לעמדת הרשות, המסמכים שצורפו לתובענה מלמדים שנטליה איננה יהודייה וכי מעולם לא טענה אחרת: זכאות נטליה לאזרחות נקבעה על בסיס היותה בת זוג של זכאי שבות ולא מכוח זכאותה העצמאית; בבקשתה לתעודת עולה נכתבה המילה "רוסית" בסעיף הדת; בשאלון הרישום סומן קו מקווקו בסעיף בו אמורים להיכתב הקו והלאום; ובתעודת לידתה של נטליה נכתב כי הלאום של הוריה הוא רוסי.
יתרה מכך, המסמך היחיד באותו צבר מסמכים שהוגשו לרשויות בקשר להסדרת מעמדה של נטליה בישראל, אשר נכתב בשפה הרוסית, שלגביה אין כל מחלוקת כי הייתה מובנת וידועה לנטליה, הוא בקשת המעמד, ובו נכתב באופן מפורש בסעיף דתה של נטליה כי היא יהודייה, כאשר כאמור אף בעדותו של בצוב, מיסמך זה הוא היחיד הנושא בברור את חתימתה של נטליה (ש' 28-29 בעמ' 10 וש' 11-15 בעמ' 11 לעדות בצוב).
זאת ועוד, עיון בפסיקה מלמד כי האמור בה ביחס לנוהל המדורג מתיישב דוקא עם גרסת אגרונוב, בדבר החלת הנוהל המדורג בשנת 1996 (בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 741 (1999) (להלן: "פרשת סטמקה")): [ההדגשה אינה במקור, הערה שלי – י.ש]:
"משך שנים רבות ועד לפני זמן לא-רב, פירש משרד הפנים את חוק השבות על דרך זה, שבן-הזוג הלא-יהודי של יהודי אשר היה אזרח ישראל לעת הנישואין, זכה – עם נישואיו – במעמד של יהודי לפי חוק השבות ובמעמד של עולה לפי חוק האזרחות משל היה יהודי. לשון אחר: בן-הזוג הלא-יהודי זכה בשבות כמוהו כיהודי מן-המניין........... בשנת 1995 שינה משרד הפנים את טעמו והחל מפרש את החוק אחרת. לפי הפירוש החדש, אותו בן-זוג שאינו יהודי לא יבוא בגדרי חוק השבות, וממילא לא יזכה בזכויותיו של יהודי, לרבות לא בזכותו לקבל את אזרחות ישראל אך לרצונו בלבד."
ובעמ' 785 לפרשת סטמקה [ההדגשה אינה במקור, הערה שלי – יש.]:
"מדיניות משרד הפנים להענקת זכות לישיבת-קבע לבן-הזוג הזר – מדיניות הנוהגת מאז שנת 1996 – נחלקת לשלושה שלבים נפרדים, ומשכה הכולל עשוי להגיע לתקופה של שש שנים לערך."
כמו כן, צוין בבג"צ 7139/02 עבאס-בצה נ' שר הפנים, פ"ד נז(3) 481, 484 (2003) [ההדגשות אינן במקור, הערה שלי – יש.]:
"בתחילת שנת 1999 פנו העותרים לבית-משפט זה בעתירה נגד מדיניותו של שר הפנים ביחס להתאזרחותם של בני-זוג זרים של אזרחים ישראלים, כפי שגובשה על-ידי המשרד בנוהל משנת 1996 (בג"ץ 338/99 עיסא נ' שר הפנים [1]; להלן – נוהל 1996). העותרים עתרו לבטל מדיניות זו, שעיקרה היה החלה של "מבחן מדורג" שלפיו בן-הזוג הזר המבקש להיתאזרח היה חייב לעבור כמה שלבי בדיקה, שמשכם כשש שנים, בטרם קבלת האזרחות.
בנסיבות אלו, נראה כי בעובדת קבלתה של נטליה אזרחות ישראלית בתוך כחודש ימים בלבד ממועד כניסתה לישראל, בנגוד לנוהל המדורג שהוחל באותה התקופה, יש כדי להוות נסיבה לחזוק הגרסה שלפיה לא דובר בהכרח בבת זוג "זרה" או במי שהרשויות ראו ספק בדבר יהדותה, הגם שהענקת הזכאות נקבעה על-ידן באופן רישמי על סמך היותה בת זוגו של יהודי.
יחד עם זאת, אינני סבור שבכך יש כדי לשלול את ערך מכתב הרב מנביץ' כמסמך שנכתב על-ידי אדם בעל מעמד שאינו שנוי במחלוקת בקהילה היהודית במוסקבה, המאשר במסגרתו כי הוא הכיר תקופה ארוכה את נטליה, וכי מהכרותו האישית עמה (ומבלי שהדבר יחשב כאישור רישמי של בית הדין הרבני במוסקבה) – לא היה לו כל ספק ביחס ליהדותה.
...
סיכומם של דברים, משבחנתי את כלל המסמכים הרשמיים בענייננו - ביניהם הכתובה, אישורי הגירושין וההבהרות שניתנו לגביהם, מסמכי בקשת נטליה למעמד בישראל ומשקלם בנסיבותיה הקונקרטיות, אי-החלת הנוהל המדורג לגביה על אף קביעתה הפורמאלית כזכאית לשבות מכוח היותה בת זוגו של יהודי - וכן את יתר נסיבות המקרה שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי לפנינו צבר ראייתי שרשות סבירה הייתה מוצאת בו כבעל ערך הוכחתי מספק.
בהתאם לכך, מסקנתי היא כי אין כל מניעה בענייננו לרישומם של אליה ואנה כיהודים בסעיפי הדת והלאום במרשם.
ואולם, טענה זו הושמטה מסיכומיהם ונראה כי נזנחה, אם כי גם לגופם של דברים ולאור מסקנתי לעיל, מתייתר מאליו הדיון בה.
סוף דבר
התובענה מתקבלת, ובהתאם מוצהר בזאת כי המבקש 2 והמבקשת 3 עמדו במידת ההוכחה הדרושה לשם הקביעה כי הם בני הדת והלאום היהודיים, וזאת לצורך הרישום במרשם האוכלוסין ולפי חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965.
