עתירה על פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה בעניין הלוואות לעובדים

בית הדין הארצי לעבודה עב"ל 54256-02-21 ניתן ביום 26 דצמבר 2021 המוסד לביטוח לאומי המערער כרם כהן המשיבה לפני: סגן הנשיאה אילן איטח, השופט רועי פוליאק, השופטת חני אופק גנדלר נציגת ציבור (עובדים) גב' יעל רון, נציגת ציבור (מעסיקים) גב' יעל עפרון ב"כ המערער - עו''ד ארז בוקאי ב''כ המשיבה - עו''ד רונית שנצר יעקבי פסק-דין

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי ירושלים (השופט עמיצור איתם; ב"ל 13602-06-19) שבו נתקבלה תביעת המשיבה להכיר בהוריה כ"מורשה נהיגה" לצורך קבלת גמלת ניידות והלוואה עומדת לרכישת רכב בהתאם להסכם הניידות.

וכך נאמר שם מפי בית המשפט העליון: "יצוין כי גם לגופם של דברים, העתירה לא מצביעה על פגם שנפל בפסק הדין. הסכם הניידות קובע כי אחד התנאים למתן הלוואה עומדת הוא כי למוגבל בניידות שאין לו רישיון נהיגה - כבעניינינו - יהיה 'מורשה נהיגה'. עוד קובע ההסכם כי 'קרוב מישפחה' עשוי להיות 'מורשה נהיגה'. אחד הרכיבים בהגדרת 'קרוב מישפחה'. בהסכם הוא שהמוגבל בניידות גר בקביעות באותו ביניין (או בבניינים סמוכים), ושורש המחלוקת נעוץ בפרשנות המונח 'קביעות'. כפי שציין בית הדין הארצי לעבודה, מטרת הרכיב של קרבה פיסית בין מגורי המוגבל בניידות לבין מגורי קרוב משפחתו (באותו הבניין או בסמוך לו) היא לדאוג לזמינות האחרון להסעת המוגבל בניידות, תוך מתן אפשרות פקוח. אכן, ייתכן כי אדם גר בשני מקומות - גם אם בהקף חלקי. אין בכך כדי לסתור את יסוד ה'קביעות'. בבית הדין האיזורי לעבודה נקבע כממצא עובדתי כי משיב 3 שהה בבית הוריו כ-40% מהזמן. על רקע זה יודגש, כי הילכת סולובייצ'יק אינה קובעת מבחן כמותי-פורמלי בדבר שהות של 50% מהזמן לפחות.

דומה כי בית הדין האיזורי ערך היקש מהלכות הנוגעות להכרה בידועים בציבור, שם דרישת המגורים לא מתפרשת כפשוטה, אלא במובנה המושגי, ועל כן יכולה להתקיים גם כאשר בני זוג חיים בנפרד מחמת אילוץ אובייקטיבי, כגון, עקב אישפוז עקב מחלה ממושכת (ראו סעיף 36 לפסק דינה של חברתנו השופטת גליקסמן בעב"ל (ארצי) 21302-03-16‏ ‏פוקילמן - המוסד לביטוח לאומי‏, (2.4.2019) וההפניות שם. לטעמינו, היקש זה אינו מחויב המציאות ומעורר קושי, שכן עסקינן בהסדרים שונים ובתכליות שונות.

...

אין חולק על תיאור זה של בית הדין, אלא שלמרבה הצער אין בכך כשלעצמו כדי להקים מסקנה בדבר מגורים של המשיבה בבית ההורים, גם אם יש יסוד סדיר (קבוע) בהגעתה לשם.

וכך נאמר (ההדגשה שלנו): "לאחר ששמענו את כלל חומר התיק וטענות הצדדים בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. לא מצאנו כי נפלה טעות בקביעת בית הדין או הוועדה לפיה הליקוי של המבקשת אינו תואם את פריט שעניינו "מצב אחרי החלפת שני מפרקים", שכן אין חולק כי למבקשת לא הוחלפו שני מפרקים.

אני סבורה שעל אף היותו של מקרה זה מקרה גבולי (כדברי בית הדין האזורי בפיסקה 10 לפסק דינו), גם מקרה זה מצדיק את אותה פרשנות תכליתית, שכן אין מחלוקת באשר לזמינותם של הורי המשיבה לעמוד לרשותה לכל צורך ואין כל קושי בפיקוח על כך, לאור סוג המגבלות הפיזיות והקוגניטיביות מהן היא סובלת והצרכים שלשמם היא יוצאת מפתחו של המעון בו היא שוהה רוב הזמן.

