עתירות להשוואת תקצוב גני ילדים פרטיים לגני ילדים ממלכתיים

השופט ח' מלצר: בעתירה שלפנינו הוצא צו על-תנאי המורה למשיב (משרד הבריאות) כדלקמן: "לבוא וליתן טעם מדוע לא יעודכן התעריף השעתי על פיו מחושב התקציב החודשי שמשלם המשיב עבור סל 'טפול בריאותי מקדם' לילדים בגיל הרך על הספקטרום האוטיסטי, המוענק על-ידי העותרות. זאת בשים לב לתעריפון הרישמי של המשיב לאיבחון וטפול בתחומים פרא-רפואיים המשולם לקופות החולים, ובשים לב לפער בין התעריף השעתי ששילם המשיב עבור השרות הנ"ל בשנת 1993 והתעריף בשנת 2004, לבין התעריף הקבוע כיום". ההישתתפות שעל פיה מחשב משרד הבריאות את התקציב החודשי המשולם על-ידו לעותרות, המספקות בפועל סל של שירותי "טפול בריאותי מקדם" (להלן: הסל הטיפולי) לילדים בגילאים של 7-1.5 שנים, אשר אובחנו כמצויים על הקשת האוטיסטית (לשם קיצור יכונו אלה להלן גם: ילדים אוטיסטיים), נובעת מהוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: החוק).

בהודעה מעדכנת שהגישו העותרות בתאריך 17.5.2012 – לקראת הדיון, נימסר כי בעקבות הדיון שהתקיים בועדה לזכויות הילד בכנסת בתאריך 6.12.2011, הודיע מנכ"ל משרד הבריאות, בתאריך 29.12.2011, ליושב ראש הועדה, כי הוחלט שקופות-החולים תמשכנה במתן החזרים להורי ילדים הנמצאים כיום בטיפולם של מטפלים פרטיים, וכי ההחזר יעלה לגובה מלוא תעריף משרד הבריאות (180 ש"ח), בנכוי ההישתתפות העצמית המותרת.

מקורות הגמישות שצוינו הנם: גובה השכר חושב על-פי עובדים בשירות הצבורי בעלי ותק של למעלה מעשר שנים; העובדה שלפי הנהלים חלק מן הטיפולים יכולים להנתן באופן קבוצתי, ולכן עלותם נמוכה יותר בהשוואה לספק השרות המתוקצב בגין כל ילד בנפרד, ובכל זאת – ועדת התעריפים התייחסה למצב בו רק 15% מהטיפולים הם קבוצתיים; בחלק מהמקצועות נילקח בחשבון שכר גבוה אפילו מזה שדווח על-ידי העותרות.

לבסוף טוענות העותרות כי בחודש ינואר 2015 הופחת התעריף השעתי המשולם על ידי המשיב לעמותות המספקות טפול בריאותי מקדם לילדים ופעוטות אוטיסטיים בגני התיקשורת ובמעונות היום השיקומיים, בכ-140 ש"ח לעומת התעריף שנהג בשלהי שנת 2014 ושאליו היתייחס המשיב בהודעתו.

מדובר בשני מכתבים משנת 1993 שעניינם בתקצוב גנים לילדים אוטיסטיים בפתח תקווה.

...

דומה כי למסקנה בדבר סבירות התעריף יש להגיע, גם בהינתן מגבלות התקציב, תוך מתן משקל ראוי ומשמעותי לצורך החברתי בטיפול שאיכותו סבירה והתחשבות בעקרונות של צדק וחמלה, ולא רק בהיבטים כלכליים.

חיזוק למסקנה בדבר חוסר סבירותו המהותית של התעריף השעתי ניתן למצוא גם בעובדה שקופות החולים, אשר נהנות מתקצוב גבוה יותר מכפי שניתן לעותרות –אפילו הן אינן מצליחות לגייס כוח אדם מתאים בתעריף העומד לרשותן (ראו למשל: הודעה לעיתונות של הוועדה לזכויות הילד של הכנסת מתאריך 6.12.2011, נספח א' להודעת העותרות מיום 14.12.2011; פרוטוקול הוועדה לזכויות הילד של הכנסת מתאריך 6.12.2011, נספח להשלמת הודעה מטעם העותרות מתאריך 25.12.2011).

כל האמור לעיל מצדיק את התערבותנו בתעריף השעתי שעל פיו מתוקצבות עמותות, אשר ילדים אוטיסטיים מממשים באמצעותן את זכאותם לטיפול בריאות מקדם לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי ופעוטות עם אוטיזם זוכים לשירותים מכח חוק מעונות יום שיקומיים.

לפיכך, עותרת התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה תוספת מעונות בסך 317 ₪ לחודש עבור 28 חודשים, בין 8/2013 ועד 12/2015, בסך כולל של 8,876 ₪ וכן דמי ביגוד בסך 1,506 ₪ לשנה עבור 2 שנים ובסה"כ 3,012 ₪.

