עתירת בעלי קרקע נגד תוואי כביש 14

]השופט ד' מינץ: עניינה של עתירה זו בדרישת העותרים כי יבוטל הצוו בדבר תפיסת מקרקעין מס' 168/05/ת' (הארכת תוקף 4 ותיקון גבולות), התשע"ז-2016 (להלן: צו התפיסה או הצוו) אשר הוצא על ידי המפקד הצבאי ביום 10.10.2016 לצורך השלמת סלילתו של כביש עוקף איזורי המהוה חלק מתוואי "גדר הבטחון" או לחילופין ישונה התווי המתוכנן של הכביש העוקף כך שלא יעבור במקרקעי העותרים.

בעקבות כך, ביום 7.4.2019 ערכו גורמים מן המינהל האזרחי סיור עם בעלי המקרקעין וראש מועצת לוּבן באיזור ובסיומו נקבע בתיאום עם העותר מיקום חדש להעתקת עצי הזית הנטועים במקרקעין, במרחק של כ- 1.7 קלומטר מערבה ממיקומם הנוכחי, וזאת מבלי לפגוע בזכויותיו לטעון נגד מימוש הצוו.

באשר לחוקיותו של תואי גדר הבטחון, זו נעשית על יסוד בחינה דו-שלבית (בג"ץ 1882/08 נאצר נ' ממשלת ישראל, פסקה 14 (17.8.2010); בג"ץ 3721/09 מחיסן נ' מדינת ישראל, פסקה י"ח (22.5.2011)).

...

אני סבור כי התשובה לכך היא חיובית.

נוכח כל האמור, נמצא כי מימוש צו התפיסה נשוא העתירה מאזן כיאות בין ההגנה על ביטחונם של התושבים הישראלים ובין זכויותיהם של התושבים הפלסטינים באופן ראוי.

משהגעתי למסקנה זו התייתר הצורך להכריע בשאלת השיהוי שבהגשת העתירה, אך אציין כי נוכח העובדה שצו התפיסה המקורי הוצא בשנת 2005 ואילו צו התפיסה העדכני הוצא בשנת 2016, דומה כי אכן מדובר בשיהוי ניכר מצד העותרים, דבר המצדיק גם הוא כשלעצמו את דחיית העתירה.

במסגרת הבקשה, עתרה המשיבה לצוות על המשיבים להרוס לפרק ולסלק את העבודות הטעונות היתר, המתוארות בבקשה, אשר בוצעו ללא היתר כדין במקרקעין הידועים כחלקה 49 בגוש 6090 (להלן: "המקרקעין").

הפסיקה הכירה בזכות בר רשות מכח שנים של ישיבה בקרקע, כאשר המנעות של הבעלים מלנקוט בתביעת פינוי נגד בר הרשות ושיהוי בנקיטת פעולה כאמור אפשרו לבר הרשות זכות לטעון ולעמוד בפני כב' ביהמ"ש. לטענת המבקשים, המשיבה נקטה בשיהוי עצום, של 15 שנים, והיום היא דורשת פינוי המבקשים והריסת המבנים שבנו על הקרקע במיטב כספם, תוך הרשאת בעלי הקרקע לכך, כאשר אין כל דחיפות לכך, ובהעדר כל תכניות ביצוע לתכנית שאושרה בוועדה המחוזית.

יתרה מכך, גם בעלי הקרקעות רכשו את הקרקע יחד עם מגורי המבקשים במבנים, אשרו את מגוריהם במקום לפחות מכללא, ומעולם לא ביקשו לפנותם! לא זו אף לזו, להוי ידוע כי בגין אישור תכנית בועדה המחוזית לבין שלב הבצוע של תכנית כזו, קיימים פערי זמן גדולים, של שנים, מה גם שככל שידוע לבא כוח המבקשים, חלק מהכביש האמור אמור לעבור בשטח עריית חולון, וכן הוא מצריך אישורים נוספים כגון ע"י מע"צ, כך שעתידים עדיין להיתקבל ככל הנראה שינויים בתכנית, ויתכן אף שינויים מרחיקי לכת.

