עתירות נגד מועד הצבעת אי-אמון בממשלה

ביום 24.4.2020 הגישה קבוצת חברי מפלגה עתירה נגד המשיבים 1 3 ו-4 ונגד משיבים נוספים (להלן: "העתירה הראשונה") ובה התבקשו סעדים אשר מקבילים בחלקם לאלה שהתבקשו בעתירת המבקשת ובכללם הידוק הפיקוח על הליך ההצבעה, דחיית מועד ההצבעה, שינוי נוסח השאלה, קיום הצבעה חשאית ועוד.

מנגד, המבקשים בחרו להגיש את העתירה באותו יום ממש בו תוכננה הכנסת להביע אמון בממשלה החדשה.

בעניינינו, העתירה הוגשה בסמוך למועד השבעת ממשלת ישראל (הומצאה למשיבים ביום השבעתה בפועל), לאחר שכל העתירות שהוגשו לבג"צ כנגד תוקפו של ההסכם הקואליציוני בין מפלגת כחול לבין מפלגת הליכוד נדחו.

כמו כן, לעניין זה ציין המשיב 4 במהלך הדיון שהתקיים בפני ביום 14.6.2020, כי: "הניסיון לתאר את זה כאילו התקבלה החלטה בלי שאף אחד ידע על מה הוא מצביע ובלי שיתקיים דיון, חוטא לאמת. מדובר בסוגיה הרת גורל ציבורית ותקשורתית שכולם היו ערים לה והוויכוח בתוך המפלגה היתנהל למעשה מהרגע שנמסרה הודעת גנץ שהתחיל מו"מ להקמת ממשלת אחדות וידעו שהנושא הזה נשקל על ידי עמיר פרץ, זה הביא לוויכוח גדול בתוך הוועידה. ברגע שההסכם נחתם ביום שישי לפנות בוקר, אנחנו פרסמנו אותו ביום שישי בצהריים וגם פרסמנו באתר ההצבעה ביום ראשון סירטון שבו פתחתי את הכנוס והזמנתי חברי כנסת לשאת דברים וגם את ח"כ מיכאלי שהתנגדה" (ראו עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 14.6.2020, בשורות 19-25).

...

אף טענת המבקשים ללחץ פסול שהופעל על מי מצירי הוועידה נדחית, שעה שנטענה בעלמא ולא הוצגה לה כל ראשית ראיה.

סוף דבר בהינתן כל השיקולים המפורטים לעיל, השיהוי בהגשת העתירה, אי מיצוי ההליכים, אופן זימונה של הוועדה בתקופת חירום וקבלת ההחלטה לאישור ההסכם הקואליציוני, ושעה שלא הוכח לפני כי ההסכם או חלק מהסעיפים בו לוקים באי חוקיות או נוגדים את תקנת הציבור או פוגעים בערכי היסוד שבסיס השיטה המשפטית – לא מצאתי כי יש מקום לקבוע כי ההחלטה המאשרת את ההסכם הקואליציוני הינה בטלה.

סוף דבר – התובענה נדחית.

למרות שעננת החשדות הפליליים תלויה ועומדת נגדו לאורך תקופה ארוכה, כל העתירות שהוגשו נגד המשך כהונתו כראש הממשלה וכשירותו לקבל על עצמו את מלאכת הרכבת הממשלה נדחו בהיותן תיאורטיות או מוקדמות (ראו, בין היתר: בג"ץ 2848/19 עו"ד שחר בן מאיר נ' בנימין נתניהו, חבר הכנסת ה-21 (23.4.2019); בג"ץ 7928/19 עו"ד שפיק רפול נ' בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל (12.12.2019); בג"ץ 8145/19 ד"ר ארנה ברי נ' היועץ המשפטי לממשלה (2.1.2020)).

