עתירת אסיר לשחרור ממאסר לא חוקי לאחר הסגרה חלקית

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו תפ"ח 24984-07-15 מדינת ישראל נ' אברג'יל(עציר) ואח' לפני כבוד השופטת גיליה רביד, אב"ד כבוד השופט ירון לוי כבוד השופט שי יניב המאשימה מדינת ישראל נ ג ד הנאשמים 1. יצחק אברג'יל (עציר) 2. אברהם רוחן (עציר) 3. מאיר אברג'יל 4. ישראל אוזיפה 5. אילן בן שיטרית (עציר) 6. דוד בן שיטרית (עציר) 7. סמי ביטון (עציר) – נמחק 8. מרדכי יאיר חסין (עציר) 9. גולן אביטן 10. שמעון סבח (עציר) 11. פטריק עמוס 12. עופר בוהדנה (עציר) 13. יוסף לוי (עציר) 14. אהרן סוסן 15. משה מלול (אסיר) 16. אברהם לוקר 17. יעקב בן שטרית 18. זכריה אדרי גזר דין לגבי נאשמים 3 ו-8

השופטת גיליה רביד, אב"ד לאחר הליך הוכחות חלקי - שעדיין ממשיך ומתנהל נגד 15 הנאשמים האחרים הנכללים בכתב האישום - הודו נאשמים 3 ו-8 במסגרת הסדר טיעון, והורשעו בעובדות כתבי אישום מתוקנים שהוגשו כנגדם במסגרת אותו הסכם, הכול כפי שיפורט בהמשך לגבי כל אחד מהם בנפרד.

במסגרת הסדר הטיעון גיבשו הצדדים הסכמות עונשיות כדלקמן (ראה במ/2): הוסכם, כי הצדדים יעתרו במשותף להטיל על נאשם 3 עונש מאסר בפועל של 8 שנים וחצי בנכוי 42 חודשים שריצה בגין התיק האמריקאי שהתנהל כנגדו, וכן בנכוי ימי המעצר בתיק הנוכחי מיום 18.5.15 ועד 29.12.16.

נאשם 3 הורשע בשנת 2015 בת"פ 31564-12-09 (מחוזי לוד) בבצוע עבירות הימורים ועבירות מס. כמו כן הוגש מיסמך של שילטונות גרמניה המעיד על הליך שהתנהל נגד נאשם 3 בגרמניה בשנת 2004 שבגינו נדון הנאשם לריצוי מאסר של שנתיים ושמונה חודשים בגין יבוא בלתי חוקי של סמים (ראה במ/7).

ההסכמה לנכות מעונש המאסר תקופה של 42 חודשים מוסברת בכך שהנאשם היה עצור תקופה דומה כחלק מהליכי הסגרתו ארצה.

מאסר על תנאי של 24 חודשים שנאשם 3 לא יעבור בתוך 3 שנים מיום שיחרורו ממאסר את העבירות הבאות: קשירת קשר לבצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, עבירה לפי סעיפים 2, 3 ו-4 לחוק המאבק בארגוני פשיעה, עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים המוגדרת כפשע, עשיית פעולה ברכוש אסור לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון וכן עבירה לפי סעיפים 329 ו- 333 לחוק העונשין.

...

6.5 במכלול השיקולים והאיזונים כמפורט לעיל, אני סבורה שהסדר הטיעון המוצע אינו חורג ממתחם הסבירות באופן אשר מצדיק את אי כיבודו.

12.3 אשר לעונש המוצע במסגרת הסדר הטיעון: במכלול השיקולים שהוצגו בפנינו, בכללם, חלוף הזמן הרב שעבר מאז האירוע, גילו הצעיר של הנאשם באותם ימים, העובדה שמעמדו בארגון היה אז של "חייל" להבדיל מאדם הנותן הוראות, וכן על רקע הפסיקה הנוהגת כפי שהציג הסנגור [וראה גם: ת"פ 610102-09 (מחוזי לוד), מדינת ישראל נגד גיוסי ואח' (20.5.10); תפ"ח 3006/06 (מחוזי חיפה), מדינת ישראל נגד דוד (13.9.06)] המסקנה היא שמדובר בעונש סביר בהתייחס לעבירה שבה הורשע נאשם 8, עונש שאין הצדקה מצדנו שלא לכבדו.

