הנשיאה א' חיות:
העתירות שבפנינו, שהדיון בהן אוחד, מופנות כנגד החלטת הממשלה מיום 31.3.2020 להסמיך את שירות הבטחון הכללי על פי סעיף 7(ב)(6) לחוק שירות הבטחון הכללי, התשס"ב-2002 (להלן: חוק השב"כ), ובאשור ועדת המשנה לעינייני מודיעין ושירותים חשאיים של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, לבצע איסוף, עיבוד ושימוש ב"מידע טכנולוגי" הנוגע לחולים מאומתים בנגיף הקורונה החדש (להלן: הנגיף) וכן לאנשים שבאו עימם במגע קרוב (להלן: החלטת ההסמכה).
כבר בפתח הדברים יצוין כי העתירות שבכותרת הופנו תחילה גם כנגד החלטת ממשלה נוספת מיום 16.3.2020 (אשר תוקנה בעקבות הערות בית המשפט ביום 25.3.2020), שהסמיכה את משטרת ישראל בתקנות שעת חרום (נתוני מיקום), התש"ף-2020 (להלן: תקנות המישטרה) לפקח על קיום חובת הבידוד ולאכוף אותה על חבי בידוד.
במסגרת הדיון נדונו ארבעה מסלולים אפשריים להסמכת השב"כ להפעיל את האמצעים הטכנולוגיים שבידו לצורך קיום חקירות אפידמיולוגיות: (1) תיקון חוק השב"כ במסלול חקיקתי רגיל והוספת הסמכות האמורה לחוק זה; (2) חקיקת חוק ייעודי נפרד למטרה זו; (3) התקנת תקנות שעת חרום על ידי הממשלה מתוקף סעיף 39 לחוק יסוד: הממשלה, בדומה למהלך שבוצע ערב השבעת הכנסת ה-23 והיה נושא העתירות המקוריות; (4) הסמכת השב"כ לבצע פעילות זו על-ידי הממשלה מתוקף סעיף 7(ב)(6) לחוק השב"כ בהחלטת הסמיכה.
אני מסכים, בנסיבות, לקביעה מסוייגת זו, וכן לנימוקיה של חברתי הנשיאה ולמה שנגזר מהם, דהיינו שלצורך מילוי תפקידו זה מוסמך השב"כ (באמצעות עובדיו) לקבל, לאסוף ולעבד "מידע טכנולוגי" ולהעבירו למורשים לכך במשרד הבריאות בהתאם לסעיפים 8(א)(1) ו-(2) ו-11 לחוק השב"כ, והכל בשים לב לכך שהפעילות המיוחדת האמורה נועדה, בתנאי הזמן, הארוע, המהות והמקום – לשמור ולקדם אינטרסים ממלכתיים חיוניים לביטחון הלאומי של המדינה (החורג מביטחון המדינה, במשמעות הצרה שלו).
...
משכך אני סבורה כי יש להחילו ממועד מתן פסק הדין זה וכן ניתן לצפות כי הסדר ברוח זו יעוגן גם בחקיקה עתידית.
סוף דבר
הימים אינם ימים כתיקונם.
דומני, כי עם כל חשיבותם של חופש העיתונות והחיסיון העיתונאי, הרי שבהיות הכלל של החיסיון העיתונאי (חיסיון יחסי, כידוע) מעוגן בפסיקה, נראה לי קשה לעגן את החריג לכלל בחקיקה.