עתירה על פסק דין בית הדין הארצי לעבודה בעניין שירותי אבטחה בנתב"ג

הנתבעת 2 היא תאגיד סטאטוטורי המחזיק, מנהל ומפעיל את נמל התעופה בן גוריון (להלן- המשתמש או רש"ת).

בלילה שבין 3.1.2018 ל-4.1.2018 התובעת עבדה במשמרת לילה, במהלכה מצאה מעיל והניחה אותו מאחורי פרגוד נסתר מהשטח אותו מכסות מצלמות האבטחה בטרמינל.

אף שקבענו כי רש"ת לא היתה מעסיקה אלא משתמש, בית הדין הארצי הכריע כי בנסיבות מסוימות יש מקום להטיל את החובה לערוך שימוע לעובד הן על המשתמש והן על הקבלן: ע"ע (ארצי) 47271-06-18 התאמה השמה ומידע (1995) בע"מ - סמי הפוטה (05.07.2020)‏‏ (להלן- פס"ד הפוטה): "כאמור, הן המחוקק והן הפסיקה קבעו כי בנסיבות מסוימות יש לראות במשתמש כמעסיק במשותף של עובד הקבלן, האחראי ביחד ולחוד עם הקבלן לזכויותיו של עובד הקבלן. אנו סבורים, כי ממהות זכות השימוע ותכליתה מתחייבת המסקנה כי יש להטיל על המשתמש חובה לערוך שימוע לעובד הקבלן, כיוון שבהעדר חובה שכזו זכות הטיעון של עובד הקבלן נפגעת ולעתים אף מתאיינת לחלוטין. נוכח האמור, יש להטיל הן על המשתמש והן על קבלן כוח האדם או קבלן השרות חובה לערוך שימוע לעובד הקבלן קודם לקבלת ההחלטה בעיניינו, ובמיוחד החלטה על סיום הצבתו בחצרי המשתמש." בהמשך פסק הדין קובע בית הדין הארצי כי נסיבות החלת החובה האמורה על המשתמש נגזרת מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה כאשר יש לקחת בחשבון את המפורט להלן: "בין היתר מבלי למצות – תפקידו של עובד הקבלן, משך הצבתו של עובד הקבלן בחצרי המשתמש, הסיבות לסיום הצבתו של עובד הקבלן אצל המשתמש והשלכותיהן, כגון הטלת דופי ביושרו של עובד הקבלן, והאפשרות כי נוכח סיום ההצבה גם יסיים עובד הקבלן את עבודתו" בפסיקה מאוחרת יותר אליה הפניתה רש"ת בסיכומיה אובחן פס"ד הפוטה בו העובד עבד בחצרי המשתמש 23 שנים ממקרה בו עובדת עבדה אך 4 חודשים בחצרי המשתמש (ע"ע (ארצי) 316-10-19 Zeit Tafari – אופוס שירותי כוח אדם בע"מ, 3.12.2020 (להלן- עניין אופוס שירותי כוח אדם בע"מ)).

...

בנסיבות בהן התובעת הודתה באמצעות בא כוחה כי חתמה על ההודעה לעובד במהלך הדיון המוקדם, השתכנענו כי התובעת קיבלה אותה בפועל ועל כן תביעתה ברכיב זה נדחית.

סוף דבר הנתבעת 1 תשלם לתובעת כדלקמן: חלף הודעה מוקדמת בסך 5,048 ₪.

ביחס להוצאות הנתבעת 1, על אף שהסכום שנפסק לתובעת רחוק מהסכום שתבעה ובנסיבות רגילות היינו שוקלים לחייב אותה לשאת בהוצאות הנתבעת 1, לא מצאנו לפסוק לחובת התובעת הוצאות כלפי הנתבעת 1 נוכח התנהלות הנתבעת 1 הן בשל השינוי שחל בטענותיה ביחס להעסקת התובעת אשר היה בהם כדי לסרבל את ההליך (שינוי הטענות בין כתב ההגנה לתצהיר כמפורט בסוף סעיף 18 לעיל) והן התנהלות בא כוחה בישיבת ההוכחות, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון.