שי יניב, שופט סוף דבר: אנו גוזרים פה אחד, על הנאשם מאיר אברג'יל את העונשים שפורטו בסעיף 6.5 דלעיל אנו גוזרים פה אחד, על הנאשם מוטי חסין את העונשים שפורטו בסעיף 12.4 דלעיל הוסברה לנאשמים הזכות לערער על גזר הדין תוך 45 יום מהיום.

עונשו נגזר כאמור ל-3 וחצי שנות מאסר, אך הוא שוחרר בחלוף 890 ימי מעצר – מיום 15.10.2004 עד יום 23.3.2007 – שנוכו מתקופת המאסר.

ביום 8.5.2012 נעתר בית המשפט העליון הארגנטינאי באופן חלקי לבקשת ההסגרה למדינת ישראל: נדחתה הבקשה להסגרה לשם ריצוי יתרת עונש המאסר בתיק הרצח; בהתייחס לתיק השוד, הוסגר בן איבגי בגין עבירות השוד וניסיון השוד, אך לא בגין עבירות הקשר לבצוע פשע ושיבוש הליכי משפט.

בהתבסס על הוראת סעיף 34כא לחוק העונשין, על רקע ערכי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, קבע בית המשפט המחוזי - "... כי יש לבחור בפרשנות המקילה עם העותר [בן איבגי], היא הפרשנות לפיה יש לנכות ימי מעצר בגין הסגרה גם אם רוצה בגינם מאסר. דעתי היא כי לשון החוק כלל אינה מתיישבת עם הפרשנות האחרת. ואולם, גם אם ניתן היה לומר כי פרשנות סעיף 11 לחוק העונשין יכולה "לסבול" את פרשנות שני הצדדים, דהיינו גם את פרשנות המשיב [היועץ המשפטי לממשלה], לפיה אין לכלול מקרים בהם נאשם שוהה במאסר במדינה זרה, במקביל להליכי מעצר לצרכי הסגרה, הרי שסעיף 34כא' לחוק העונשין מחייב בחירה בפרשנות המקילה עם אסיר" (פסקה 12 לפסק הדין).

ברי גם כי אין להלום במישור הבינמדינתי מצב דברים שבו ניכוי ימי המעצר המקביל בישראל, יעשה את גזר הדין שניתן בארגנטינה כלא היה (עיון בסעיף 11א(א) לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954, מלמד על מגמה זו: הסגרה זמנית של אסיר המרצה עונש מאסר בישראל אל המדינה המבקשת, כדי להעמידו לדין על עבירה אחרת שהואשם בה שם, מותנית בהחזרתו לאחר מכן לישראל כדי להשלים את ריצוי עונשו).

המומחה מציין בחוות הדעת כי אין לשאלה אֵילו מעצרים ומאסרים יש לנכות מענה בדין הארגנטינאי ולמיטב ידיעתו גם לא בחוק הבנלאומי, ולפיכך נסמך על עיקרון החוקיות כמו גם על ערכי החרות שבחוקה הארגנטינאית ובחוק הבנלאומי.

...

אין בידי לקבל את עמדת בית המשפט המחוזי לפיה ראוי לעשות את ההיקש הנ"ל כדי שמצבו של בן איבגי לא יוּרע ביחס למצב המשפטי שהיה חל עליו אילו ביצע את העבירות הנוספות בישראל, ולא בארגנטינה, והיה נשפט כאן על ביצוען.

נחה דעתנו מהסברו של ב"כ היועץ המשפטי לממשלה לפיו דרישת הרשויות הארגנטינאיות באשר לזהות נושא המשרה המתחייב לפניהן היא שהצריכה את הוצאת מכתב היועץ המשפטי לממשלה, בד בבד עם מכתבו של שר המשפטים.