סעיף 11 לחוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953 קובע כך: "השר רשאי לקבוע, בתקנות, סדרים ותנאים להכרזת מוסדות לא רישמיים כמוסדות חינוך מוכרים, להנהגת תכנית היסוד בהם, להנהלתם, לפיקוח עליהם ולתמיכת המדינה בתקציביהם, אם השר יחליט על התמיכה ובמידה שיחליט". מתוקף סמכותו זו התקין השר את התקנות, כאשר התקנה הרלוואנטית לענייננו היא תקנה 3(א)(6) (כפי שאף תכונה מכאן ואילך).

בפסק הדין בעיניין עמרני (עע (ארצי) 28650-11-17 עמותת בני ציון נ' שלומית עמרני, 2.2.2020, לעיל ולהלן – עניין עמרני), נקבע ביחס לתקנה 3(א)(6), כי: "...על פני הדברים, במישור הרגולטורי מגשימה התקנה תכלית ראויה. חינוך הנו ערך שלא ניתן להפריז בחשיבותו, ולכן מוסדות החינוך המוכרים שאינם רישמיים הם במהותם גופים דו מהותיים המאוגדים במשפט הפרטי והמעניקים שירות צבורי רם חשיבות ומעלה. התקנה מיוסדת על התפישה שקיימת זיקת גומלין בין תנאי ההעסקה של העובדים לבין איכות השרות הניתן, ולכן השוואת תנאי ההעסקה של העובדים במוסדות המוכרים לעובדי המוסדות הרישמיים היא אחת הערובות להבטחת איכות החינוך במוסדות המוכרים...." יחד עם זאת נקבע שם כי "על פי לשון תקנה 3(א)(6) לתקנות זו חלה על "משכורת". מכאן כי הסעד מכוחה של חובת ההשוואה מצריך פרשנותו של רכיב זה ביחס לזכות נתבעת".

אין בידינו לקבל עמדתה זו של הנתבעת, משני טעמים: הראשון והעיקרי שבהם - הנתבעת אינה רשאית לקבל ביד אחת את תיקצוב משרד החינוך בגין תוספות אלו ואילו ביד האחרת לא לשלמו לסייעות, בטענה שאין מדובר ברכיב שכר בר השוואה.

מכל מקום, גם אם היה בסיס ראייתי לטענה, לא היה בו כדי להעלות או להוריד לענייננו – הנתבעת אינה "צנור תשלום" לסייעות המועסקות בגני הילדים שלה ולכן אין הכרח – לצורך העניין שבפנינו – שהתובעת תוכיח שכל סכום שמשולם לה על ידי הנתבעת מכוסה בתקצוב משרד החינוך.

...

אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת בעניין זה. אמנם מדובר בזכויות נלווית לשכר, אלא שבניגוד לחופשת שבתון, בה דן פסק הדין אליו מפנה הנתבעת, שתי הזכויות הנדונות בפנינו הינן בגדר החזרי הוצאות שהזכות להן קבועה כסכום ולא כמימוש בפועל, כפי שפורט במקורות הזכות לעיל.

לפיכך – הטענה כי מדובר בזכויות שלא ניתן לתבוע אחר סיום העבודה, נדחית.

סוף דבר על יסוד כלל האמור לעיל, אנו משלימים בזאת את פסק הדין החלקי ומורים כי בנוסף לאמור בו על הנתבעת לשלם לתובע בתוך 30 ימים מהיום את הסכומים הבאים: קצובת ביגוד בסך 2,252 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.7.2014 ועד התשלום בפועל.

התובעת טענה בכתב תביעתה כי מוסדות החינוך של הנתבעת הם מוסדות מוכרים שאינם רישמיים לפי תקנות חינוך ממלכתי, התשי"ד-1953, ועל כן הנתבעת חייבת לשלם לעובדי ההוראה המועסקים במוסדות אלה תנאי שכר בהתאם לקבוע בתקנון שירות עובדי הוראה.

בתביעתה עתרה התובעת לתשלום הפרישי שכר ופיצויי הלנתם, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה ולקרן הישתלמות, פצויי פיטורים ופיצויי הלנתם, פיצוי בגין פיטורים בהעדר שימוע ופצוי בגין עגמת נפש.

התובעת לא הכחישה בתצהירה את טענת הנתבעת לפיה גני הילדים שהפעילה עד שנת 2009 היו גנים פרטיים.

הילכת בוסי עוסקת בפרשנות חוזה שבין הצדדים והסקת תנאי מכללא, ופרשנות נכונה כידוע, אינה מוגבלת רק ממועד מתן פסק הדין שקבעה ואילך; אין בתשלום תוספות שכר שונות המשולמות למורים על פי תקנון שירות עובדי ההוראה כדי להעיד על אימוצו של כל התקנון; השוואת תנאי שכרם של עובדי ומורי מוסד מוכר שאינו רישמי לתנאי שכרם של עובדי ומורי משרד החינוך נעשית מכוח תקנה 3(א)(6) לתקנות ובהתאם לפסק דין בוסי.

