לבקשת המשפחות הוציא בית המשפט צו-על-תנאי, בו נידרש מינהל מקרקעי ישראל להראות טעם, מדוע לא יגיש תביעה נגד דיור ב.פ. לביצוע בעין של הסכם 1961, ומדוע לא יבטל את תביעות סילוק-היד שהוגשו נגד העותרים (ת"א 18366/65 ות"א 22776/64) או יבקש למחוק את שמו כתובע מתביעות אלה (ראו בג"ץ שלמה סרבי, בעמ' 494).
ואף כב' השופט קיסטר מציין (בעמ' 499-500 לפסק הדין):
"המשיב טוען כי העותרים באים בדרישות מופרזות. אמנם אין לפנינו שום הערכה ואין לנו כל הוכחה על כך כי הדרישה הזו מופרזת, אך אפילו נכון הדבר, גישת המשיב וחברת דיור ב' פ' בע"מ לא ישרה בעיני, מאחר ובתביעות הפינוי שהם הגישו נגד העותרים, לא הודו בזכותם של העותרים לקבל שיכון אקוויולנטי ומתקבל הרושם כי אין הם רואים בם אלא טרדנים ומה שמציעים להם הנו כתורת חסד".
כן הוא מדגיש (בעמ' 501), כי:
"העותרים זכאים לכך כי קביעת הדיור האקוויולנטי תיעשה על-ידי רשות הפועלת בדרך שיפוטית או מעין שיפוטית, היינו: לא על-ידי אינטרסנטים או גופים שיש להם נגיעה בענין, ולא בדרך שרירותית כאילו היתה זו מתת-חסד הנתנת להם, אלא על-ידי בירור ושמיעת הוכחות ושיקול-דעת מתאים".
כב' השופט כהן ציין אף הוא (בעמ' 503), כי:
"זאת ועוד: מחומר הראיות המונח לפנינו עולה בעליל שאין כל חילוקי דיעות בין המשיב ובין החברה בדבר אותן טובות-ההנאה שיש להעניקן לעותרים על-פי ההסכם שביניהם. גם המשיב וגם החברה מודים בפה מלא שחייבים הם לשכן את העותרים, ואין הם זוממים להשתמש ממילוי חבותם זו. ההבדל בינם לבין העותרים הוא, שלפי גרסתם של המשיב והחברה, הם ולא העותרים יקבעו מהו הדיור החלוף או הפצוי הסביר וההוגן לתיתו לעותרים, ואין הם חבים לתיתו אלא לאחר מתן פסק-הדין של סילוק-יד העותרים...אוסיף עוד ואומר שמנקודת ראות ההסכם עצמו, יש לה לגרסתם של המשיב והחברה על מה להישען, שהרי החכרה לא קיבלה על עצמה אלא התחייבות להעמיד לרשות המפונים מן המבנים שייהרסו, דיור חלוף במבנים החדשים שהיא תקים על אותה הקרקע: ופשיטא שאין היא יכולה להרוס את המבנים הקיימים ולהקים מבנים חדשים, כל עוד לא פונו התושבים מבתיהם תחילה. ואולם ניראו לי שאם אין בהסכם ההוא משום עילת תביעה בידי העותרים, על-כל-פנים יש בו, לכאורה, משום ראיה בידיהם שאין הם מסיגי-גבול. אמת נכון הדבר שבהקדמה להסכם מדובר על שני סוגי חושבים, "דיירים" מכאן "ו/או מחזיקים ללא כל זכות חוקית" מכאן; אבל לגבי שני הסוגים הללו גם יחד מצהירה החברה כי היא מכירה בזכותם "לקבל דיור אקוויולנטי בשיכונים שייבנו - על הנכס, במידה וירצו בכך", והתחייבה לתיתו להם; ובהיעדר ראיה לסתור, יש לראות בהצהרה ובהתחייבות אלו משום ויתור מראש על ההבחנה בין המחזיקים בזכות לבין המחזיקים שלא בזכות, שהרי כאלה כן אלה התחייבה החברה לשכן בבניניה, אם רק ירצו בכך.
לפיכך, בסיום פסק הדין בוטל הצוו על תנאי שניתן (ראו בפסק דינו של כב' השופט לנדוי, עמ' 494-495).
כב' השופט כהן הוסיף וקבע (בעמ' 503 לפסק הדין):
"גם אני בדיעה שההסכם ההוא אינו, מבחינת העותרים, אלא RES INTER ALIOS ACTA ואין הם זכאים לתבוע על-פיו, לא בהליכי סילוק-יד ולא בעתירתם לבית-משפט זה. ואין נפקא מינה לענין זה אם הם תובעים זכויותיהם על-פי הסכם זה במישרין מן המשיב (העומד עתה בנעלי רשות הפיתוח) או מן החברה או משניהם, או אם מנסים הם לכפות על המשיב שיתבע מן החכרה ביצע ההסכם בעין; שהרי ממה נפשך - אם זכויות הן הניתנות למימוש בתוקף ההסכם, יממשון נא בבית-משפט מוסמך; ואם אינן ניתנות למימוש, אף בית-משפט זה לא יוכל לעזור".
יצוין כי כב' השופט קיסטר, בדיעה חולקת, קיבל את עמדת המשפחות וקבע כי:
"ניראו לי כי צודקים העותרים בדרשם בעתירתם כי המשיב, מינהל מקרקעי ישראל, לא ידרוש פינויים כל עוד לא נקבע סידור החלוף על-ידי המדינה, ומאחר ועד כה לא נקבע הדבר, ניראו לי שעלינו לעשות את הצוו-על-תנאי החלטי ביחס לאותו חלק מן העתירה בו מבקשים העותרים לצוות על המשיב לבטל את התביעה שהגיש נגדם או שלא יצרף את שמו לתביעות הפינוי שהגישה חברת דיור ב' פ' בע"מ. אלא-אם-כן התובעים בתביעה זו יודו בזכות העותרים לדיור אקוויולטי ויציעו או יבקשו מבית-המשפט לקבעו" (שם, בעמ' 502).
בנסיבות בהן הוחלפו זה מכבר התובעים המייצגים וכן בנסיבות בהן ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בו קיבלו המשפחות שנותרו במקום פיצוי ובמקביל הורה בית המשפט לפנותם, פסק דין שאושר בבית המשפט החוזי ובבית המשפט העליון, והיות והצעת חוק בעיניין הסדרת סוגיית הדיור לתושבים תלויה ועומדת וממתינה לקריאה שניה ושלישית- איני רואה טעם בהמשך ניהול ההליכים בתביעה זו ואיני רואה לנכון להורות על איתור תובע מייצג או בא כוח מייצג חלופיים.
...
על רקע האמור, ומשהתייתר הצורך בהמשך ניהול ההליך הייצוגי, הגישו המבקשים, תושבי השכונה, בקשה להסתלק מן ההליך הסתלקות מתוגמלת.
סוף דבר
ההסתלקות מבקשת האישור שבכותרת מאושרת בזאת.
אני מורה על מחיקת בקשת האישור בהתאם להוראות סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות.
כמו כן, נדחית התובענה האישית של התובעים נגד המשיבה, ללא צו להוצאות.