סוף דבר שורת הדין מחייבת ניכוי ימי המעצר שבו היה נתון בן איבגי בארגנטינה לצורך הליך הסגרתו לישראל מתקופת מאסרו כאן; אין הצדקה לניכוי ימי המעצר המקביל, אותן תקופות שבהן היה בן איבגי נתון במעצר לצורך הליך הסגרתו לישראל, במקביל למעצר או למאסר במסגרת התיקים הארגנטינאיים.

גם על ההחלטה האמורה הגיש המשיב עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת, במסגרתה ביקש להעבירו לבית סוהר בהולנד כדי לרצות בו את יתרת עונש המאסר שהושת עליו שם. ביום 19.12.2018 הורה בית המשפט לעניינים מנהליים על החזרת הדיון בעיניינו של המשיב לועדת השחרורים כדי שזו תכריע בשאלת שיחרורו על פי הכללים והתנאים המפורטים בדין, במנותק מהסעד הנוסף של העברתו להולנד לריצוי תקופת מאסרו.

ובלשונו של בית המשפט: "... אילמלא 'מלכודת' זו ממילא בכל דרך אחרת, המשיב לא היה מרצה את ימי מאסר אלה באופן כפול. או שהיה מישתחרר שיחרור מוקדם ומוסגר להולנד, או שהיה מסיים לרצות את עונשו בישראל בסטאטוס של עצור, וימים אלה יכול שהיו מנוכים ע"י שילטונות הולנד בהתאם לשיקול דעתם. במצב דברים זה, כאשר נשללו מהמשיב כל זכויותיו כאסיר המשפיעות על חופש התנועה שלו, ממילא יש לראות בו כעצור בפועל לצורך הליך ההסגרה". על ההחלטה האמורה הוגש העירעור שלפנינו.

אדרבה, כפי שהיטיב להגדיר זאת חברי, השופט אלרון רק לאחרונה במסגרת רע"פ 3346/19 ג'בארה נ' מדינת ישראל (28.5.2019): "ככל ובית משפט סבור כי שקולי הגמול וההרתעה גוברים על שיקולים אחרים, תגבר הנטייה ליצבור את עונשי המאסר במלואם או בחלקם (ע"פ 6535/01 קוזירוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 562 (5.5.2003)). אני סבור כי גישה זו מבטאת היטב את החומרה שיש לייחס למעשיו של מי שאינו נרתע מבצוע עבירות לאחר הרשעה בדין ובעת ריצוי מאסר בפועל. בודאי שאין לתגמל נידון על היתנהגות פושעת זו, ועל הזלזול הבוטה בהוראות החוק, בדרך של חפיפת עונשי המאסר שהוטלו עליו (ע"פ 5443/98 מדינת ישראל נ' מנשרוב פסקה 3 (27.12.1999), וההפניות שם)." (שם, פסקה 13).

כאמור, בית המשפט המחוזי קבע שהחלטתו אינה מחייבת את שילטונות הולנד, אך נוכח החשש שעצם ההחלטה יוביל לנכוי ימי המאסר שלא כדין, מצאתי להעמיד דברים על דיוקם.

אציע איפוא לחבריי לקבל את העירעור, להורות על ביטול חלקי של החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, לקבוע כי המשיב הוא בר הסגרה וכי תקופת שהותו בין כתלי בית הסוהר במהלך הליכי ההסגרה לא תסווג כמעצר אלא כמאסר לכל דבר ועניין.

...

אלא שהיא עשתה כן בסופו של דבר בשל הסכנה המשמעותית הנשקפת ממנו, והחשש להימלטותו.

ועל כל אלה נראה לי כי יש צדק בטענת המערער כי עמדת המשיב נגועה במידה לא מעטה של תחכום משפטי שאינו ראוי שיינקט על ידי מדינת ישראל כלפי המדינות איתן היא כרתה הסכמי הסגרה.