לפיכך, לו תשמע דעתי - דין הערעור להידחות.

סוף דבר הוחלט ברוב דעות, וכנגד דעתה החולקת של נציגת ציבור (מעסיקים) גב' יעל עפרון, לקבל את הערעור ולקבוע כי תביעת המשיבה להכיר בהוריה כ"מורשה נהיגה" לצורך הסכם הניידות - נדחית.

לפי הנטען, במעמד החתימה על הסכם ההלוואה, חתמו העובדת הזרה והלוות הנוספות על "כתב המחאת זכויות" (להלן- ההמחאה), שמכוחו העובדת הזרה המחתה את זכויותיה לטובת מורלונס לקבל ממעסיקיה כספים עבור תקופת עבודתה וסיומה.

בכתב התביעה עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו כספים שונים בגין תקופת עבודתה של העובדת זרה אצל הנתבעת וסיומה בסכום כולל של 17,723 ש"ח. הבקשה מוגשת לאחר תום שמיעת הראיות ולאחר שהוגשו סיכומים מטעם הצדדים.

בעוד התיק ממתין לפסק דין, ניתנו בבית הדין הארצי לעבודה ביום 8.6.21 פסק דין והחלטה בשני הליכי ערעור על פסקי דין של בית דין זה בתביעות דומות לזו המנוהלת לפניי (פסק דין ב- ע"ע (ארצי) 12159-01-19 אדוורד בלאו – דוד שדה ואח' והחלטה ב-בר"ע (ארצי) 52579-04-19 אדוורד בלאו – צבי ודן נבון) (להלן- עניין בלאו – שדה; עניין בלאו – נבון; שני ההליכים יכונו יחדיו: הכרעת בית הדין הארצי בהליכים הנוספים).

לשלמות התמונה אתייחס לפסק דינו של בית הדין הארצי בעיניין בלאו – שדה, עליו מבסס התובע את בקשתו.

התובע הגיש ערעור על פסק הדין, וביום 8.6.21 ניתן כאמור פסק דינו של בית הדין הארצי (ע"ע (ארצי) 12159-01-19 אדוורד בלאו – דוד שדה ואח').

...

יחד עם זה, לנוכח אמירת בית הדין הארצי לעבודה בעניין בלאו – שדה באתי לכלל מסקנה שנכון וראוי להביא את ההליך המשפטי לידיעתה של העובדת הזרה ולאפשר לה, אם תמצא לנכון, להתייצב אליו.

משמצאתי שראוי ליידע את העובדת הזרה על קיומו של ההליך המשפטי ולאפשר לה להצטרף אליו, ככל שתמצא לנכון, אני מורה לתובע להמציא לעובדת הזרה, בתוך 30 ימים מהיום, החלטה זו בצירוף כל כתבי בי-הדין וההחלטות שניתנו מראשיתו של ההליך ועד היום.

סוף דבר: אני נעתרת לבקשת התובע ליידע את העובדת הזרה בנוגע להליך המשפטי המנוהל לפניי.

לטענת המערער, במסגרת חתימתה על מיסמכי הלוואה חתמה העובדת על המחאת זכות, שבה הוא הוגדר כ"נפרע" והנתבעים הוגדרו כ"חייב".

נוכח קיומה של לקונה בתקנות לעניין מועד הגשת ערעור על פסק דין של רשם בית הדין הארצי, יש להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת הרשמת מטעם זה. המערער הוסיף וטען כי אכן, מרישומי מערכת נט המשפט עולה כי ביום 20.10.2021 הודעה על ההחלטה נשלחה לתיבת הדואר האלקטרוני של המערער.