אכן, הוגשו מספר עתירות קודמות בשנה האחרונה, בעיתויים שונים ביחס למועדי הבחירות לכנסת שנקבעו, אשר נדחו מבלי שייערך דיון לגופן (בג״ץ 7871/19 רפול נ׳ ראש ממשלת ישראל (12.12.2019); בג״ץ 8145/19 ברי נ׳ היועץ המשפטי לממשלה (2.1.2020); בג״ץ 1648/20 התנועה למען איכות השילטון נ׳ היועץ המשפטי לממשלה (4.3.2020); בג״ץ 1853/20 התנועה למען איכות השילטון נ׳ היועץ המשפטי לממשלה (10.3.2020); בג״ץ 2033/20 ברי נ׳ היועץ המשפטי לממשלה (16.3.2020); בג״ץ 2487/20 ברי נ׳ היועץ המשפטי לממשלה (12.4.2020)).

שיקול הדעת של חברי הכנסת בהמלצה לנשיא לענין הרכבת ממשלה - כמו גם שיקול דעתם בהצבעת אמון, או בהצבעת אי-אמון בממשלה - עניינו בגרעין הקשה של תפקידם החוקתי-משטרי.

...

על רקע האמור מתחדדת חשיבותה של ההגנה על רצון הבוחר, כפי שהוא משתקף בהרכבה של הכנסת ובכינונה של הממשלה.

דינן של העתירות – לדחיה; ומשהסכמנו – כל חברי המותב – על התוצאה, דיינו בכך וטוב שכך; אינני רואה יתרון בליטוש הנמקות, בחידוד הבדלים, ובהכרזות עתידיות.

יו"ר הכנסת מכח סעיף 13(ב) לחוק-יסוד: הממשלה חייב להועיד ישיבה לצורך כינון הממשלה בתוך שבעה ימים מעת שהוא מסר לכנסת כי חבר הכנסת, שתפקיד הרכבת הממשלה הוטל עליו הודיע, לנשיא ולו, כי הצליח להרכיב ממשלה (עיינו: רובינשטיין ומדינה, כרך ב', עמ' 826, וכן: שמעון שיטרית, הממשלה: הרשות המבצעת, פירוש לחוק-יסוד: הממשלה במסגרת האסופה: פירוש לחוקי-היסוד בעריכת פרופ' יצחק זמיר, כרך א' בעמ' 373 (התשע"ח-2018) (להלן: שיטרית), שדן בקושיה האם יו"ר הכנסת רשאי להשהות את מסירת ההודעה לכנסת, שהוא קיבל כאמור (מאת מי שתפקיד הרכבת הממשלה הוטל עליו) – כך שתקופת שבעת הימים תורחב למעשה, ומגיע למסקנה שעל יו"ר הכנסת לעשות כן במהירות הראויה).

בין התאריכים 20.04.2020 ל-23.04.2020 הוגשו לבית משפט זה שמונה עתירות שעסקו בשאלת האפשרות להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה, מכוח סעיף 10(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, על חבר הכנסת, אשר הוגש נגדו כתב אישום בעבירות של טוהר המידות, וזאת על רקע העובדה שכתב אישום כזה הוגש נגד חבר הכנסת בנימין נתניהו (ראו: בג"ץ 2592/20, בג"ץ 2593/20, בג"ץ 2594/20, בג"ץ 2609/20, בג"ץ 2612/20, בג"ץ 2649/20, בג"ץ 2675/20 ו-בג"ץ 2677/20; להלן: עניין הרכבת הממשלה)).

שונים הדברים באשר לצוו על-תנאי הראשון ובאשר לצוו על-תנאי השלישי, ובכך אדון בהמשך על פי סדר הצוים הנ"ל. ביחס לצוו על-תנאי הראשון: המשיבים גרסו כי ההסדר שחל ביחס להצבעת אי-אמון בממשלת חילופים, שעליו נסוב הצוו על-תנאי הראשון, הפך לתאורטי ביחס לכנסת ה-23, וכי העתירות הן מוקדמות ביחס לתחולת ההסדר הנ"ל על הכנסת ה-24, שכן לא היתה ודאות שהממשלה ה-36 שתוקם (אם בכלל) תהיה ממשלת חילופים (בפועל המציאות לימדה אותנו כאמור שהממשלה ה-36 אף היא ממשלת חילופים, ולפיכך האפשרות שנחזתה בהקשר זה – לא היתממשה).