התוצאה היא אם כן, כי לנוכח החלטתו של בית משפט זה בבש"פ 10191/17 הנ"ל, יש לראות את התקופה השנויה במחלוקת כתקופת מאסר, ולא כתקופת מעצר.

· העותר טוען כי הועדה האחרונה דנה בעיניינו על סמך מידע ישן, חלקי ולא רלוואנטי.

היתנהגות זו אינה ראויה וחובה על בית המשפט להעיר על היתנהגות זו. העותר הנו אסיר פלילי שהורשע בעבירת רצח, נדון למאסר עולם וכן בוטל שיחרור על תנאי שניתן לו ממאסר קודם.

צוין כי העותר ביצע את עבירת הרצח בהיותו בתקופת רישיון, לאחר ששוחרר שיחרור מוקדם על תנאי, לאחר שזכה באמון ועדת השחרורים.

לקראת סיום הכרעת הדין מציין בית המשפט: "במאמר מוסגר ברצוני להעיר כי הנסיבות שהוכחו בפנינו מצביעות לא רק על קיומה של כוונת זדון אצל הנאשם אלא אף קיומה של "כוונת קטילה" מפורשת – מי שחסם באופן כה הדוק את פיה ואפה של המנוחה, אם באמצעות פיסת בד וסיילוטפ ואם באמצעות מס' ליפופי נייר דבק "בלבד", מעיד על עצמו כי לא לשם השתקה בלבד באה חסימה זו, אלא כדי להשתיקה לצמיתות.

...

על כן, אני דוחה את בקשת העותר כמפורט בפתיח לעתירה, שם ביקש להורות למשיבה לאפשר לעותר להופיע ולהישמע בפני הוועדה בעצמו או באמצעות בא כוחו.

העתירה נדחית.

עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים אשר היתכנסה לפי סעיף 21 לחוק שיחרור על תנאי ממאסר, התשס"א – 2001 בראשות השופט אהרון מלמד יו"ר וכן חבר הוועדה בני שאליתאל פסיכולוג, גנזר נעמי עו"ס ור/כ צביה גלנדר מיום 15.2.12 בתיק מספר 1132188ט. השופט בנימין ארבל: רקע: על העותר, שגילו כ- 26, הוטל עונש מאסר למשך 13 שנה, לאחר שהורשע בעבירות של ניסיון לרצח, קשירת קשר לבצע רצח (שתי עבירות) וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.

יתר השותפים אף הם דקרו את הקורבן, ועזבוהו כשהוא מתבוסס בדמו, סובל מחתכים, דקירות וחבלות בכל חלקי גופו.

הוועדה לא היתעלמה מטענות שונות שנטענו על ידי הסנגורית, ובין היתר גילו הצעיר, תוכנית שקום פרטית שהכין, העובדה כי הוא הסגיר עצמו לרשויות והביע חרטה על מעשיו ותנאי חייו הקשים, אולם קבעה כי אין בכל אלה כדי להועיל לו. שכן, שיקולים אלה אינם שקולים כנגד משקלו הכבד של הסיכון הנובע מן העמדה האידיאולוגית הרצחנית בה הוא עדיין אוחז.

"ב) עבירה "בטחונית", או "על רקע אידיאולוגי": ביצועה של עבירה על רקע אידיאולוגי יכול ללמד תדיר על קו מחשבה מגובש העומד בבסיס פעילותו של האסיר, קו מחשבה זה עלול – כל עוד לא נזנח – להביא את האסיר לבצוע מעשים דומים לאלו שביצע, לאחר שיחרורו המוקדם (ראו: עניין גלאון הנ"ל, בעמ' 324).

...

עמדתה זו, של אותה ועדת השחרורים, אינה מקובלת עלינו.

לא מצאנו כל פגם בקביעה זו, אשר אף לטעמנו מצויה במתחם הסבירות.

על כן, אנו מחליטים לדחות את העתירה.