בעיניין שדה נתקבלה טענת המערער כי הנמחה על פי המחאת זכות הוא חליף של העובד – הממחה, ובכך הוכרע העירעור מושא הליך זה; לאור האמור, יש לקבל את העירעור לרישום, בשל סכויי ההצלחה שהם 100%; האיחור בהגשת העירעור, 16 יום, מתגמד אל מול ענוי הדין שניגרם למערער, שהמתין שנתיים וחצי להחלטה על קבלת העירעור לרישום, עקב החלטת הרשמת שיצרה מצג כי הכרעה בערעורים המקבילים "תשליך" על גורל העירעור מושא הליך זה; קבלת העירעור לרישום לא תיפגע באנטרס ההסתמכות של המשיבים, שכן המשיב 1 נפטר, משיבה 2 לא התייצבה לדיון ולא הגישה כתבי טענות, וגם משיבה 3 לא נדרשה להתייחס לערעור; אי קבלת העירעור לרישום תיפגע אנושות במערער, שכן היא חוסמת את זכות הגישה שלו לערכאות; לחלופין, פסק דינו של בית דין האיזורי בטל מעקרו.

בתגובה להחלטה זו הבהיר המערער כי בהתייחסותו לסיווג החלטת הרשמת כ"פסק דין", רק ביקש להראות כי האיחור בהגשת העירעור העקרי עמד על זמן מאד קצר של מספר ימים, ולא לטעון שוב שבקשתו (כפי הנראה הכוונה לערעור – ל.ג.) הוגשה במועד תוך השענות על סיווג כזה או אחר של החלטת הרשמת; היתקיימו טעמים מיוחדים שהצדיקו קבלת העירעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לרישום, ובראשם סכויי העירעור, והרשמת לא התייחסה אליהם; חסימת דרכו של המערער להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי תיצור עוות דין כפול – שכן ברור שלאור פסק הדין בעיניין שדה דין העירעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי להיתקבל.

יצוין, כי עתירה לבג"צ שהוגשה על פסק דין מיטראל נדחתה [בג"צ 3596/16 מיטראל בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה (10.5.2016)].

...

אשר לסיכויי הערעור על החלטת הרשמת: מקובלת עלי קביעת הרשמת כי פסק הדין הומצא למערער כדין.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הערעור על החלטת הרשמת הוגש באיחור, ומשלא מתקיים טעם מיוחד להארכת מועד להגשתו – אין לקבלו לרישום.

המערער ישלם לרשות הוצאות בסך של 2,500 ₪, וזאת בתוך 30 יום מהיום.

בית הדין הארצי לעבודה עק"ג 17522-09-19 ניתן ביום 15 דצמבר 2022 צבי דרור המערער מבטחים מוסד לביטוח סוצאלי של העובדים בע"מ המשיבה לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופטת סיגל דוידוב מוטולה, השופט אילן סופר נציגת ציבור (עובדים) גב' יעל רון, נציג ציבור (מעסיקים) מר צבי טבצ'ניק <#1#> ב"כ המערער עו"ד רון ברנטוין ב"כ המשיבה עו"ד אייל בריק, עו"ד אורן מילדוורט פסק דין

השופט אילן סופר לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה תל אביב (הנשיאה הדס יהלום ונציגי הציבור גב' אורנה רזניק ומר שלמה לס; ק"ג 26013-09-17), בגדריו נדחתה תביעת המערער להצהיר כי הוא זכאי לפדיון הכספים בחשבונו בקרן הפנסיה של המשיבה ללא ניכוי מדד חובה בגין הלוואה שנטל לטענת המשיבה בחודש אוקטובר 1975.

בעקבות קבלת מכתב המשיבה, הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האיזורי ובה עתר לקבלת הכספים שלטענתו הוא זכאי להם ללא קזוז בשל ההלוואה.

נבהיר, כי לא נעלם מעינינו פסק דינו של בית דין זה בעיניין רביבו מסעוד (ע"ע (ארצי) 304/06 רביבו מסעוד – מבטחים מוסד לביטוח סוצאלי של העובדים בע"מ (בניהול מיוחד) (15.6.2008) (להלן – ענין רביבו)).

...

אף אם לא היה מקום לקבוע שהמסמכים הם בגדר רשומה מוסדית, מצא בית הדין שיש לדחות את טענות המערער לפיהן לא נטל הלוואה, לאור כמות המסמכים שהציגה המשיבה.

כאמור, בית הדין האזורי מצא שלאור המסמכים יותר סביר שהמערער נטל הלוואה מאשר שלא נטל אותה ולא מצאנו מקום להתערב בקביעה זו. נוסיף, כי הערעור שלפנינו מעלה שאלות, ובין היתר כאלו הנוגעות לאופן חישוב ערכי הפדיון וניכוי מדד חובה בשל נטילת ההלוואה, כעולה מתצהירו של מר קנובלר, המשמש כמומחה פנסיוני ותומך מקצועי לכלל קרנות הפנסיה שבהסדר ובכללן המשיבה.

