עתירה נגד תכנית תשתית לאומית 16 - כביש ירושלים-תל אביב

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עמ"נ 29212-06-16 הסיירים אספקת דלק ומזון בע"מ ואח' נ' הועדה המקומית לתיכנון ובנייה חולון ואח' לפני כבוד השופטת צילה צפת המערערים 1. הסיירים אספקת דלק ומזון בע"מ 2. רינה חבקין ע"י ב"כ עו"ד אמיר כספרי ו/או משה אשכנזי ממשרד עו"ד ש. הורוביץ ושות' המשיבים: 1. הועדה המקומית לתיכנון ולבניה חולון ע"י ב"כ עו"ד ד"ר יוסף פרוכטמן 2. נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ ע"י ב"כ עו"ד דרור נאור ו/או צבי הר נבו פסק דין

מבוא: ערעור מינהלי על החלטת ועדת ערר לפיצויים והיטלי השבחה של מחוז תל אביב (להלן: "ועדת הערר") מיום 7/4/2016, בגדרה נדחתה תביעת הפיצויים אותה הגישו המערערות בהתאם לסעיף 197 לחוק התיכנון והבנייה, התשכ"א-1965 (להלן: "חוק התיכנון והבניה") בעקבות אישורה של תכנית מתאר מקומית מספר ח/490 "גשר שדרות ירושלים" (להלן: "התוכנית").

ביום 14/8/2005 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' הש' ש. גדות), בנוגע לעתירת סיירים (המערערת 1 בהליך דנן) כנגד תכנית ח/490, אשר דחה את העתירה כנגד אישור תכנית המתאר המקומית ח/490 ואישור הוספת מחלף לתכנית המתאר הארצית לדרכים (תמ"א 3) [עת"מ (מינהלי ת"א) 1925/03 הסיירים אספקת דלק ומזון בע"מ נ' המועצה הארצית לתיכנון ולבניה (14.08.2005)] משנדחתה העתירה, הגישו המערערות דכאן תביעת פיצויים לפי סעיף 198 לחוק התיכנון והבניה לועדה המקומית לתיכנון ובניה.

כך, אילו אחר אישור תכנית המתאר והוצאתה אל הפועל נשמרת יכולתו של בעל המקרקעין לעשות שימוש מלא בקניינו, באופן שבו הנאתו מהם לא נפגעת, אזי הנזקים שנגרמו לו, אם נגרמו, לא יהיו ברי פיצוי (פרשת שדות התעופה, פסקה 16; בר"ם 5514/06 רוטמן נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובנייה חיפה (17.10.06)).

מכאן קבע בית המשפט כי גם אילו יוכח נזק, הוא יעסוק באובדן הנגישות לרכבים הבאים מכביש 44 ונכנסים לדרך השרות בלבד: "ספק אם אובדן הרווחים בגין רכבים אלו הוא משמעותי מאחר ולטענת המשיבות, אשר העותרת לא חלקה עליה, הדרך המחברת בין חולון לתחנת הדלק וממנה לכביש 4 מעולם לא קיבלה תוקף סטאטוטורי והיא "ארעית" ו"פרטיזנית" (לעניין זה ר' רע"א 1054/03 הוועדה המקומית לתיכנון ובניה ירושלים נ' יהודה ונעמי בדיחי, דינים עליון, כרך סד, 546).

...

לאחר בחינת טענות הצדדים, בית המשפט מצא כי מאחר וסלילת הכביש החדש לא הביאה, כשלעצמה, לפגיעה ביכולת בעל המקרקעין ליהנות ממקרקעיו – הרי שהנזק שנגרם לבעל תחנת הדלק אינו בא בגדר סעיף 197 לחוק: "[...] התכנית והכביש החדש שנסלל כלל אינם מגבילים את השימוש המלא במקרקעין אלה ואת ההנאה המלאה מהם. אכן, לתכנית ולכביש החדש שנסלל על פיה יש השלכה עקיפה על התחנה. מספר המכוניות הנוסעות בכביש הגובל עם התחנה פחת. אך זה נזק כלכלי שנגרם בעקיפין. נזק כזה אינו מהווה פגיעה במקרקעין ככאלה [...]". באופן זהה, גם בעניין בר"מ 10510/02 הועדה המקומית תכנון ובניה חדרה נ' יוסף כהן (31.1.07) (להלן: "עניין כהן") קבע בית המשפט העליון כי "התחנה ממשיכה לשמש בפועל כתחנת דלק לתדלוק מכוניות ואף השירותים הנלווים הניתנים במקום ממשיכים להתקיים". לפיכך, לא קיים קשר סיבתי בין מימושה של תכנית המתאר גופה ובין הפגיעה הנטענת ביכולת בעלי המקרקעין לעשות שימוש וליהנות מתחנת הדלק.