ממ"ן תומכת בקבלת העתירה שכן לטענתה יש ממש בטענת העותרים שהם יישארו חסרי תעסוקה אם ממ"ן לא תזכה במיכרז ובא כוחה הציע להביא את נושא העתירה לועדת המכרזים של המשיבה על מנת שתשקול אותו כפי שהדבר נעשה בעיניין אחר, נושא עע"מ 3154/13 ו- 3176/13 לאופר תעופה נ' אירוהינדלינג בע"מ, רש"ת וקיו.אס.אס ישראל בע"מ, בקשר למכרז של רש"ת לעניין מתן שירותי קרקע וליווי נוסעים.

עיון בפסיקה שצוטטה ע"י ב"כ הצדדים ובסעיף 24 לחוק ביה"ד לעבודה מצדיקה את עמדתו של ב"כ העותרים לפיה מקומה של העתירה להתברר בבימ"ש זה ולא בביה"ד לעבודה לאור הוראות סעיף 24(א)(1) לחוק ביה"ד לעבודה שזו לשונו: "לבית דין איזורי תהא סמכות ייחודית לידון –

הסעד העקרי בתביעה שהוא ביטול המיכרז מטעמים של חוסר מידתיות, מקורו במשפט העבודה אשר הוא בסמכותו היחידה של בית הדין וכפי שנפסק בעיניין הפנסיות: "מערכת המשפט לא עוד קשורה לקונספציה שהסמכות היא רק כלפי מי שהיה לו 'ריב' במובן הצר. בתי המשפט הרחיבו את זכות העמידה. בתי המשפט גם דנים בתביעות נגד צדדים שלישיים כאשר הם משפיעים ומושפעים ממהות הסיכסוך. המהות היא הקובעת, כאשר הטענה היא שזרוע כלשהיא של השילטון פוגעת במעשיה ביחסי העובדה, בתנאי העובדים או בזכויותיהם של גמלאים, הרי שהשאלה המכרעת היא האם הערכאה אליה פנו היא ערכאה הדנה בעילה, היינו, ביחסי עבודה ובזכויות פנסיוניות..."".

על העתירה שבפני חל פסק דינו של כב' הנשיא, סטיב אדלר, בעא"ח 1012/02 (ביה"ד הארצי לעבודה) מדינת ישראל נ' נועם קוטאי ואח' ובנק אוצר החייל אשר קיבל ערעור על החלטת ביה"ד האיזורי שלא קיבל את בקשת המערערת לדחות תביעת המשיב 1 על הסף בשל חוסר סמכות עניינית.

עיון בכותרת פסה"ד מעלה שועד עובדי מד"א הופיע כמשיב עצמאי בעתירה ואילו בעתירה שבפני העותרים הם 486 עובדי ממ"ן, שאמנם אינם מופיעים בשמותיהם אך זהותם ידועה למשיבה בהיותם מפעילי מסוף המטענים בנתב"ג. לא למותר לציין כי ביה"ד האיזורי לעבודה דחה את בקשת המבקש למחוק את ועד עובדי מד"א בירושלים מהתובענה לאחר שקבע כי יש לוועד העובדים אינטרס מיוחד ביחסי העבודה, כפי שיש לוועד עובדי ממ"ן אינטרס בכך שהעותרים ימשיכו להפעיל את מסוף המטענים בנתב"ג גם לאחר שייקבע הזוכה במיכרז נושא העתירה.

משכך לא מדובר במיכרז עבודה או שירותים עתירי כוח אדם כהגדרתו בתקנה 1 לתקנות חובת מכרזים תשנ"ג-1993, מה גם שלא מדובר במיכרז לקבלת שירותי שמירה, אבטחה וניקיון.

...