לכן בנסיבות בהן חזית התביעה התמקדה בשאלה העובדתית האם המערער נטל הלוואה והמידע שנמסר לו בדוחות השנתיים, אין מנוס לנוכח קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, מדחיית הערעור.

מכל מקום, כמובהר, משחזית המחלוקת הייתה השאלה העובדתית, לא ניתן להידרש לשאלות המתעוררות במסגרת הליך זה. סוף דבר – הערעור נדחה.

השופט רועי פוליאק בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (סע"ש 74742-11-20; הנשיאה הדס יהלום ונציגת הציבור גב' שושנה גולנד), בגדריו התקבלה בחלקה תביעת המשיב כנגד המבקשת לקבלת תשלומים שונים בגין תקופת עבודתו וסיומה.

בית הדין קבע כי המבקשת לא מסרה למשיב בתחילת עבודתו הודעה לעובד כדין ומשכך עליה לפצותו ב- 5,000 ש"ח. כן קבע בית הדין כי בתלושי השכר של המשיב אין רישום של שעות העבודה, כי לא מופיע בתלושים תשלום עבור שעות נוספות, וכי דוחות הנוכחות שהוצגו בפני בית הדין הם חלקיים ומתייחסים אך לתקופה שהחל מחודש נובמבר 2017.

עבור התקופה שבין חודש יולי 2012 לבין חודש אוקטובר 2017 בגינה לא הוצגו דוחות נוכחות, יחושב גמול השעות הנוספות, בהתאם לתשתית הראייתית שהוצגה בפני בית הדין ולכללים שהותוו בעיניין ריעני (ע"ע (ארצי) 47715-09-14 ריעני - אליאסי שיווק בע"מ (29.03.2017)), על פי ממוצע השעות הנוספות שביצע המשיב בתקופה השניה, ועל בסיס שכר חודשי בסך 11,000 ש"ח ושכר שעתי של 61 ש"ח לשעה.

בית הדין פסק כי על המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 7,000 ש"ח. המבקשת והמשיב הגישו שניהם ערעורים על פסק הדין.

השנייה היא אי התייחסותו של בית הדין לטענת הקזוז שהעלתה המבקשת לפיה המשיב נותר חייב לה 8,291 ש"ח עקב הלוואה שנטל ממנה ולא פרע, כפי שעולה מכרטסת הנהלת חשבונות שהוגשה על ידה לבית הדין.

כן טוען המשיב, בין היתר, כי בעירעור שהוגש מטעמו הוא עותר כנגד קבלת דוחות הנוכחות שהציגה המבקשת בפני בית הדין ועל אופן חישוב התשלום עבור השעות הנוספות, וכי סכויי העירעור שהוגש על ידו גדולים לאין שיעור מסכויי העירעור שהגישה המבקשת.

...

טענות המבקשת בבקשה מפנות לטופס ההודעה לעובד משנת 2017 החתום על ידי המשיב בו נקבע כי שכרו של המשיב יהיה מורכב ממשכורת בסיס ומגמול שעות נוספות גלובלי, ולעובדה כי מספר השעות הנוספות בגינן נפסקה בסופו של דבר תמורה למשיב, נכלל בהיקף השעות הנוספות הקבוע בטופס ההודעה לעובד בגינן שולם למשיב הגמול הגלובלי.

לאור האמור לעיל, ובשקלול שבין סיכויי הערעור שאמנם אינם מן המשופרים לנוכח ההלכה בעניין קנסטו אך עדיין מעורר שאלה משפטית הראויה לבחינה בדבר היקף החיוב, לבין מאזן הנוחות הנוטה במובהק לטובת המבקשת, אני מורה על עיכוב הסכום שנפסק לטובת המשיב כגמול שעות נוספות (בלבד) בכפוף להפקדת הסכום, כשיעורו במועד מתן פסק הדין, במזומן או בערבות בנקאית בנוסח מקובל בקופת הדין, עד לא יאוחר מיום 8.11.2023 (להלן – המועד הקובע).

סוף דבר – הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת בכפוף לאמור בסעיף 11 לעיל.