עם זאת, מכיוון שאין חולק על כך שהתובעת היתה זכאית לקבלת הפרשות בשיעור של 6% משכר עבודתה, ולכך שהחובה לביטוח פנסיוני החלה משנת 2008 (בשנה זו כאמור התובעת עבדה בגני הנתבעת לגביהם לא הוכח כי קיבלה תיקצוב ממשרד החינוך והתובעת לא הוכיחה כי מגיע לה ביטוח פנסיוני ממקור אחר) החלטנו לפסוק לתובעת פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך של 10,706 ₪ (לפי חישוב 6% משכר מינימום ממוצע בסך 3960 ₪ לתקופה של 64 חודשים, פחות הסכום שהופרש בסך 4,500 ₪).

...

התביעה הנגדית של הנתבעת נדחית במלואה.

הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 12.4.13 ועד התשלום בפועל: פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות בסך 13,233 ₪.

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪.

אשר על כן, התביעה נדחית ברכיב זה. קרן הישתלמות לטענת התובעת, בהתאם לסעיף 3(א)(6) לתקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), התשי"ד-1953 (להלן: "התקנות"), ובהתאם להלכות אשר התגבשו בג"ץ 8838/11 רשת גני הילדים של אגודות ישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (פורסם בנבו, 08.04.13) וב- ע"ע (ארצי) 203/09 רשת הגנים של אגודת ישראל נ' שמחה בוסי ו-15 אח' (פורסם בנבו, 02.10.11) (להלן: "פרשת רשת הגנים"), חובה להשוות את תנאי שכרן של הסייעות לגננות לתנאי השכר הנוהגים במוסדות החינוך הרישמיים של השילטון המקומי בהתאם לחוקת העבודה.

הנתבעת 1 הצהירה כי ע"פ הוראות משרד החינוך, הגן צריך להיות תחת פעילות חברה על מנת לקבל אישורים ו/או תקציבים.

(ב)  (1)   מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בנגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעסיק מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בנגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור; (2)   מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק ביצע הפרה כאמור בפיסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעסיק ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת;.

אי מסירת הודעה בדבר תנאי עבודה התובעת עתרה ברכיב זה לסך של 4,000 ₪, משלא נימסר לה עם תחילת עבודה תנאי עבודה כאמור בחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), התשס"ב-2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד") ובהתאם לתקנות הודעה לעובד (תנאי עבודה) (צורת הודעה ופרטיה), התשס"ב-2002 (להלן: "תקנות הודעה לעובד").

...

יחד עם זאת, שוכנעתי כי הנתבעת 1 פעלה בתום לב כפי שחשבה באותה עת שצריך לנהוג כלפי עובדיה, כך כאמור כשנחקרה לעניין זה ענתה באופן הבא: "ש. לביה"ד מגישים מסמכים מקוריים. בישיבת כב' ביה"ד בפרוטוקול קדם המשפט, בא כוחך הצהיר שאין לו התנגדות להציג את מסמך המקור. ימים ספורים לאחר מכן הודיע בא כוחך שהודעה בדבר תנאי עבודה לא נמצאה בחזקתן של הנתבעות. הכוונה אצלך. למה שאני אאמין לך שאת הוצאת הודעה בדבר תנאי עבודה ומסרת אותה לתובעת?

כל האמור לעיל, אינו מתקיים בעניינו, גם לא בקירוב ועל כן הדרישה להרמת מסך – נדחית.

אחרית דבר אשר על כן, התביעה כנגד הנתבעת 1 – נדחית.

לבסוף, נטען כי עתירתם של העותרים להשוואת המימון הצבורי לשני סוגי גני הילדים – הממלכתי מחד והפרטי מאידך – סותרת את מדיניותו של המשיב 1 להעדיף את החינוך הממלכתי בישראל – מדיניות שזכתה להכרה בחקיקה ובפסיקה – תוך שאין באמור כדי ללמד על כך שמודל התיקצוב שבו נוקט המשיב 1 ביחס לגנים הבלתי רישמיים הנו בלתי ראוי או בלתי עינייני.

...

אכן, בהודעה המעדכנת מיום 16.8.2015 לא פורט מחדש מודל התמיכה, אך מצאנו כי היא מפנה למודל המפורט בתגובה המקדמית מטעם המשיבים 2-1 (בסעיפים 27-18).

אנו מקבלים את טענות המשיבים 2-1 לפיהן לא עלה בידי העותרים להוכיח כי מדיניות התקצוב הקיימת של הגנים הבלתי רשמיים הינה בלתי סבירה או בלתי מידתית, ואיננו סבורים כי יש מקום – בנסיבות – להתערבותנו בעיקרי מדיניות אלה.

העתירה נדחית איפוא.