עתירות לשינוי רישום דת במרשם האוכלוסין

בפסק הדין נדחה ערעורם של העותרים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה את תביעת העותרים למתן סעד הצהרתי שלפיו הם בני הלאום הישראלי, וזאת על מנת שפסק הדין ישמש תעודה ציבורית לצורך שינוי פרט הלאום במירשם האוכלוסין בעיניינם.

העותרים הם אזרחים ישראלים הרשומים במירשם האוכלוסין כבני לאומים שונים (רובם יהודים וחלקם בני לאומים אחרים).

בית המשפט אמנם שב וציין לאורך השנים כי מירשם האוכלוסין אינו הזירה המתאימה להכרעה בסוגיות רגישות של דת ולאום, והבהיר כי קביעותיו בסוגיות אלה אינן משום הכרעה בשאלות לגופן, אך הדיעה כי מדובר בסוגיות בלתי-שפיטות נותרה דעת מיעוט בלבד.

...

בפסק הדין נדחה ערעורם של העותרים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה את תביעת העותרים למתן סעד הצהרתי שלפיו הם בני הלאום הישראלי, וזאת על מנת שפסק הדין ישמש תעודה ציבורית לצורך שינוי פרט הלאום במרשם האוכלוסין בעניינם.

דין העתירה להידחות.

לאחר שבחנתי בקפידה את טענות העותרים הגעתי לידי מסקנה כי לא מתקיימים במקרה דנא התנאים לעריכת דיון נוסף, הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

ראשית, הרגישות הציבורית והמורכבות הרבה הטמונות בשאלת קיומו של לאום "ישראלי", הן שהובילו למסקנה כי ישנו קושי מוסדי בכך שבית המשפט ידון ויכריע בה, וכי מקומה הטבעי להתברר בזירות ציבוריות מחוץ לכותלי בית המשפט.

סוף דבר, העתירה נדחית.

לנוכח מה שנאמר בשימוע, ולאחר שהעותרת חתמה על טופס "בקשה לשינויים, השלמות ותיקונים בפרטי מירשם האוכלוסין", הוחלט על שינוי פריט הלאום של העותרת ברשומי מירשם האוכלוסין מ"יהודיה" ל"חסרת דת" ובמקביל נמחק תאריך הלידה העברי מתעודת הזהות שלה (שזהו, לטענת העותרת, "הסימן המוסכם" במשרד הפנים לכך שמחזיק תעודת הזהות איננו יהודי, בעקבות ביטול רישום סעיף הלאום שלו בתעודת הזהות.

...

לשיטת המשיבים, החשדות שעלו כנגד התנהלות העותרת היו איפוא סבירים, והם הצדיקו את זימון העותרת לשימוע – שימוע שבו, כידוע, הסכימה העותרת, בסופו של דבר, לשינוי הרישום במרשם האוכלוסין שלה כך שהיא תצוין כחסרת דת. רביעית, דין העתירה להידחות גם מחמת קיומו של סעד חלופי.

בהקשר זה נקבע, עוד בתחילת דרכה של הפסיקה, כדלקמן: "גם חשד מבוסס יכול – בדרך כלל – לשמש סיבה מספקת לסירוב רשיון; אולם באשר לביטול רישיון שכבר ניתן, סבורים אנו כי אחרי מתן הרשיון, אין לבטלו על סמך חשד גרידא ללא חקירה, שהנוגע בדבר מוזמן להשתתף בה ולהשמיע את טענותיו" (בג"ץ 113/52 זקס נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ו 696, 700 (1952)).

למסקנה זו מובילים גם שלושה נימוקים נוספים: (א) המשיבים בתגובותיהם המקדמיות לבית משפט זה טענו כי לעותרת שונה רישום סעיף הדת במרשם האוכלוסין ואילו בתשובה שהגישו גרסו כי הפריט ששונה הוא פריט הלאום.

בפתח הדברים מציינים המשיבים כי הסעד המבוקש בעתירה לא ברור, ובפרט קיימת אי-בהירות האם העתירה נסבה על זכאות למעמד כלשהוא או לשינוי של רישום פריט הדת והלאום במירשם האוכלוסין.

...

המשיבים טוענים כי דין העתירה להידחות על הסף.

דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף.

בפתח הדברים ראוי לציין שיש ממש בטענת המשיבים כי העתירה לא נוסחה בצורה בהירה, ובאופן ספציפי כי לא ברור מהו הסעד המדויק שהתבקש בה. הדברים מקבלים משנה תוקף בהתחשב בכך שהעובדות העיקריות אשר עליהן מצביעים העותרים – לרבות הליך הגיור שעבר העותר ומתן פסק הדין בעניין מרפי – כבר היו ידועות בעת שהתקיים הדיון בעתירה הקודמת, ואף נזכרו בטענות הצדדים שם. העותר, אשר היה מיוצג בעתירה הקודמת ומיוצג גם כעת, לא השכיל להסביר מה נשתנה מאז ניתן פסק הדין בעניינו, ומדוע ראה מקום לפנות פעם נוספת לבית משפט זה. מכל מקום, תמימת דעים אני עם המשיבים כי דין העתירה להידחות מחמת אי מיצוי הליכים.

