לאחר דיון נתקבלה, פה אחד, ההחלטה הבאה:
"במטרה להבטיח שיכלי היתקשרות הממלכתיים לא ישמשו במה להסתה נגד אזרחים ולהצהרות הפוגעות במדינת ישראל והמנוגדות לעקרונות מגילת העצמאות מאשר הוועד המנהל את הודעת המנכ"ל בדבר ההנחיות שנתנו למנהלי הרדיו והטלויזיה כי יבדקו על פי העקרונות הללו ראיונות עם מאיר כהנא, או ציטוט הצהרות מפיו, וידיעות וכתבות קשורות בפעילותו, ויותרו לשידור רק ידיעות בעלות ערך חדשותי מובהק ואשר אינן פוגעות בעקרונות אלה ובחוק רשות השידור
האם הדין עם העותרים?
חוק רשות השידור קובע, כי רשות השידור שהיא תאגיד סטאטוטורי עצמאי תקיים את שידורי הרדיו והטלויזיה הניתנים לציבור כשירות ממלכתי (סעיף 2).
דברים אלה אינם אמורים ביחס לשידורים כגון תשדירי שירות או תשדירי תעמולת בחירות, אשר לגביהם רשות השידור היא רק אמצעי טכני, אשר בעזרתו הדברים מתפרסמים.
ובמשפט הידוע של near פסל בית המשפט העליון של ארצות הברית החלטה, שנתקבלה על פי חוק מקומי של מדינת מינסוטה, בה נאסרה הופעתו של עתון מסויים, מהטעם שעיתון זה הוא "...a malicious, scandalous and defamatory newspaper, as defined by law" (ibid, at 706).
...
כותב חברי בחוות דעתו: "כאשר ודאות קרובה זו אינה קיימת, והאיסור מוטל על עצם הביטוי ללא התחשבות בתוצאותיו, לא נראה לי כמוצדק לאפשר מניעה מראש של חופש הביטוי". משמע, שבמקרה כזה חייבת רשות השידור לשדר ולהקרין את הדברים, ולאחר מכן ניתן להגיש משפטים פליליים נגד מוסרי דברי הגזענות.
הוא מעלה את השאלה, "האם להסמיך את רשויות השידור למנוע ביטוי מראש, על בסיס חשד שיש להן כי בוצעה עבירה". והוסיף מוסיף: "לדעתי, מרכזיותו של עקרון חופש הביטוי במשפטנו צריכה להביא למתן תשובה שלילית על שאלה זו".
קשה לי להסכים אף למסקנה זו.
אמנם אמת נכון הדבר, שרק בתי המשפט, ולא רשות השידור או רשות אחרת, יכולים לקבוע באופן ודאי והחלטי שפרסום מסוים מהווה עבירה פלילית.
גם ביחס לנושאים "העדינים", אין לפסול את דברי העותר ונציגיו מראש, כך שבאותם מקרים נדירים, שבהם אין מנוס מלקיים ראיונות בשידור חי, לא ניתן למנוע את שידור הדברים מראש בשל החשש שמא יושמעו דברי גזענות.