אינני מקבל טענת ב"כ העותרים לפיה עבודתם רבת השנים של העותרים במסוף המטענים בנתב"ג באמצעות ממ"ן יצרה אצלם ציפיה לגיטימית להמשיך לעבוד שם גם באמצעות מעסיק חדש, אם ממ"ן לא תתמודד ו/או לא תזכה במכרז נושא העתירה ומשכך יש לקבל את עתירתם בשל "אינטרס ההסתמכות". העותרים לא הביאו בפני כל ראייה שהמשיבה גרמה להם לצפות שהם ימשיכו להיות מועסקים גם אם ממ"ן לא תזכה במכרז נושא העתירה, או שהמשיבה הציגה בפניהם מצג בעניין זה עליו הם הסתמכו בעתירתם.

לא זו אף זו. מהסכמי העבודה הקיבוציים בין ממ"ן לוועד עובדי ממ"ן שצורפו כנספחים 3 לכתב התשובה עולה שהעותרים ידעו שחוזה ההרשאה של ממ"ן להפעלת מסוף המטענים עתיד להסתיים ביום 31.3.14 וכי עתידים להיכנס לתחום עיסוקה של ממ"ן במסוף המטענים מתחרים נוספים ובהסכם מיום 11.4.06 הוסדרו פיטורי עובדי ממ"ן על רקע האמור לעיל.

אני דוחה את העתירה, מבלי צורך לדון בבקשת המשיבה 2 למחוק את העתירה נגדה על הסף.

עוד יש מקום להזכיר בהקשר זה את פסק דינו של בית המשפט העליון (בג"צ 1893/11 האירגון הארצי של מפעלי השמירה ואבטחה בישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה (30/8/16)) שם קבע בית המשפט העליון כי בדיני תובענות ייצוגיות "התכלית המושלת בכיפה היא אכיפה מקסימלית של זכויות ולא כל שכן של קבוצות מוחלשות". פסק הדין הדגיש את חשיבותו המרכזית של כלי התובענה הייצוגית בתחום דיני העבודה, חשיבות עליה עמד לא פעם גם בית הדין הארצי בפסיקתו ובפרט מקום שמדובר בקבוצות עובדים המועסקים במקום עבודה שבו לא חלים יחסי עבודה קבוציים ומקום שמדובר בזכויות עבודה קוגנטיות אשר מקורן בחוק ולא בהסכמים / הסדרים קבוציים (ראו גם: אלון קלמנט ושרון רבין מרגליות "תובענות יצוגיות בדיני עבודה- האם השתנו כללי המשחק?", עיוני משפט לא 369, 399 (2009)).

התובעים אינם טוענים לקיומו של נזק ממוני או של נזק אחר הניתן לכימות פרטני, אלא עותרים לפצוי בגין נזק לא ממוני, על פי תבנית קבועה (פיצוי חודשי קבוע במכפלת חודשי העבודה של כל אחד מהתובעים).

מקובלת עלינו ההנחה עליה העיד מנהל הנתבעת, לפיה בדרך כלל לקוחות החנות בנתב"ג נכנסים לחנות שלא על מנת להתיישב מול נציג לקוחות לשם ביצוע רכישה של מוצר חשמל גדול.

עוד יש להבהיר כי איננו סבורים כי הנתבעת מחוייבת לאמץ את שיטת השיווק של חנות הקוסמטיקה שבה כל אחד מנציגי השרות מייצג מותג קונקריטי המעסיק אותו, ואיננו נידרש לעזוב את העמדה שבה הוצב על מנת לסייע ללקוח שמתעניין בעמדת מוצרים אחרת.

השכר הגבוה ששולם לאנשי המכירות לפי הנטען אף הוא איננו יכול להחליף העמדת כסא, עמד על כך בית הדין הארצי לעבודה בענין כנען ספא, הנזכר לעיל, וכן בתיק ע"ע (ארצי) 33680-08-10 דיזינגוף קלאב נ' זואילי שם נקבע : "במישור החוזי, אין לקשור בין זכות העובד לעבודה בישיבה, לבין התמורה הכספית המשתלמת לו במהלך העבודה או בסיומה. עניינה של הזכות לישיבה בעבודה אינו בזכויות כלכליות[footnoteRef:1], כי אם בתנאי העבודה, בדרישות העבודה ובסביבת העבודה של העובד. במסגרת זו, הזכות החוקית לישיבה בעבודה נגזרת מעיקרון-העל של תום הלב המהוה "מקור לחובה החוזית של המעביד לדאוג לתנאי בטיחות וגיהות במקום העבודה". חובה זו החלה על המעסיק מכוח יחסי העבודה, מעוגנת בפסיקה ושאובה "מפקודת הבטיחות בעבודה ותקנותיה ומדיני הנזיקין המכתיבים נקיטת אמצעי זהירות כחובה אישית של מעביד כלפי עובדיו כדי לשמור על ביטחונם". " [1: ]

...