סוף דבר: העתירה נדחית.

טיעוני הרשות הרשות טוענת כי פקיד הרישום הפעיל את סמכותו בהתאם לחוק מירשם האוכלוסין כאשר סירב לרשום את שינוי דתו של העותר 1 מ'חסר דת' ל'יהודי', וזאת בהיעדר תעודה ציבורית המעידה על שינוי הדת, וכן כאשר סירב לשנות את פרט המצב האישי של העותרים 1-2 ל'נשוי' ו'נשואה', לנוכח אינדיקאציות לכך שתעודת הנישואין ניתנה בחוסר סמכות.

...

אכן, בית המשפט העליון נעתר ואיפשר פתרונות פרגמטיים לפי העניין, אך פסיקתו עקבית ואחידה כי ראש העדה מוסמך לבצע אך את מה שהוסמך – ובתוך כך אין לכלול את הסעדים המתבקשים בעתירה שלפניי.

העותרים טוענים כי אי הנכונות מצומצמת לעובדות ולא למצב המשפטי, והעובדות לטענתם הן כי אכן נישאו ואכן העותר 1 המיר את דתו במסגרת זו בסיוע ראש העדה, וכל שנדרש מהפקיד הוא לרשום את הפרטים כמופיע בתעודה שהוצגה לו. אני סבורה אחרת.

סוף דבר לאור האמור לעיל, העתירה נדחית.

דין הגירושין שערוך בית הדין הרבני בנסיבות האמורות יהיה גירושין לכל דבר ועניין, לרבות לעניין סעיף 176 בחוק העונשין, תשל"ז–1977, ולעניין שינוי הרישום בפרט "המצב האישי" במירשם האוכלוסין, למי שרשום בסעיף "הדת" במירשם האוכלוסין כ"יהודי".

מדוע ולמה? לכאורה, המבקשים סבורים כי הם פטורים מלפעול על פי סדרי הדין בבית הדין, המצריכים בירור יהדות לבני זוג שלא נישאו בישראל, על סמך עמדת היועצת בהליך זה ועל סמך מחיקת עתירתם לבג"ץ. ברם הודעת המשנָה ליועצת לבג"ץ, שהייתה מקובלת על היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, ציינה במפורש שנכון שבית המשפט העליון יבהיר כי "אף אם [בית הדין] קבע כי מדובר ב'ספק יהודי', יהיה מוסמך בית הדין הרבני להחליט בעיניין הגירושין, ובכלל זה לערוך גט מספק ולתת לבני הזוג תעודת גירושין, אף אם לא נערך לאותו בעל דין בירור יהדות בבית הדין או שנערך ונתר ספק לגבי יהדותו". הודעת המשנָה ליועצת ציינה במפורש כי בנסיבות שתוארו "יציין בית הדין הרבני בתעודות הגירושין שיונפקו לצדדים, בפרט "העדה", כי "יהדותו/ה על פי ההלכה לא התבררה בבית הדין הרבני". זאת ועוד: דין הגירושין בנסיבות האמורות יהיה "גירושין לכל דבר ועניין", לרבות לעניין סעיף 176 בחוק העונשין ולעניין שינוי הרישום בפרט "המצב האישי" במירשם האוכלוסין למי שרשום בו "יהודי". בסיום ההודעה נימסר כי "אם בית המשפט הנכבד יקבל את העמדה המוצגת לעיל", תובא הצעה לתיקון מתאים להנחיות בירור יהדות לאישור חבר דייני בית הדין הגדול ומועצת הרבנות הראשית.

...

וזה לשונו של פסק הדין במלואו: לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו ביום 23.1.2023, ולאחר שעיינו בעתירות, בתגובות המשיבים, בהודעה מטעם המדינה מיום 1.2.2023, ובהתייחסות העותרים בבג"ץ 2742/22 להודעה הנ"ל, באנו לכלל מסקנה כי העתירות מיצו את עצמן ודינן להימחק.

לעומת זאת, בנוסח פסק הדין הנ"ל של בג"ץ לא מצאנו סימוכין מספיקים המאפשרים לומר כי העמדה המשפטית שהובאה בהודעת המדינה התקבלה על דעתו של בית המשפט העליון וקיבלה מעמד של פסק דין.

כל עוד לא נחה דעתנו בדבר סמכות בית הדין, חייבים אנו לעורר ולבחון את השאלה גם שלא ביוזמת הצד המבקש את התרופה, ואפילו בניגוד לרצונו, כל עוד הלה אינו מוכן לבטל את עצם עתירתו (עניין בסן; ע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 729/79 עזבון המנוח יעקב לאלו ז"ל נ' חיה גלמונד ואח', תשמ"א(1) 441 (1979)).