פסיקת בתי המשפט בעניינים כגון דא אפשרה מגוריהם של מבקשים בהליכים דומים עד שתווי ההפקעה נבחן היטב, אכן היה בהפקעה המדוברת לפגוע באותם מבנים קיימים, ועד שכל ההליכים נשוא תכניות הבצוע הסתיימו והכביש או המבנים החדשים כבר ניכנסו לתכנית ביצוע.

...

] כזכור, זכותו של אדם להתנגד לצו הריסה אינה צומחת מעצם ישיבתו במקרקעין או שימושו בהם, כי אם ממעמדו כמחזיק בהם כדין (רע"פ 6829/09 טחאן נ' יושב ראש הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים [פורסם בנשבו] (06.09.2009); ורע"פ 8877/09 אלנברי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה מרחב רמלה [פורסם בנבו] (05.11.2009)) משלא הונחה תשתית ראייתי לפיה המבקשת מחזיקה בזכות מוכרת במקרקעין, סבור אני כי בדין דחה בית המשפט המחוזי את בקשה של המבקשת לביטול צו ההריסה, שכן בהיעדר קיומה של זכות קניינית או חוזית מוכחת ומוכרת במקרקעין, אין למבקשת כל זכות עמידה להתנגד לצו ההריסה".

אך אין בתחושה זו כדי להניע אותנו להנציח קיומם של מבנים, שנבנו שלא כחוק, או להורות למשיבים שלא לפעול לשם השלטת החוק בנושא זה" (בג"צ 2678/91 אלצנעא בנסיבות האמורות, אני קובע כי מקום בו המבקשים לא הציגו כל אסמכתא על זכות כדין, כל שהיא, במקרקעין, אין להם זכות עמידה במסגרת הבקשה שלפניי והם אינם יכולים להיות מוגדרים כ"מי שרואה את עצמו נפגע".

מכל האמור לעיל, לא מצאתי לדון ביתר טענות המבקשים שלפניי.

רקע עניינו של תיק זה בסכסוך מקרקעין בנוגע למיקום גבולות החלקות 11 ו-12 ותוואי הדרך מס' 14, בגוש 12158 מאדמות הכפר ערערה.

ביום 19.11.2017 הגישו התובעים והנתבעים שכנגד (להלן:"התובעים") בקשה לצוו מניעה זמני, ובמסגרתה עתרו כי ייאסר על הנתבעים והתובעים שכנגד (להלן: "הנתבעים") לחסום את דרך הגישה והכניסה למקרקעין של התובעים הידועים כחלקה 12 בגוש 12158 בכפר ערערה, הגובלים בחלקה 11 שבבעלות הנתבעים באותו גוש.

לטענת הנתבעים, שטח פרטי הקיים בין תואי כביש 14 לבין חלקה 12 שייך לנתבע 1.

ביום 25.3.2018 הגישו הנתבעים בקשה במעמד צד אחד למתן צו מניעה זמני, ובמסגרתה עתרו להורות לתובעים להמנע מבצוע כל פעולה לשינוי מצב בדרך מס' 14 ובשטח הפרטי שבבעלותם של הנתבעים, להסיר תשתית אשר הונחה בדרך ובשטח הפרטי ולאסור על התובעים להפריע לנתבעים ולחסום את הדרך.

עוד נתתי דעתי על טענת התובעים כי הנתבעים לא זכאים לסעד שתבעו במסגרת התביעה שכנגד, היות ואף אחד מהנתבעים לא רשום כבעלים בחלקה, ועל כן אין עילת תביעה כנגד התובעים, ועל טענת התובעים כי הנתבעים לא הוכיחו כי הם מחזיקים כדין במקרקעין.

...