עם זאת, אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת לפיה המתנה ללקוחות, מבלי לבצע משימה קונקרטית אחרת משמעה - בטלה.

על רקע האמור, לדידנו אופי התפקיד שביצעו התובעים כאנשי מכירות אינו בא בגדר המקרים החריגים ויוצאי הדופן בהם תתקבל שלילה מוחלטת וגורפת של אפשרות ישיבה במהלך ביצוע העבודה.

סוף דבר הבקשה לאישור התובענה כייצוגית מתקבלת.

בית הדין האיזורי לעבודה תל אביב סע"ש 46430-02-19 04 אוגוסט 2021 לפני כבוד השופטת חופית גרשון-יזרעאלי נ.צ. – גב' שוש ברוך (עובדים) נ.צ. – מר צבי שטרן (מעסיקים) התובע YAHYA ADAM ABDELMAGID דרכון 00370342 ע"י ב"כ עו"ד שחר דור הנתבעים 1. אלדן תחבורה בע"מ ח"פ 510454333 ע"י ב"כ עו"ד אילן ואנה 2. מוטי שרמן – ניתן פסק דין

לפעמים נידרש התובע אף לעבוד בסניף נתב"ג במשמרות לילה.

משכך, התובע עתר לתשלום בגין רכיבי התביעה הבאים: פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד; פצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויים; פיצוי חלף הודעה מוקדמת; הפרישי שכר וגמול עבודה בשעות נוספות; פיצוי בהתאם לחוק הגנת השכר; פדיון חופשה; דמי הבראה; דמי חג; פיצוי חלף הפרשות חלק מעסיק לגמל בהתאם לצוו ההרחבה.

תוספת זו כוללת "שמירה ואבטחה; ניקיון; הסעדה, אם השרות ניתן לעובדי מזמין השרות". בתביעתו, טען התובע כי על העסקתו חלים הסכמים קבוציים או צוי הרחבה בענף המוסכים, ולא טען, וממילא לא הוכיח, שיחסי ההעסקה נכנסים לגדר התוספת הראשונה לחוק.

עוד קודם נחקק החוק להגברת האכיפה, אשר ניכנס לתוקפו ביום 19.6.12, הטילה הפסיקה אחריות משותפת על המשתמש והצד השלישי כמעסיקים במשותף, בנימוק שתכליתם של דיני עבודה לוודא כי העובדים הזקוקים להגנה יזכו לה. ראו: ע"ע (ארצי) 1218-02 Xue Bin – חברת א.דורי, חברה לעבודות הנדסיים בע"מ, פד"ע לח (2003) 650, 702; דיון (ארצי) 3-142 חסן אלהרינת – כפר רות ואח', פד"ע כד(1) 535; ע"ע (ארצי) 478/09 יצחק חסידים - עריית ירושלים (13.1.11).

בכלל זה יש לבחון את האופן בו ראו הצדדים הלכה למעשה את היחסים ביניהם, לרבות: מי קיבל את העובד לעבודה? עם מי סוכמו תנאי שכרו? מי נשא בעלות שכרו? בידי מי הכוח לפטר את העובד ובפני מי היה עליו להתפטר? באשר ללגיטימיות התבנית, יש לבחון האם תבנית ההעסקה עומדת ביסודות משפט העבודה ואינה מנוגדת ל"תקנת הציבור".

...

לאור כל האמור, לא הוכח כי התובע הועסק על ידי הנתבעת 1.

מעסיקתו של התובע הייתה חברת יו.אס.די.איי ודין התביעה נגד הנתבעת 1 להידחות.

התביעה נדחית.