יפים לעניין זה גם דברי השופט י' עמית באותו עניין, בדבר "ייפוי כוח בלתי חוזר" שניתן לחברי הכנסת בקלפי מאת הבוחר: "על פי כללי השיטה הפוליטית הנוהגת במדינה מאז הקמתה, ציבור הבוחרים מייפה את כוחם של חברי הכנסת ברשימות השונות לייצג אותו. מדובר בייפוי כוח בלתי חוזר, הגם שתוקפו מוגבל בזמן עד לבחירות הבאות. משנבחרו חברי הכנסת על פי רשימות המפלגות, קיימת חזקה חלוטה כי עמדותיהם ופעולותיהם מבטאות את רצון הבוחר. 'הממשלה תיכון משהביעה בה הכנסת אמון', כלשון סעיף 13(ד) לחוק יסוד: הממשלה. השעה שבה למעלה מ-60 חברי כנסת מרימים את ידם בתמיכה ובמתן אמון בממשלה שהורכבה זה-עתה, היא המועד הקובע שבו חברי הכנסת מבטאים את רצון רוב הבוחרים על-פי יפוי הכוח הבלתי חוזר שהופקד בידיהם. היתערבות בית המשפט בנקודת זמן זו ובהליך דמוקרטי זה, כמוה כהתנגשות חזיתית עם רצון הבוחר כפי שבא לידי ביטוי בהצבעת נציגיו בכנסת." (שם, בפיסקה 16 לפסק דינו).

...

השופט ג' קרא: אני מצטרף למסקנת חבריי – הנשיאה א' חיות והשופטים נ' הנדל, י' עמית, נ' סולברג, ד' ברק-ארז, ע' ברון וד' מינץ – כי דין העתירות להידחות.

בכל הנוגע לצו על תנאי הראשון, אני סבור, כדעת חברתי, השופטת ברק-ארז, כי הטענות שהועלו ביחס להסדר אי-האמון שבתיקון מס' 8 לחוק-יסוד: הממשלה, מופנות הלכה למעשה כלפי תכניו המהותיים ומצריכות, לשם בחינתן, להיזקק לדוקטרינת התיקון החוקתי הלא חוקתי (פסקאות 13-12 לחוות דעתה).

נוכח כל האמור, אני סבור כי דין העתירות להידחות.

במסגרת טענתו כנגד התיקון לעניין הבעת אי האמון בממשלה, טוען העותר כי אין זה צודק ליצור מצב לפיו אין ניתן להחליף ממשלה שבקרב הכנסת יש רוב להחלפתה, רק כיון שבטרם נפילת הממשלה המכהנת, מתקשה המועמד החלופי להציע ממשלה חלופית שתזכה באמון.

לבסוף, ביחס לבקשתו לצוו ביניים מביע העותר חשש שמא יוכרז על פיזור הכנסת, והבחירות יוקדמו לפני מועד מתן פסק הדין בעתירה זו. ביום 3.9.14 הוגשה תגובה מקדמית מטעם פרקליטות המדינה, בה נטען כי על עתירה זו להדחות על הסף בשל העידר עילה.

ביחס לטענה בדבר התיקון הנוגע להעלאת אחוז החסימה, נאמר כי אין בטענותיו של העותר בכדי להצביע על פגיעה בזכות חוקתית מוגנת.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בטענות העותר ותגובות המשיבים, סבורני כי אין להיעתר לעתירה ככל שהמדובר בטענות כנגד התיקון לחוק יסוד: הממשלה, שאינן נתמכות בתשתית עובדתית ומשפטית, המספיקה לצורך דיון רציני ובחינה מעמיקה.

הטעם לכך הוא שכאשר בית המשפט מגיע למסקנה כי אין ממש בעתירה, אין זה רצוי להטיל את נטל הטיפול בעתירה זו הן על פרקליטי הרשות הן על בית המשפט, במקרה דנא מעבר לתגובה המקדמית.

לא ראינו מקום להיעתר לבקשה לצו ביניים.

