עתירות ציבוריות נגד שביתת פרקליטי המדינה

המדינה ביקשה לערער על פסק-דינו של בית משפט השלום, אולם נוכח שביתת הפרקליטים שהייתה באותה עת, אחרה המדינה את המועד להגשת העירעור ובקשה להארכת מועד שהגישה נדחתה (ע"פ (מחוזי – ירושלים) 52987-12-10 מדינת ישראל נ' הנגבי (13.1.2010, כבוד הנשיאה מ' ארד)).

כל העתירות הנזכרות נדחו (לכך יש להוסיף את בג"ץ 6620/04‏ התנועה למען איכות השילטון בישראל נ' הועדה הציבורית לקביעת הישתתפות בהוצאות משפטיות (3.9.2006), שם התקבלה חלקית עתירה שהגישה העותרת נגד הישתתפות המדינה בהוצאות משפט שבהן נשא הנגבי במסגרת חקירה פלילית שהתנהלה נגדו, ונקבע כי סכום ההישתתפות יופחת; ובג"ץ 731/11 התנועה למען איכות השילטון שהוזכר לעיל, שם נדחתה עתירה שהגישה העותרת בעיניין דחיית בקשת המדינה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-הדין שניתן במשפטו של הנגבי).

...

כשלעצמי סבורני ובמפגיע, כי אין דופי בשימוש בעילת הסבירות כעילה לביקורת שיפוטית, שכמובן צריכה להיות מופעלת באורח מושכל וזהיר במקום הראוי.

ה נ ש י א ה השופטת א' חיות: אני מצטרפת בהסכמה למסקנתו של חברי הנשיא (בדימ') א' גרוניס לפיה יש לדחות את העתירה בהיעדר עילה משפטית להתערב בהחלטת הממשלה למנות את המשיב 4 לסגן שר החוץ.

עוד מציין חברי הנשיא (בדימ') גרוניס כי נוכח עמימותה של עילת הסבירות התוצאה היא כי כלליה של עילה זו מקנים "הדרכה מועטה לרשות השלטונית" והשאלה המועלית על-ידו היא "שמא עדיף היה לאמץ כלל ברור והחלטי אשר יקנה ודאות משפטית [...] וזאת אף במחיר של מינוי כזה או אחר שניתן לסבור לגביו שעדיף שלא היה נעשה" ובציינו כי "לאי-הוודאות בכלל המשפטי יש מחיר כבד וזהו המחיר אותו אנו משלמים עתה". דעתי שונה.

בשנת 1993 עתרה התובעת לסילוקם של הנתבעים מן המקרקעין.

אחרון הסיכומים בכתב, ובין לבין הכריז ארגון הפרקליטים בשירות-המדינה על שביתה, הוגש ביום 1.7.2015.

מטעם, שמתקשה אני לרדת לסופו – אך, כאמור, אינני מוסמך להדרש לו – מצא פסק-הדין החלקי, חרף הקביעה שממנה הבאתי זה עתה, כי אותם שיקולים של צדק דוקא מתיישבים עם שיפויַם של הנתבעים כנגד פינוי מן המקרקעין.

"מבנים שנבנ[ו] על שטח צבורי פתוח", הסבירה המומחית בדברים שאני מקבלם, "ממילא צריך להרוס אותם [כי] הם חלק מסטריפ ארוך. אז ממילא אי אפשר לשנות את הייעוד של הקרקע , של השטח הזה כי זה חלק מסטריפ שהולך לכל ציר הדרך" (עמ' 10, ש' 27-23).

...

ברם, היא הטעימה, "כשבאנו לוועדה המקומית לא מצאנו שום מסמכים. המסמך היחיד שמצאנו זה המסמך שציטטנו מחוות הדעת [ענין רישיון-העסק]. אם הוא [המסמך מהוועדה המקומית] היה בתיק, היינו מציינים" (שם, בש' 23-19).

"מבנים שנבנ[ו] על שטח ציבורי פתוח", הסבירה המומחית בדברים שאני מקבלם, "ממילא צריך להרוס אותם [כי] הם חלק מסטריפ ארוך. אז ממילא אי אפשר לשנות את הייעוד של הקרקע , של השטח הזה כי זה חלק מסטריפ שהולך לכל ציר הדרך" (עמ' 10, ש' 27-23).