ברם, לדידם עסקינן במקרה חריג המצדיק "עיון מחדש בהלכה". דין עמדה זו להידחות.

אשר על כן, גם אילו הייתי מקבלת טענותיהם של המערערים כנגד החלטת ועדת הערר, הרי שדין הערעור להידחות מאחר שעניינו בנזק כלכלי שאיננו בר פיצוי מכוח סעיף 197 לחוק.

הקניון נמצא בסמוך מדרום לכביש מס' 1, המחבר את הערים תל אביב וירושלים, ומדרום מזרח למחלף הראל.

במסגרת תוכנית לתשתית לאומית מס' 16 (להלן – תת"ל 16), אשר עניינה עבודות בכביש מס' 1, בקטע שער הגיא – ירושלים, תוכננה מינהרה, האמורה להחליף את המחלף הקיים.

העותרות טוענות כי ההחלטה נועדה לקבוע פיתרון חלופי לתת"ל 16, "וככל הנראה בסופו של דבר – לשנותו". בהקשר זה מפנות העותרות לסיכום ישיבה של שר התחבורה, מנכ"ל נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תעבורה בע"מ (המשיבה 3, להלן – נתיבי ישראל) וראש המועצה המקומית (1.3.17), שם מדובר על "שינויים בהסדרי התנועה במחלף הראל", ועל "תכניות להסדרי תנועה במחלף הראל שיאפשרו זרימת תנועה מיטבית יותר". במסמך ספציפי זה אין אזכור לזמניות הפיתרון, וזאת בשונה מנושא אחר העולה באותו מיסמך.

אשר לטענת העותרות כנגד הישתתפות יו"ר ועדת המשנה בישיבה זו, הרי שמדובר בדיון מקצועי, בין היתר עם נציגים של החברה הלאומית המופקדת על תשתיות תחבורה.

...

] אדון עתה בטענותיה העיקריות של העותרת כנגד החלטה זו. בהקדמת המאוחר אציין כבר עתה, כי הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות, מטעמים אותם אפרט.

במצב דברים זה, מקובלת עליי טענת המשיבות, כי ועדת המשנה פעלה בהחלטתה בגדרי הוראות אלה.

אין בידי לקבל טענה זו. התמונה הכוללת העולה מן הדיון היא כי מטרתה של ועדת המשנה הייתה לקדם פתרון תחבורתי ראוי, תוך ניסיון לבחון התחשבות אפשרית בצורכיהן של העותרות.

בנסיבות המתוארות, לא שוכנעתי כי נפלו פגמים בתהליך קבלת ההחלטה, העשויים להביא לביטולה.

נוכח כל האמור, העתירה נדחית.

נשאלת השאלה מה דינה של תכנית 151 ג' לנוכח "הנסיבות החדשות" שעלו מפסק הדין בתובענה, קרי – לאחר שהתברר כי העותר לא רכש את מלוא זכויות המנוח, אלא שהמנוח נותר בעל הזכויות ב - 2,700/6,499 חלקים מחלקה 9 וממילא לא ניתנה הסכמתו של המנוח לטבלת השטחים בתכנית? כפי שמצינו, העותר מנוע ומושתק מלטעון כנגד תוקפה של תכנית 151 ג'.

העותר ביקש כי תכנית 5 תחזור למצבה בשלב ההפקדה, קרי – הקצאת מיגרש עבורו וכן תשלום איזון בסך השווה 1,125,000 דולר בגין חלקו הרשום של המנוח בחלקה 9 [פר' הדיון צורף כנספח 16 לתגובת הערייה והועדה המקומית, בעמ' 2].

אשר למצב המוצע בהתאם לתוכנית המתוקנת, הרי שאותה תוכנית הותירה בידי ה"ה נועם ואידלמן (וליתר דיוק יורשיו) שטח של 3,250 מ"ר כגודלו של חלקה ארעית 900 שנרשמה על שמם הנ"ל. נוכח האמור, אנו סבורים כי ככלל ההצעה המקובלת על יתר הצדדים אינה פוגעת בזכויותיו של מר נועם ו/או של מר אידלמן, לאחר שבמצב הקודם נגרע מאותה חלקה שטח לטובת כביש, כך שלמעשה שוחזר השטח של נועם ואידלמן מבחינת גודלו, חרף ייעוד לצורכי ציבור שנקבע בחלקה זו בעבר.

