תפקידו של בית המשפט הוא, להעביר את ההחלטה של שירות בתי הסוהר תחת שבט הבקורת, על פי כללי הבקורת השיפוטית, כדי לברר אם נפלה בהחלטה טעות משפטית, לרבות היתחשבות בשיקולים זרים, פגיעה בשויון וחוסר סבירות.
וכך נאמר, בין היתר, במכתב זה:
"הגבלה ל48- שעות נובעת מתפיסתנו לפיה השמת גבולות ברורים מהוה חלק מהתהליך הטיפולי העולה בחשיבותה על התערבויות אחרות, ולפיכך קיים הבדל מהותי בין חופשה של 48 שעות ל72- שעות, בכל הקשור למסר הטיפולי המועבר לאסיר, השמת גבולות וכו'".
בעת הדיון בפנינו שמענו את מנהל החטיבה לפסיכיאטריה משפטית בשירות בתי הסוהר.
לשאלתנו השיב כי עמדת מב"ן, לפיה יש להגביל את החופשות של המשיב למשך 48 שעות, עשוייה להשתנות עם היתקדמות הטיפול במשיב.
ההחלטה כולה אומרת רק זאת:
"חופשותיו של העותר יהיו כפי שמקבלים אסירים אחרים באותו אגף, ובנוסף הוא יקבל פעם בחודש חופשה של 6 שעות כדי להפגש עם פסיכולוג".
כנגד החלטה זאת טוענת פרקליטות המדינה כי ההחלטה "אינה מנומקת כלל ועיקר ולא ניתן להבין מתוכה מדוע מצא בית המשפט לנכון להתערב בהחלטת שירות בתי הסוהר, וכבר מן הטעם הזה דין בקשת רשות העירעור להיתקבל".
אכן, ברור וידוע הוא כי חובה על בית המשפט לתת נימוקים להחלטה, בין אם הוא מקבל את העתירה ובין אם הוא דוחה את העתירה, אלא אם ההחלטה מקובלת על שני הצדדים.
ברע"פ 1516/90 יקב הגליל בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) אמר לעניין זה השופט ד' לוין:
"חובת ההנמקה - כמה וכמה מטרות לה: אפשרות פקוח על פסק הדין על ידי ערכאת העירעור, חשיפת פסק הדין לעיני הציבור, ועוד ... . אך יש גם נימוק נוסף, הרואה את ההנמקה כחלק אינטגראלי מיצירתו ומגיבושו של פסק הדין. וכך כותב השופט ברק: 'חובת ההנמקה חשובה היא במיוחד. כל מי שהתנסה בכתיבה יודע זאת. דבר אחד הוא רעיון המשתלט על המחשבה. דבר אחר הוא העברתו של הרעיון בכור ההיתוך של ההתמודדות האינטלקטואלית המבקשת לתמוך בו, תוך מודעות לתוצאותיו. רבים הם הרעיונות אשר הצורך לנמקם הביא לחדלונם, שכן היה בהם אך הדר חצוני שלא ניתן היה לבססו. חובת ההנמקה היא מהחשובים שבאתגרים בפניהם חייב שופט, המפעיל שיקול דעת, לעמוד'. (א' ברק, שיקול דעת שפוטי (פפירוס, תשמ"ז) 46).
כדברי הנשיא שמגר בע"א 668/89 פאר נ' חברת בית פרישמן 38 בע"מ, פ"ד מד(4) 693, 697: "אך מובן שמידת ההנמקה הנדרשת נבחנת, מבחינה עניינית, לפי נסיבותיו של כל מקרה". בע"א 30/56 בן חרוש נ' קצין התגמולים, משרד הביטחון, פ"ד י 931, 932, הסביר השופט ש' ז' חשין לאמור:
"עניין שהעדויות בו מועטות, העובדות ברורות, ושאלות החוק אינן מסובכות, אין מן ההכרח להרחיב עליו את הדיבור, וועדת ערעור יוצאת ידי חובתה בהסבירה קצרות שאין היא משוכנעת באמיתות גירסתו של המערער או של המשיב. אך לא כן הדבר כשעצם אי-השיכנוע טעון הנמקה".
מכל מקום, ברור כי אם קיימים חילוקי דיעות בין הצדדים, פסיקתה בלבד, האומרת רק מה התוצאה של ההיתדיינות, אינה בגדר הנמקה.
...
החלטנו לתת את הרשות, ולדון בבקשה כאילו היא ערעור.
ההחלטה כולה אומרת רק זאת:
"חופשותיו של העותר יהיו כפי שמקבלים אסירים אחרים באותו אגף, ובנוסף הוא יקבל פעם בחודש חופשה של 6 שעות כדי להיפגש עם פסיכולוג".
כנגד החלטה זאת טוענת פרקליטות המדינה כי ההחלטה "אינה מנומקת כלל ועיקר ולא ניתן להבין מתוכה מדוע מצא בית המשפט לנכון להתערב בהחלטת שירות בתי הסוהר, וכבר מן הטעם הזה דין בקשת רשות הערעור להתקבל".
אכן, ברור וידוע הוא כי חובה על בית המשפט לתת נימוקים להחלטה, בין אם הוא מקבל את העתירה ובין אם הוא דוחה את העתירה, אלא אם ההחלטה מקובלת על שני הצדדים.
הצדדים אינם יכולים לדעת, על פי ההחלטה, מה טעמה, ובית המשפט היושב בערעור על ההחלטה אינו יכול לדעת מה פגם מצא בית המשפט המחוזי בהחלטה של שירות בתי הסוהר.
