לכלל האמור נקבעו מספר חריגים, וביניהם – סעיף 3 לחוק, הקובע חריגים לכלל, במסגרת בקשה לאיחוד מישפחות, בכפוף למיגבלות גיל; סעיף 3א לחוק הקובע חריג נוסף לגבי קטינים, בהתאם לגילם; סעיף 3א1 לחוק מקנה לשר הפנים סמכות להעניק מעמד לתושב איזור אשר בן משפחתו שוהה בישראל, זאת מטעמים הומנטאריים; וסעיף 3ג אף מאפשר לשר הפנים להעניק מעמד לתושב איזור מטעמים של תרומה לאנטרס חיוני של המדינה – "... בפעולה של ממש לקידום הבטחון, הכלכלה או עניין חשוב אחר של המדינה".
סעיף 3ד לחוק, שהתווסף בתיקון משנת 2005, קובע סייג למקרים החריגים האמורים המאפשרים מתן מעמד, ומורה כדלהלן: "לא יינתן היתר לשהייה בישראל או רישיון לישיבה בישראל, לתושב איזור, לפי סעיפים 3, 3א1, 3א(2), 3ב(2) ו-(3) ו-4(2), ולא יינתן רישיון לישיבה בישראל לכל מבקש אחר שאינו תושב איזור, אם קבע שר הפנים או מפקד האיזור, לפי העניין, בהתאם לחוות-דעת מאת גורמי הבטחון המוסמכים, כי תושב האיזור או המבקש האחר או בן משפחתם עלולים להוות סיכון בטחוני למדינת ישראל".
במסגרת תיקון משנת 2007 הוספה הסיפא לסעיף 3ד, כדלהלן: "רשאי שר הפנים לקבוע כי תושב האיזור או המבקש האחר עלולים להוות סיכון בטחוני למדינת ישראל, בין-השאר על סמך חוות-דעת מאת גורמי הבטחון המוסמכים ולפיה במדינת מושבו או באיזור מגוריו של תושב האיזור או המבקש האחר מתבצעת פעילות העלולה לסכן את בטחון מדינת ישראל או אזרחיה".
ביום 15.6.08, התקבלה החלטת ממשלה 3598 בזיקה לסעיף 3ד לחוק, זאת עקב מצב העוינות בין רצועת עזה לבין מדינת ישראל מאז עליית ארגון החמאס לשלטון ברצועה.
טיעוני המערערת
באשר לנסיבות מגוריה בעזה במהלך שנות ה-90, מציינת המערערת, כי לא העתיקה את מרכז חייה לעזה לתקופה רצופה של שבע שנים; כי תקופות המגורים בעזה עד לשנת 1994 לא עלו על חודשים ספורים, לסירוגין, שבמהלכם גם הייתה חוזרת עם ילדיה לבית הוריה בירושלים, עת היו המעברים בין רצועת עזה למדינת ישראל פתוחים; כי לאחר חטיפת בעלה את ילדיה לעזה בשנת 1994 נאלצה להתגורר עם ילדיה בעזה מחודש נובמבר 1994 ועד לשנת 1997, כאשר בתקופה זו של כשלוש שנים לא היה באפשרותה לצאת מעזה יחד עם ילדיה; כי בשנת 1997 הצליחה לברוח מעזה ומבעלה עם ילדיה והגיעה ברגל למחסום ארז; כי משנת 1997 התגוררה ברהט ובבאר-שבע; כי בחודש יולי 1998 התגרשה מבעלה הראשון בבית-הדין השרעי בבאר-שבע; כי בשנת 2000 נישאה לבעלה השני וכעבור שנתיים נולדה בתם המשותפת; וכי עד היום היא מתגוררת עם כל ילדיה ברהט, כאשר כל בני משפחתה הִנם תושבי מזרח ירושלים ובעלי מעמד תושב קבע, וכאשר בעלה ובִתה הם אזרחי ישראל.
על-כן גרסה המערערת, כי הואיל ולא העתיקה את מרכז חייה לרצועת עזה לתקופה העולה על שבע שנים, והיות שרישומה במירשם איזור רצועת עזה נעשה שלא על-פי בקשתה אלא ביוזמת אחרים – בין בעלה ובין רשויות מדינת ישראל, הרי שטעה בית-הדין לעררים משדחה את הערר שבו עתרה להשבת מעמד תושבות הקבע שנשלל ממנה.
...
בעניין "המניעה הנורמטיבית", דעתי שונה מזו של בית-הדין לעררים; וסבורני, כי לא היה מקום לדחות את בקשתה של המערערת על הסף, והיה על המשיב לדון בבקשות להשבת מעמד התושבות לגופן – הן בקשתה לבטל את ההחלטה משנת 1998 בדבר פקיעת מעמד התושבות, היות שלטענתה לא העתיקה את מרכז חייה מישראל לאזור רצועת עזה לתקופה העולה על שבע שנים; והן הבקשה החלופית להשבת התושבות מכוח נוהל שרנסקי.
התוצאה
על-יסוד האמור לעיל הערעור מתקבל, במובן זה שפסק-דינו של בית הדין לעררים שדחה את הערר על הסף, מבוטל; ובקשותיה של המערערת תידונה ותוכרעה לגופן על-ידי המשיב אגב הכרעה בכל המחלוקות – הן הבקשה לבטל את ההחלטה משנת 1998 בדבר פקיעת מעמד התושבות, לנוכח טענותיה של המערערת שלא העתיקה את מרכז חייה מישראל לאזור רצועת עזה לתקופה העולה על שבע שנים, והן הבקשה החלופית להשבת התושבות.
המשיבים ישלמו למערערת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ כערכו של סכום זה היום, וכן ישלמו לה את סכום אגרת הערעור, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום האגרה.