מסקנה בשיקול שבין הותרת פסק הדין על כנו, על כל תוצאותיו, לבין קבלת הבקשה ומתן הזדמנות לתובעים להתגונן כראוי – מצאתי כי הכף נוטה לכיוון ביטולו של פסק הדין, תוך פסיקת הוצאות משמעותיות לטובת הנתבעים.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, אני מורה על ביטול פסק הדין שניתן על ידי ביום 12.5.2021.

נוכח התנהלותם של התובעים, ומחדליהם אשר פורטו בהרחבה לעיל והביאו לסרבולו של ההליך, בזבוז זמנם של הנתבעים ושל בית המשפט, התובעים ישלמו לנתבעים סך של 25,000 ₪, בתוך 30 יום.

בהחלטתה ציינה הועדה כי "השתכנעה כי על אף שכביש 375 עשוי לשמש ככביש המשך זמני לכביש 39, הרי שככל שיבוצע כביש 39 למלוא אורכו, יצומצם באופן דרמאטי הקף השמוש בו". לטענת העותרים "קביעה זו חורגת מסמכותה של המשיבה 2, והיא אינה נידרשת לצורך קבלת ההחלטה בהתנגדויות לתכנית, ובהתאם לכך לא נדונה במסגרת הדיונים בהתנגדויות לתכנית, ולא נבחנה על ידי המשיבה 2 באופן מעמיק. נושא זה יידון במידת הצורך בפורומים הרלוואנטיים לקבלת החלטה בייחס לתוואי כביש 39. בנגוד לקביעת המשיב 2, הישוב סבור כי אין כל אפשרות לנתב את כלל התנועה מדרום הארץ והשפלה לעיר הבירה של ישראל מכביש 39 אל היישוב צור הדסה ומשם לירושלים דרך כביש 375". העותרים מוסיפים כי נאלצו בעתירתם להתייחס גם לעניין זה "מכיוון שלא ניתן להשאיר בחלל האויר אמירה מפורשת של הועדה המחוזית לתיכנון ובניה". העותרים סבורים כי טיעוניהם האמורים עולים כדי "מקרה מובהק בו יש ליתן רשות לערור בפני המועצה הארצית", שכן מדובר בנושאים מהותיים "בעלי השלכה רחבה ואופי עיקרוני שיש להם השפעה על פני היישוב צור הדסה, אופיו ואיכות החיים של תושביו". לטענתם פיצול בפועל של היישוב בשל הותרת שני המתחמים האורבניים האמורים נפרדים ומנותקים, עולה כדי החלטה דרמאטית ובלתי הפיכה, שהשלכתה על אופי היישוב דרמאטית.

אשר להערת הועדה בדבר האפשרות כי כביש 375 ישמש כתחליף זמני לכביש 39, טוענים המשיבים כי "הובהר הן בהחלטת הועדה והן בהחלטת היו"ר שהועדה לא קבעה דבר לעניין מיקומו של כביש 39 ושלביות הבצוע שלו, אלא העירה כי הפיתרון המוצע בתכנית יכול שיהווה פיתרון המשכי לחלקו המערבי של הכביש". ב"כ המשיבים הבהיר בדיון כי "את הנקודה הזו של כביש 375 כתחליף לכביש 39 ניתן יהיה לתקוף במקום הנכון בעתיד ולא במסגרת עתירה זו". דיון והכרעה אין חולק כי משיבה 4 הגישה ערר בזכות על התכנית, ובגדרו תוקפת היא את הפיתרון שנקבע בתכנית לחיבור שני חלקי היישוב בדרך של קביעת מעברים תת קרקעיים מתחת לכביש 375.