הכלל הוא כי בית המשפט אינו ממיר את שיקול דעתו בשקול דעת מוסד התיכנון, שכן בית משפט אינו בגדר "מתכנן-על". הכרעות בסוגיות תכנוניות יש להותיר בידי מוסדות התיכנון הרלוואנטיים, להם הידע המקצועי והכלים לעסוק בתחום מורכב זה. התערבותו של בית המשפט לעניינים מינהליים תיעשה רק מקום בו מתקיימות אחת מעילות המשפט המנהלי, כדוגמת אלה: חריגה מסמכות, אי-סבירות קיצונית, חוסר תום לב, אי-מתן זכות שימוע והעדר הנמקה [בג"ץ 465/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, הרצליה, פ"ד מח(2) 622, 633 (1994) (להלן – עניין טריידט); בג"ץ 10242/03 מילובלובסקי נ' המועצה הארצית לתיכנון ולבניה, פ"ד נח(6) 673, 678 (2004); עע"ם 2418/05 מילגרום נ' הועדה המחוזית לתיכנון ובניה, פסקה 9 בפסק דינה של השופטת א' חיות (פורסם בנבו, 24.11.2005); : עע"ם 3478/07 ביקל נ' הועדה המחוזית לתיכנון ובניה מחוז מרכז, פסקה 30 בפסק דינו של השופט י' דנציגר (פורסם בנבו, 29.06.2009); עע"ם 9057/09 איגנר נ' השמורה בע"מ, פסקה 17 בפסק דינה של השופטת (כתוארה דאז) מ' נאור (פורסם בנבו, 20.10.2010); בג"ץ 3017/05 חברת הזרע (1939) בע"מ נ' המועצה הארצית לתיכנון ובניה, משרד הפנים, פסקה 38 בפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (פורסם בנבו, 23.03.2011); עע"ם 6937/11 הועדה המקומית לתיכנון ובניה דרום השרון נ' שטרית, פסקה 17 בפסק דינה של המשנה לנשיא (כתוארה דאז) השופטת מ' נאור (פורסם בנבו, 19.02.2013); בג"ץ 3917/14 פורום הארגונים למען יער ירושלים נ' הוועדה הארצית לתיכנון ולבניה תשתיות לאומיות, פסקה 5 בפסק דינו של השופט י' עמית (פורסם בנבו, 17.12.2014); עע"ם 1137/16 ועדת המשנה לתיכנון ובניה תל אביב נ' רטן, פסקה 20 בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (פורסם בנבו, 03.05.2016)].

...

בהתחשב בהיקף ההליכים בעתירות, אני מחייב את העותר בשכר טרחת באי כוחה של ועדת הערר והוועדה המחוזית בסך 20,000 ₪ וכן מחייבו בסכום זהה לזכותה של יפאורה.

עוד הנני מחייב את העותר בשכ"ט ב"כ נצב"א ותנובה, אשר הגיש טיעון תמציתי בכתב אך התייצב לדיונים, בסך 10,000 ₪.

עוד הנני מחייב את העותרת בשכ"ט ב"כ נצב"א ותנובה, אשר הגיש טיעון תמציתי בכתב אך התייצב לדיונים, בסך 5,000 ₪.

אליבא העותרים, הגם שחוות הדעת צורפה להתנגדות שהגישו, ועדת המשנה היתעלמה לחלוטין ממצאיה של חוות דעת זו. הלכה היא עמנו וכוחה לא תש, כי בית המשפט אינו ממיר את שיקול דעתו בשקול דעת מוסד התיכנון, שכן בית משפט אינו בגדר "מתכנן-על". הכרעות בסוגיות תכנוניות יש להותיר בידי מוסדות התיכנון הרלוואנטיים, להם הידע המקצועי והכלים לעסוק בתחום מורכב זה. התערבותו של בית המשפט לעניינים מינהליים תיעשה רק מקום בו מתקיימות אחת מעילות המשפט המנהלי, כדוגמת אלה: חריגה מסמכות, אי-סבירות קיצונית, חוסר תום לב, אי-מתן זכות שימוע והעדר הנמקה [עע"ם 2418/05 מילגרום נ' הועדה המחוזית לתיכנון ובניה, פסקה 9 בפסק דינה של השופטת א' חיות (פורסם בנבו, 24.11.2005); בג"ץ 3917/14 פורום הארגונים למען יער ירושלים נ' הוועדה הארצית לתיכנון ולבניה תשתיות לאומיות, פסקה 5 בפסק דינו של השופט י' עמית (פורסם בנבו, 17.12.2014); עע"ם 1137/16 ועדת המשנה לתיכנון ובניה תל אביב נ' רטן, פסקה 20 בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (פורסם בנבו, 03.05.2016); בג"ץ 5974/17 ‏המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל נ' המועצה הארצית לתיכנון ובניה‏ (פורסם בנבו, 23.01.2019); בג"ץ 2535/18 עריית רמלה נ' הוועדה הארצית לתיכנון ובניה של תשתיות לאומיות (פורסם בנבו, 21.05.2019)].

