הרבני הגדול על ההחלטה השנייה (סעיף קל"ב(1) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג), ואולם חלף הגשת ערעור – הגיש עתירה זו. מכאן, שיש לדחות חלק ניכר מהעתירה ולו מטעם זה (בג"ץ 7481/21 פלונית נ' בית הדין הרבני האיזורי פתח תקווה, פסקה 4 (21.12.2021)).

...

][]השופט י' אלרון: העתירה מופנית כלפי החלטות המשיב 2, במסגרתן התקבלה בקשת המשיבה 3 לפעול באופן בלעדי לצרכי חמשת ילדיהם המשותפים הקטינים של העותר ושל המשיבה 3 (להלן: הקטינים), מהתאריכים 2.5.2021 ו-15.6.2022 (להלן: ההחלטה הראשונה וההחלטה השנייה, בהתאמה); וכן כלפי פסק דינו של המשיב 1 מיום 2.6.2022 שבו נדחה ערעורו של העותר על ההחלטה הראשונה.

ביום 2.6.2022 נדחה ערעורו של העותר בפני המשיב 1 על ההחלטה הראשונה, ונקבע כי החלטת המשיב 2 ניתנה בסמכות, זאת, אם מכוח הדין ואם מכוח הסכמת העותר, משלא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה.

דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף.

העתירה נדחית אפוא.

המשיבה טענה מנגד כי דין העתירה להדחות על הסף מאחר שהיא אינה מגלה עילה להתערבות בהחלטות בית הדין הרבני בנוגע לסמכותו העניינית, וכי טענות העותר הן טענות במישור העובדתי בהן בית משפט זה אינו נוטה להתערב.

בהתאם לאמור לעיל בדבר האופן בו יש לפרש את תנאי הסעיף, הרי שהמאמצים להסדיר את הגט; הקביעה לחוסר התכנות לשלום בית; והקביעה כי תהא זו מצוה לעזור למשיבה לקבל גט מהעותר – מבהירים את הנסיבות בשלהן התעורר הצורך בהגשת תביעת הגירושין לבית דין רבני בישראל; מהוים "קביעה" של בית הדין הרבני כי האיש ייתן גט לאישתו; ומלמדים כי היתקיים מאמץ סביר להביא לידי כך. באשר לצוו עיכוב היציאה מהארץ – העותר העלה בהקשר זה טענות במישור הסמכות.

...

פרשנות מרחיבה של לשון החוק אשר תקיים את תכליתו, מובילה למסקנה כי אין הכרח בהחלטה פורמאלית כתובה דווקא, ודי בכך שהאישה תצביע על כך שבית הדין הרבני במדינת החוץ היה סבור שעל בני הזוג להתגרש, וניסה לכן להביא את האיש לידי מתן גט. באופן דומה, גם את התנאי הקבוע בסעיף 4ב1(ב) יש לפרש בצורה מרחיבה.

גם בהקשר זה מקובלת עליי קביעת בית הדין האזורי.

סוף דבר: העתירה נדחית.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4963/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' אלרון כבוד השופטת ר' רונן העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית הדין הרבני האיזורי בנתניה 3. הרב הראשי לישראל 4. הדיין הרב ברוך דוד לאו 5. הנהלת ביה"ד הרבני 6. המשרד לעינייני דתות 7. משרד המשפטים 8. הרבנות הראשית 9. היועמ"ש לממשלה 10. משרד הפנים 11. פלוני 12. פלוני 13. פלוני 14. ההסתדרות הכללית של העובדים בישראל עתירה למתן צו על תנאי ולמתן צו ביניים בעיניין החלטות בית הדין הרבני האיזורי בנתניה בתיק 1141345/23 העותרת: בעצמה בשם המשיב 11: עו"ד שאול דחבש ][]פסק-דין

]השופט י' אלרון: במוקד העתירה שלפנינו טענות העותרת נגד סמכות בית הדין הרבני לידון בעינייני גירושיה מהמשיב 11 (להלן: המשיב).

הלכה היא, כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים, והתערבות בהן תיעשה במשורה ובמקרים קצוניים של חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או כאשר נידרש סעד מן הצדק (בג"ץ 5376/22 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 8 (8.11.2022)).

...

דין העתירה להידחות על הסף.

זאת ועוד אחרת, דין העתירה להידחות על הסף גם בשל היותה כוללנית, נעדרת מסד עובדתי חיוני ומשלא ניתן להבין לאשורם את הסעדים המבוקשים בה. בתוך כך, כאמור לעיל, רק מתגובת המשיב ניתן להבין כי ההליכים בבית הדין הרבני החלו לפני מספר שנים וכי ניתן זה מכבר פסק דין בעניין תביעת חלוקת הרכוש, בעוד שרכיב עובדתי משמעותי זה נעדר מגוף העתירה (בג"ץ 3007/23 פלוני נ' מדינת ישראל – המשרד לביטחון פנים, פסקה 2 (18.4.2023)).

סוף דבר: העתירה נדחית על הסף.