בתוך 14 ימים מן היום, שבו הומצא לידיהם פסק-דין משלים זה, ישלמו הנתבעים לתובעת, יחד ולחוד, את הוצאות-ההליך שהתקיים לפנַי בסך כולל של 65,000 ש"ח. ניתן היום, ח' אדר א' תשע"ו, 17 פברואר 2016, שלא במעמד הצדדים.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5023/16 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט ד' מינץ העותר: ח"כ מיקי רוזנטל נ ג ד המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה 2. פרקליט המדינה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד יובל יועז; עו"ד אלעד מן; עו"ד אביגדור פלדמן; עו"ד ימימה אברמוביץ בשם המשיבים: עו"ד יונתן ברמן ][]פסק-דין

שורשיה של הנחייה זו בהחלטה שניתנה במסגרת עתירה קודמת שהגיש העותר, ובה נקבע כי – "כיון שמוסד הבדיקה המקדימה קנה לו שביתה מסוימת, ובמיוחד כשמדובר באישי ציבור, ראוי לשקול מטעמי אחידות, שוויון, שקיפות ושכל ישר, כי יובנה ענין זה בהנחיה של היועץ המשפטי לממשלה; ראוי לשקול כי הנחיה כזו, ככל שתנתן, תתיחס לפרמטרים לפתיחה בהליך הבדיקה המקדמית ולאופן נהולו, לרבות באשר לאופן הפניה לנילונים" (בג"ץ 8192/14 רוזנטל נ' היועץ המשפטי לממשלה (4.5.2015); להלן: העתירה הקודמת).

הלכה היא כי יש לבחון הגשת כתבי אישום נגד אנשי ציבור על פי הרף הראייתי האחיד – קרי, קיום ראיות מספיקות, המבססות סיכוי סביר להרשעה (בג"ץ 4379/09 "אומץ" אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ומשפטי נ' פרקליט המדינה, פסקות 22 ו-29 (5.8.2010) (להלן: עניין אומץ); עניין יהב, עמודים 13-14; עניין קצב, פסקה 21 לחוות דעתה של הנשיאה ד' ביניש ופסקה 38 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה; בג"ץ 4291/14 גפסו נ' פרקליטות מחוז צפון, פסקות 7-8 (28.10.2014) (להלן: עניין גפסו); עם זאת, יצוין כי יש הסבורים שהאינטרס הצבורי עשוי להצדיק העמדה לדין של איש ציבור במצבים שבהם התשתית הראייתית נתפסת כרעועה מדי ביחס לאדם אחר (פסקה 42 לחוות דעתו של השופט לוי בעיניין קצב).

...

מסיבות אלו, ובשים לב לחשיבותה הציבורית של העתירה ולסוגיות המשפטיות כבדות-המשקל שהיא מעלה, בין היתר, בעניין שמירה על זכויות בהליך הפלילי, אני סבור כי יש מקום לדון בה וכי מוצדק לקבל הכרעה שיפוטית עקרונית בעניינה.

אני סבור כי המנגנון הכללי הקבוע בהנחיית הבדיקה המקדימה אינו חורג באופן קיצוני ממתחם הסבירות.

הערכה עתית סבירה של התשתית הראייתית הייתה מגבשת מסקנה לפיה יש פעולות נוספות שניתן לנקוט בהן כדי לקבל תשתית ראייתית מלאה ומקיפה (בסעיף 18 להנחיית הבדיקה המקדימה) [.

בשל דחיית מועד הדיון שנקבע לשמיעת הראיות והטיעונים לעונש על רקע שביתת הפרקליטים הורה בית המשפט על עריכת תסקיר משלים נוסף.

ב"כ המאשימה הפנה בטיעוניו לעובדות כתב האישום המתוקן בהן הודתה הנאשמת, ועמד על הערכים החברתיים המוגנים אשר נפגעו כתוצאה ממעשיה: ההגנה על טוהר והמידות וניקיון הכפיים בלימודים האקדמיים, והשמירה על השויון וההוגנות בסכויי קבלתם של מועמדים ישרים ללימודי רפואה – מיקצוע הנמצא בלב העשייה הציבורית.