רקע הדברים המערער הושבע ביום 6.4.2021 כחבר בכנסת ה-24 מטעם סיעת "ימינה". ביום 13.6.2021 הושבעה הממשלה ה-36 בראשות יו"ר ימינה, ח"כ נפתלי בנט, וכבר במועד כינון הממשלה הודיע המערער כי הוא אינו תומך בהקמתה והצביע במליאת הכנסת נגד מתן אמון בה. במהלך החודשים שלאחר הקמת הממשלה, המערער הצביע במליאת הכנסת פעם אחר פעם נגד עמדת סיעת ימינה והקואליציה, ובין היתר, בשלוש הצעות אי אמון שהוגשו על-ידי סיעות האופוזיציה ובהצבעה שהוגדרה כהצבעת אמון בממשלה.

בהקשר זה מפנה היועצת המשפטית לכנסת לפסק הדין בבג"ץ 1759/06 מפלגת העבודה נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית (14.8.2006) (להלן: עניין העבודה), שם נקבע כי פרק זמן של 45 ימים ממועד הפרישה ועד להתפטרות אינו "תקופה קצרה", אך בנסיבות אותו העניין הוא נחשב כהתפטרות "סמוך לפרישה", בהיתחשב בכך שמדובר היה בתקופת בחירות וחברי הכנסת הפורשים לא הצביעו נגד עמדת הסיעה בתקופה שעד להתפטרותם.

כך, בבג"ץ 402/73 רחמים נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית, פ"ד כז(2) 531 (1973), קבע בית משפט זה כי אין מקום להזקק לעתירה נגד קביעת יו"ר ועדת הבחירות ביחס לאותיות המייצגות רשימה בפתק ההצבעה, משום שעמדת יו"ר הועדה היא בגדר חוות דעת שאין בכוחה לשלול מהועדה את הסמכות הנתונה לה לפי סעיפים 63 ו-64 לחוק הבחירות (ראו והשוו: עניין ניימן, בעמ' 255-254).

...

יו"ר ועדת הבחירות הוסיף וציין כי אין ממש בטענת המערער לפיה מרצ מתעברת על ריב לא לה, נוכח העובדה שלא ניתן למצוא בלשון החוק עיגון למסקנה לפיה פרישת חבר כנסת היא עניין שבינו לבין סיעתו בלבד.

במכלול הנסיבות הללו – דהיינו כאשר המצגים בערעור הם מצגים הנוגדים את תכלית החוק, שניתנו על ידי גורמים בלתי מוסמכים, שהבהירו בזמן אמת כי עמדתם אינה מחייבת את הגורם המוסמך לדון בסייג ההתפטרות (ועדת הבחירות) – סבורני כי לא ניתן לדחות הפעלה של הוראת חוק מפורשת, לא כל שכן הוראת חוק יסוד, בהתבסס על טענת ההסתמכות.

דא עקא, גם אם אקבל כי ניתן היה לייחס משקל שונה במידה כזו או אחרת לטענת חוסר הבהירות ולטענת ההסתמכות (וכיצד אוכל שלא לקבל אפשרות זו בהינתן עמדת חברותיי וחבריי, שופטי הרוב), עדיין על מנת שנתערב בהחלטת יו"ר ועדת הבחירות, נדרש שנגיע למסקנה כי החלטתו בעניינו של מר שיקלי מצדיקה התערבות על פי הסטנדרט האמור.

במצב דברים זה, אינני סבור כי היה מקום לקבוע שהחלטת יו"ר ועדת הבחירות לדבוק בהוראת סעיף 6א לחוק היסוד, ולא לאפשר התגברות עליה על בסיס הנסיבות הפרטניות שהציג מר שיקלי, הצדיקה התערבות של בית משפט זה. סוף דבר לאור כל האמור, סברתי בשעתו, ועודני סבור גם עתה, כי היה מקום לדחות את הערעור שהוגש בעניין מר שיקלי, ולאשר את החלטתו של יו"ר ועדת הבחירות כי מר שיקלי מנוע מלהתמודד בבחירות הקרובות ברשימת הליכוד.