בפתח הדיון טען ב"כ העותרים, כי בשיחה עם נציגי המישטרה כשעה לפני הדיון, נימסר לו כי מכתב סיכום האישפוז של המנוח טרם הועבר מבית החולים לחוקרי המישטרה, הגם שחלף פרק זמן שלמעלה מיממה, מאז שהמשטרה ביקשה לנתח את הגופה.
אזכיר בהקשר זה את דבריה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בבג"ץ 6000/08 סאמין נ' כהן (4.7.2008):
"אכן, הנחתנו היא כי אם לא תבוצע נתיחה, לא ניתן יהיה לקבוע את הדרך המדויקת בה מצאה המנוחה את מותה. עם זאת, אין אנו סבורים כי בנסיבותיו של עניין זה יש חשש ממשי שהדבר יפגע בהוכחת הקשר הסיבתי שבין מעשה העבירה והמוות. כך הוא גם אם נניח כי לא ניתן יהיה לשלול את האפשרות שפעולות ההחייאה, שלמרבה הצער לא צלחו, תרמו למותה של המנוחה, טענה שהועלתה מטעם גורמי המדינה בשמו של המכון לרפואה משפטית. לעניין זה נזכיר מעשה שהיה, בו ירה אדם יריות לעבר המנוח והכדורים פגעו בו [...]. באותה פרשה לא נערכה נתיחה לאחר המוות וכפי שהסביר בעדותו הפתולוג שנתן המלצה באותה הפרשה, ניתוח גופה אחרי המוות מבוצע רק כאשר סיבת המוות מוטלת בספק ואילו במקרה שהסיבה ברורה לגמרי, כמו מקרהו של אדם שנהרג בתאונת דרכים, אין צורך בניתוח. פרקליטו של הנאשם באותה פרשה, העלה אפשרות תיאורטית שמא נפטר המנוח מהתקף לב בטרם פגעו בו הכדורים, לטעמו רק על ידי נתיחה היה ניתן להסיר ספק זה. השיב בית המשפט לאותו פרקליט:
מאז שנכתבו הדברים הללו, דן בית משפט זה בכמה וכמה עתירות נגד החלטות שאישרו נתיחת גופה, לשם קביעת סיבת המוות.
הערתי על כך בעבר בעיניין שפירא הנ"ל, ובעניין בן דוד:
"על פני הדברים, לא היה צריך להגיע למצב של עיכוב בהלווייתה של המנוחה מאתמול להיום. אפשר היה למנוע את הגשת העתירה. למסקנה שאליה הגיעה ב"כ המדינה היום, בעקבות בירורים קדחתניים, ניתן, ולכאורה צריך היה, להגיע אתמול, עוד לפני הדיון בבית משפט השלום, או במהלכו. נסיבות מוות שכאלה, אינן מצדיקות נתיחה. ראינו להעיר זאת במבט צופה פני עתיד, משום שצריך לשקוד ולעשות את כל הניתן במצבים מעין אלה, ביעילות ובדחיפות רבה, גם עם שכל ישר, כדי למנוע תוספת של כאב על העצב, בעצם הדיון המשפטי על נתיחה, ובעיכוב הקבורה".
יש להצטער על כך ששוב צריך להעיר על עניין אנושי בסיסי זה. שומה לעשות לתיקון הקלקול.
...
בית משפט השלום (השופט ט' ענר) קיים דיון דחוף בבקשה לנתיחת גופת המנוח, ובסיומו נתן את החלטתו, לפיה – יש "יסוד סביר לחשש שמותו נגרם בעבירה", כנדרש לפי סעיף 19 לחוק, באין חולק על כך. בית משפט השלום קבע, כי גם התנאי שבסעיף 26 לחוק, שלפיו – "הדבר דרוש לבירור סיבת המוות", מתקיים כאן: "למרות שהמנוח היה מאושפז מאז פציעתו ולמרות שקיים מן הסתם תיעוד רפואי מתקופת האשפוז בבית החולים, עדיין חיוני מבחינה ראייתית שמומחה לרפואה משפטית יידרש לעניין וייתן את חוות דעתו". בית משפט השלום הוסיף ושקל את האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין של עבריינים מחד גיסא, ואת השיקולים הנוגעים לרגשות דת, לכבוד המת, ולרגשותיהם של בני משפחת המנוח מאידך גיסא, והחליט להעתר לבקשה לנתיחת גופתו של המנוח.
לא ראינו לאשר אפוא נתיחה מלאה של גופת המנוח, אך לצד זאת, בהתחשב בכך שהמנוח נותח בבית החזה במהלך אשפוזו בבית החולים, החלטנו כי ניתן יהיה לבצע פתיחה חוזרת של בית החזה על-ידי רופאי המכון, לצורך אישוש הקשר הסיבתי שבין פצעי הדקירה למוות.
הערתי על כך בעבר בעניין שפירא הנ"ל, ובעניין בן דוד:
"על פני הדברים, לא היה צריך להגיע למצב של עיכוב בהלווייתה של המנוחה מאתמול להיום. אפשר היה למנוע את הגשת העתירה. למסקנה שאליה הגיעה ב"כ המדינה היום, בעקבות בירורים קדחתניים, ניתן, ולכאורה צריך היה, להגיע אתמול, עוד לפני הדיון בבית משפט השלום, או במהלכו. נסיבות מוות שכאלה, אינן מצדיקות נתיחה. ראינו להעיר זאת במבט צופה פני עתיד, משום שצריך לשקוד ולעשות את כל הניתן במצבים מעין אלה, ביעילות ובדחיפות רבה, גם עם שכל ישר, כדי למנוע תוספת של כאב על העצב, בעצם הדיון המשפטי על נתיחה, ובעיכוב הקבורה".
יש להצטער על כך ששוב צריך להעיר על עניין אנושי בסיסי זה. שומה לעשות לתיקון הקלקול.
אשר על כן, החלטנו להעתר לעתירה, כאמור לעיל, ואלה הם נימוקינו.