יחד עם זאת, בקביעת מיתחם העונש ההולם יש להיתחשב כאמור במדיניות הענישה הנהוגה ומדיניות זו – לרבות כהשתקפותה בפסיקה שהגיש ב"כ המאשימה – מצביעה על רף חומרה תחתון נמוך במידה ניכרת מהרף לו הוא טען (ר' למשל רע"פ 5522/09 לשצינסקי נ' מדינת ישראל (06.09.09), בו נגזר עונש של מאסר מותנה וקנס כספי; ע"פ (מחוזי ב"ש) 9864-09-15 מדינת ישראל נ' אבו הדובה (02.12.15); והשווה גם עפ"ג (מחוזי י-ם) 47627-12-16 אמר נ' מדינת ישראל (11.06.17), רע"פ 5949/17 אמר נ' מדינת ישראל (25.07.17)).

והינה, ההגנה עותרת לפניי לביטול הרשעתה של הנאשמת – שכשלה באופן חוזר ונשנה במצבי לחץ, בהם השתמשה במסמכים מזויפים, הציגה מצגי שוא וקיבלה דבר במירמה – והכל על מנת לאפשר לה לעסוק במקצוע הרפואה, מיקצוע הכרוך בדרישות אמון גבוהות דוקא במצבי לחץ.

...

מכל מקום, בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירות דנא, כפי שפורטו לעיל, ותוך התחשבות במדיניות הענישה הנהוגה, אני קובע את מתחם העונש ההולם לאירוע מושא כתב האישום המתוקן בין ענישה צופה פני עתיד וענישה נלווית לבין עונש של 9 חודשי מאסר בפועל.

כאמור, גם ב"כ המאשימה הסכים בטיעוניו כי גזירת עונשה של הנאשמת צריכה להיעשות בתחתית מתחם העונש ההולם, ובכל מקרה זו המסקנה המתבקשת.

סוף דבר: אשר על כן – ובהתחשב בשיקולים לכף חומרה ולכף קולה, אשר פורטו לעיל – אני מותיר את הרשעת הנאשמת על כנה וגוזר עליה את העונשים הבאים: (א) מאסר על תנאי למשך 3 חודשים, אותו לא תישא הנאשמת אלא אם כן תעבור, תוך שלוש שנים מהיום, עבירה מהעבירות בהן הורשעה.

בדיון שבו הוצג הסדר הטיעון ובמהלכו הודו המשיבים והורשעו כאמור, הודיעה המדינה כי הסדר הטיעון כולל רק תיקון של כתב האישום, כי אין הסכמה לעניין העונש וכי המדינה תעתור להשית על המשיבים מאסר בפועל לתקופה ממושכת.

נקבע כי משחלף מועד הגשת העירעור, הנאשם היה רשאי להניח שסכנת העירעור חלפה, ולכן אין מקום לארכה, אפילו של יום אחד; ב"ש 665/83 מדינת ישראל נ' שרייבר, פ"ד לז(3) 363 (1983), כבוד הרשם ד' ברטוב (להלן – עניין שרייבר) – נדחתה בקשת המדינה להגשת ערעור באיחור של יום אחד, שנבע מטעות בחישוב הימים וממשא ומתן שנוהל בין הצדדים; בש"פ 6353/02 מדינת ישראל נ' הפניקס הישראל ואח', פ"ד נז(1) 1 (2003), כבוד השופטת ד' דורנר (להלן – עניין הפניקס) – בקשת ארכה של המדינה להגשת ערעור באיחור של חודשיים נדחתה, תוך קביעה כי האנטרס הצבורי בהגדלת הקנס שהתבקש, נסוג מפני זכות ההסתמכות של הנאשמים ומפני עקרון סופיות הדיון; עניין רזינשווילי – בקשת המדינה נדחתה, על אף שדובר באיחור של יום אחד בשל תקלה במזכירות הפרקליטות; תל"פ (מחוזי ירושלים) 20252-06-10 מדינת ישראל נ' אלפסי (1.7.2010), כבוד השופט ד' מינץ (להלן – עניין אלפסי) – נדחתה בקשת המדינה שהוגשה באיחור של שלושה שבועות, אשר נבע מאי בהירות פסק הדין שעליו ביקשה לערער; ע"פ (מחוזי ירושלים) 52987-12-10 מדינת ישראל נ' צחי הנגבי (13.1.2011), כבוד הנשיאה מ' ארד (להלן – עניין הנגבי) – בקשת המדינה להגשת העירעור באיחור של שבעה ימים בשל שביתת הפרקליטים, נדחתה.