ככל שמשיבה 4 תחזור בה מהערר, או ככל שלמרות הסכמת הצדדים המועצה תידחה את בקשת העותרים להצטרף לדיון כמשיבים או לא תאפשר להם להשמיע את טיעוניהם כאמור, עשוי הדבר לעלות כדי שינוי נסיבות, שבגינו יהיו העותרים רשאים לבקש לעתור מחדש כנגד ההחלטה מושא עתירה זו. יתר חלקי העתירה – אלה הנטענים בקשר להסדרי התנועה בכביש 375 (כאמור בפרק ג.1.2 לעת"מ 48994-12-21) – דינם להדחות בשל אי עמידתם במבחנים שנקבעו בחוק ובפסיקה למתן ערר ברשות למועצה הארצית.

...

המשיבים טוענים עוד, כי אפילו נפלו פגמים בקבלת התכנית "מדובר בטענה לפגם משפטי שצריכה להתברר לפני בית המשפט לעניינים מנהליים ככל שתוגש בסופו של דבר עתירה על אישור התכנית". אשר לדרישת העותרים לקירוי כביש 375, טוענים המשיבים כי פתרון כאמור אינו מתחייב על פי תכנית המתאר, וכי החלופה שנקבעה בתכנית "נותנת את המענה המיטבי לחיבוריות בין שני חלקי היישוב". אשר להסדרי התנועה שנקבעו בתכנית, טוענים המשיבים כי אין יסוד לתקיפתם, וכי גם טענה זו דינה להתברר במסגרת עתירה מנהלית ככל שתוגש כנגד התכנית.

ככל שמשיבה 4 תחזור בה מהערר, או ככל שלמרות הסכמת הצדדים המועצה תדחה את בקשת העותרים להצטרף לדיון כמשיבים או לא תאפשר להם להשמיע את טיעוניהם כאמור, עשוי הדבר לעלות כדי שינוי נסיבות, שבגינו יהיו העותרים רשאים לבקש לעתור מחדש כנגד ההחלטה מושא עתירה זו. יתר חלקי העתירה – אלה הנטענים בקשר להסדרי התנועה בכביש 375 (כאמור בפרק ג.1.2 לעת"מ 48994-12-21) – דינם להידחות בשל אי עמידתם במבחנים שנקבעו בחוק ובפסיקה למתן ערר ברשות למועצה הארצית.

אשר על כן העתירה נדחית.

התכנית קובעת איזורי מגורים ואת הצפיפות בהם, תואי כבישים, אזורים חקלאיים ושטחים לפרצלציה.

טענות העותרים אין מחלוקת כי מימוש ההפקעה במלואה יהרוס את בית העותרים ש"נמצא כימעט על הכביש".

סעיף 190(ב) לחוק מתיר לועדה המקומית לתפוס חזקה ב"אותו חלק של המקרקעין שמותר להפקיעו ללא תשלום פיצויים" לאחר שנתנה לבעל המקרקעין הודעה בכתב של 30 יום מראש ובמקרה כזה "זכות הכניסה וקבלת החזקה אינה מותנית בצו של בית המשפט". לטענת העותרים, המשיבות אינן חולקות על כך שההפקעה זיכתה את העותרים בתשלום פיצויים.

בהתייחס לטענת המשיבות בדבר שהוי בהגשת הבקשה לאחר שניתנו להם 30 יום כדי לפנות לערכאות טוענים העותרים כי עיון בהודעה שנמסרה להם ביום 8.8.22 (נספח 8 לעתירה) מלמד על הפוכו של דבר ובהודעה נאמר כי אם העותרים לא יפנו את המקרקעין תוך 14 יום אזי "תיאלץ הערייה לנקוט בכל הדרכים החוקיות העומדות לרשותה לפינוייכם ובכלל זה פנייה לערכות משפטיות...." דברים אלה יצרו אצל העותרים הסתמכות כי המשיבות לא תפעלנה באופן חד צדדי.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבות לבקשה ובתשובת העותרים לתגובת המשיבות ואף בהודעת העותרים למתן החלטה דחופה דעתי היא כי יש לדחות את הבקשה הן מטעמי סף והן לגופה.

גם לגופו של ענין יש לדחות את הבקשה.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.