]השופט א' רובינשטיין:
]א. עניינה של העתירה רצונה של העותרת 2 (אזרחית אוקראינה ילידת 1962; להלן העותרת) לרכוש מעמד בישראל על בסיס אחד משני ראשים: הראשון, אזרחות ישראלית ומעמד עולה לפי חוק השבות, תש"י-1950 כבתו של יהודי; השני (לחלופין), זכות לישיבת קבע מטעמים הומנטריים.
אשר לתעודת הלידה שצורפה לעתירה, אין בה לטענת המשיבים כדי להוכיח את טענות העותרת; לשיטתם, כל טענות העותרת מתמצות בעובדה, כי "גדלה בפועל בביתו של יהודי" ולשיטתם, אין בטענה זו גם אם היא נכונה, כדי לזכות את העותרת באזרחות ישראלית מכוח חוק השבות.
...
לא מצאנו בעמדה זו חוסר סבירות קיצוני המצדיק את התערבות בית משפט זה; המדובר בהחלטה של רשות מינהלית שגדרי ההתערבות בה הובהרו לא אחת בפסיקה:
"הסמכות להעניק מעמד בישראל מכוח חוק השבות נתונה לשר הפנים, והחלטתו בעניין זה היא החלטה מנהלית, הכפופה לביקורת שיפוטית (בג"צ 4370/01 לפקה נ' משרד הפנים, תק-על 2003(2), 1713; בג"צ 8093/03 ארטמייב נ' משרד הפנים, פד"י נט(4) 577). על שר הפנים, ככל רשות מוסמכת על-פי דין, להפעיל את שיקול דעתו באורח סביר, על-פי ראיות מנהליות שרשות סבירה תראה בהן ראיות בנות-משקל, ותוך שהוא מייחס לראיות המונחות לפניו משקל כראוי להן (ענין לפקה, שם). בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתה של רשות מנהלית בשיקול דעתו שלו, וכל עוד לא נפל בהחלטת הרשות פסול משפטי כלשהו, כגון חוסר סבירות, שיקול זר או אפליה, בית המשפט לא יתערב בה" (בג"צ 708/06 גורסקי נ' משרד הפנים (לא פורסם), פסקה 10 – השופטת פרוקצ'יה).
מקובלת עלי איפוא העמדה, כי העותרים אכן לא הוכיחו זכאותם לזכויות לפי חוק השבות (ראו בג"צ 3615/98 נימושין נ' משרד הפנים נד(5) 780; בג"צ 1712/00 אורבנביץ נ' משרד הפנים, פד"י נח(2) 951, 957-8).
סוף דבר, איננו נעתרים לעתירה.