כך בין השאר, נקבע בעיניין בג"ץ התנועה לאיכות השילטון (שבו נתקפה החלטת כבוד הנשיאה מ' ארד בעיניין הנגבי) (בפיסקה 10): "אף אם מדובר במקרה בו קיים אינטרס צבורי משמעותי, עדיין עלינו לזכור כי עסקינן במשפט פלילי ובדיני נפשות. 'קיימת חשיבות מיוחדת לכך שבעלי הדין בהליך הפלילי, ובמיוחד המאשימה, ימלאו את התנאים הפרוצדורליים ויעמדו במועדים שנקבעו בחוק ועל ידי בית המשפט, שכן 'על הכף השנייה של המאזניים נמצא הנאשם, החרד לגורלו ומעוניין לדעת במהרה מה יהא בסופו'' (בג"ץ 6396/09 כהן נ' כב' השופט שכיב סרחאן (10.8.2009)). לא בכדי נקבע כי הארכת מועד למדינה לשם הגשת ערעור במשפט פלילי תנתן במקרים חריגים וכאשר מתקיימות נסיבות יוצאות דופן, וזאת לאור זכותו של הנאשם כי ההליכים יבואו לקיצם, והפגיעה בזכויותיו בעקבות ההליכים הפלילים המתנהלים כנגדו (ראו בש"פ 6353/02 מדינת ישראל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח, פ"ד נז(1) 1 (2002); בש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 1 (2000) והשוו לעניין הפגיעה בזכויותיו של הנאשם מעצם קיומו של הליך פלילי בג"ץ 88/10 שוורץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 16 לפסק הדין (12.7.2010)). משכך ולאור ההלכות של בית משפט זה קשה לומר כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לוקה בחוסר סבירות קצוני אשר מחייב היתערבות של בית משפט זה. ההפך הוא הנכון. נראה כי בית המשפט המחוזי פסע בתלם והחליט בהתאם למסגרת הנורמאטיבית שנפסקה על ידי בית משפט זה". מכל האמור עולה איפוא, כי לא נמצאה הצדקה לחרוג מהמדינות העקבית של בתי המשפט שעליה עמדנו, אשר על-פיה ככלל ולמעט מקרים חריגים ונדירים, שהמקרה הנידון אינו נימנה עימם, לא תתאפשר הגשת ערעור פלילי מטעם המדינה באיחור.

...

בית המשפט מצא כי השילוב של איחור בן יום אחד, שנבע מטעות שעליה נמסרה הודעה מיידית לנאשמת, והשאלה העקרונית שהתעוררה במסגרת הערעור, עולים כדי "טעם ממשי" שהצדיק לאפשר את הגשת הערעור באיחור.

אמנם, כפי שטען בא-כוח המשיב 2, בהתאם לסעיף 40ד(א) בחוק העונשין, בית המשפט "רשאי... לחרוג ממתחם העונש ההולם ולקבוע את עונשו של הנאשם לפי שיקולי שיקומו, וכן להורות על נקיטת אמצעי שיקומי כלפי הנאשם, לרבות העמדתו במבחן", אם "מצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם". אך לצד זה גם נקבע, בסעיף 40ד(ב), כי במקום שבו "מעשה העבירה ומידת אשמו של הנאשם בעלי חומרה יתרה, לא יחרוג בית המשפט ממתחם העונש ההולם" מטעמי שיקום, "אלא בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן". גם בעניין קרנדל, שאליו הפנה בא-כוח המשיב, נקבע כי בכל מקרה, גם במקום שבו מצא בית המשפט שיש להעדיף את שיקולי השיקום, "לא מתפוגגים מאליהם שיקולי ההלימה גם כאשר חלים שיקולי השיקום" (שם, פסקה 22).

לפיכך וכאמור, הבקשה נדחית.