השאלה המרכזית בתמצית:
צדדים כורתים הסכם ביום 19/7/17 ומאשרים אותו 4 ימים לאחר מכן בבית המשפט תוך שנקבעים בו בהסכמה הסדרי שהות כימעט שוויוניים ותשלום מזונות ומדור מהאב לאם בסך 7000 ₪ בחודש.
בנוסף לדמי המזונות מקבלת האם, קצבת ילדים ומענקי לימודים מאת המוסד לביטוח לאומי.
כבר נפסק בהקשר זה על ידי בית המשפט העליון בבג"צ 4407/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, (7/2/13, פורסם במאגרים):
"מזונות הילדים כחלק בלתי נפרד מהמערך הכולל של ההסדר: קשה לבודד את עניינם של הקטינים, ובעיקר את נושא מזונות הקטינים, מכלל נושאים הרכושיים והממוניים שבהסכם הגירושין. הסכם הגירושין הוא מעשה רקמה עדינה, שמזונות הילדים הוא אחד החוטים המרכזיים בו. אם פרמת חוט זה, נימצאת מפר את מערכת האיזונים שבבסיס ההסכם....מכאן, שההפרדה בין מזונות הילדים לבין מכלול הנושאים בהסכם הגירושין, היא לעיתים קרובות הפרדה מלאכותית"(סעיף 17 לפסק דינו של כב' השופט עמית)
אי אפשר ואסור לבתי המשפט לעינייני מישפחה להיתעלם מעובדה זו ולהתחיל לידון בעינייני מזונות הילדים, ללא לקיחה בחשבון של סוגייה זו. אגב עניין זה נילקח בחשבון גם בפסק הדין בבע"מ 919/15 עת נאמר בו (סעיף 5 לפסק דינו של כב' השופט סולברג):
"ניתנה אמת להיאמר: הגרעין הקשה של דיני המשפחה בישראל - דיני נישואין וגירושין - מאופיין בחוסר שוויוניות בין גברים לנשים. על-פי ההלכה היהודית נתון הגט בידיו של האיש - ברצותו יתן, ברצותו יסרב. אף על-פי כן, אין בכך כדי להצדיק חלוקה בלתי-שויונית של חובת תשלום מזונות הילדים. זאת, לא רק בשל העקרון שלפיו 'אין מתקנים עוול (סרבנות גט) בעוול', אלא מחמת העובדה שהלכה למעשה איננו מבקשים 'לנתק' את שאלת מזונות הילדים מהליך הגירושין בכללותו. הללו ישארו כרוכים זו בזה, לטב ולמוטב. כדי לסבר את האוזן ולשם הבהירות, אמחיש את הדברים באמצעות דוגמה: בני זוג שבבעלותם דירה משותפת מבקשים להתגרש. האיש מתנה את מתן הגט בכך שהדירה כולה תועבר לבעלותו הבלעדית; האשה, בצר לה, מסכימה. לאחר הגירושין חולקים בני הזוג משמורת פיזית משותפת ושווה על ילדיהם. עתה באים בני הזוג לפני בית המשפט למשפחה, ומבקשים ממנו להכריע בעיניין חלוקת חובת תשלום מזונות הילדים. האשה דורשת כי חובת המזונות תוטל באופן בלעדי (ולמצער מוגבר) על האיש, ואילו האיש דורש חלוקה שווה, בהתאם להסדר המשמורת המשותפת. כאמור, בבואו להכריע בעיניין זה, שומה על בית המשפט ליתן דעתו לא רק על אופן חלוקת המשמורת המשותפת, כי אם גם על יכולותיהם הכלכליות היחסיות של בני הזוג מכלל המקורות העומדים לרשותם, כמו גם על מכלול נסיבות העניין. בדוגמה שלפנינו, ניצל האיש את 'כוחו' הנתון לו בעת מתן הגט, על מנת להתעשר שלא כדין על חשבונה של האשה. משעשה כן, רשאי (ואף חייב) בית המשפט ליתן לכך ביטוי בפסיקתו, באופן שיעיין את כפות המאזניים, ויפצה את האשה על הפסדהּ. יובהר: הדבר איננו בגדר עונש שמטיל בית המשפט למשפחה על האיש, כי אם פועל יוצא של היתרון הכלכלי שהשיג שלא כדין. ברם - וזאת ראוי להדגיש הדגש היטב - מקום בו מנהל האיש את הליך הגירושין בהגינות ובתום לב, ואינו מנצל לרעה את 'כוחו' עובר למתן הגט, מדוע יגרע חלקו, ולמה זה ישלם ביוקר (תרתי-משמע) על מציאות בלתי-שויונית שלא הוא אחראי לה?"
כב' השופט אליאס מתייחס להיבט זה בסעיף 24יג לפסק דינו ואף הוא רואה לנכון להחריגו בכך שקובע, כי אף הוא אינו סבור כי יש לבטל לחלוטין את עיקרון סופיות ההסכמים וכיבודם.
עקרון תם הלב מסייע בידי בית המשפט לעמוד על המשמר כנגד מניפולציה גם בגדריו של הליך המזונות כבחינת תנאי סף ועוד לפני כניסה לטרקלין בירור הטענות העובדתיות (ראה שימוש בעקרון תם הלב למחיקת תביעה על הסף ואסמכתאות לכך בפסק דיני בתה"ס (נצ') 11271-09-15 צ.פ. נ' מ.פ. (ניתן ביום 10/1/16 ופורסם במאגרים)).
הוא לא עומד בדרישת תם הלב, הוא עותר לשנות חיוב במזונות שנעשה בהסכם שנכרת לאחר שניתנה הילכת 919/15 והמדובר על הסכם כולל ובו איזונים שונים וויתורים רכושיים ואחרים (בעיקר של האם שאין לה זכויות סוציאליות משמעותיות הואיל ופדתה אותן במהלך הנישואין, שוויתרה על הבית ועל העסק).
...
במקרה שלפניי, שוכנעתי מכל הנסיבות לעיל, כי התובע בא לבית המשפט שלא בכפיים נקיות ומניע אותו מניע שהוא איננו טובת הילדים ולא עיקרון השוויון או הצדק אלא מניע אישי ואולי אף נקמני הנובע מעמידת האם על כך שיתקיימו הסדרי שהות עם הילדים באופן קבוע ולפי ההסכם ולא לפי בחירתו של האב.
לפיכך, אני קובע, כי לא עלה בידי התובע "לפתוח את הדלת בדרך לשביל הזהב" ודין תביעתו להיות מסולקת על הסף מטעמים מקדמיים שפורטו בהרחבה לעיל.
בנסיבות אלו אני מורה על דחיית התביעה והבקשה להפחתת מזונות באופן זמני - על הסף וכן מחייב הנתבע בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לתובעת בסך 7,000 ₪.