באשר לטענתם התכנונית של העותרים כנגד הפיכת דרך העותרים מכביש עילי לכביש תת קרקעי, סברה ועדת המשנה כי דרך גישה תת קרקעית תמלא את ייעודה היטב ותסייע למימוש המרקם התיכנוני שיוצרת תכנית שער המדע.

ביום 21.03.2017, או בסמוך לך, היתכנסה ועדת המשנה להקלות מתשתיות תחבורה ונדרשה להקלות מהוראות תמ"א 9/23, והן: אישור קו ביניין 0 משולי המסילה (18 מטר מציר המסילה) עבור ייעוד של מסחר, תעסוקה, תחבורה ודיור מוגן; אישור קו ביניין 0 משולי המסילה (16 מטר מציר המסילה) עבור ייעוד מבנים, מוסדות ציבור ומשרדים ומעונות סטודנטים; קו ביניין 0 לדרך.

לאחר שנערך דיון פנימי נקבע כי הוראת סעיף 9א לתקנון התכנית תיכלול את ההוראה הבאה: "בשלב היתרי הבנייה יוכן נספח קרינה אשר יסקור בצורה מפורטת את השפעות הקרינה של חשמול מסילת הרכבת על מבני התכנית, ובהתאם לכך יקבעו מיקומי שימושים לשהייה ממושכת. אם ימצאו חריגות, נספח הקרינה יציע את הפתרונות הנדרשים לעמידה בסף הקרינה שנקבע בתת"ל 18 [...]" [נספח 5 לתגובת המשיבים 1 - 3 ו-6] בחינת תקנון תכנית שער המדע בנוסחו, כפי שאושר, מלמדת כי הנחיות הגופים המקצועיים הוטמעו כנדרש, תחת פרק 6.3 שעניינו באיכות הסביבה: "[...]

בפסיקה נקבע כי על מנת שתנתן רשות ערעור למועצה הארצית "נידרש שהעניין יהיה חשוב עד כדי הצדקה לערב את המועצה, אם בשל היותו בעל השלכה רחבה, אם בשל אופיו העקרוני, אם בשל היותו מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת ואם בשל היותו נתון למחלוקת ציבורית קשה [ראו: עע"ם 3362/02 שכונת עין כרם נ' הוועדה המחוזית ירושלים, פ"ד נז(2) 882, 892 (2003); עע"ם 5937/14 ‏אניאט נ' יו"ר הועדה המחוזית לתיכנון ולבניה חיפה (פורסם בנבו, 19.7.2015]. עוד נקבע בפסיקה כי גם במקרים בהם מדובר בתכנית בעלת חשיבות ברמה הארצית, אין די בכך ועל המבקש רשות לערור למועצה הארצית להראות כי בקשתו כשלעצמה מעלה סוגיות בעלות השלכות ציבוריות וחשיבות עקרונית כלל ארצית [ראו: עת"ם (מחוזי-ת"א) 1200/04 פז חברת נפט בע"מ נ' לסקר (פורסם בנבו, 19.07.2004)]. התכלית העומדת בבסיס הוראה זו היא לסנן את הקף העררים המוגשים למועצה הארצית. הענקת זכות ערר במקרים שאינם מצדיקים זאת, תאריך את הליכי התיכנון ועלולה "ליסתום" את המועצה הארצית [ראו: עע"ם 5839/06 בראון נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתיכנון ובניה, מחוז מרכז (פורסם בנבו, 25.09.2008); עע"ם 7442/17 ג'בלי נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתיכנון ולבניה מחוז תל אביב (פורסם בנבו, 21.10.2018)].

...

לא מצאתי ממש ביתר טענות העותרים – והן נדחות.

סוף דבר – העתירה נדחית.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי ובהתחשב בהיקף הטיעון מצד המשיבים בעתירה דנן, אני מחייב את העותרים בשכ"ט כדלקמן: לזכות המשיבים 1, 3 ו-6 סך 15,000 ₪; לזכות המשיבות 5-4 סך 10,000 ₪, לזכות המשיבות 8-7 סך 5,000 ₪.

בית משפט השלום בתל אביב -יפו ת"א 44000-02-23 ציון ואח' נ' מדינת ישראל ואח' תיק חצוני: לפני כבוד השופטת הבכירה רונית פינצ'וק-אלט תובעים: 1. אברהם ציון 2. שימי נקש 3. דלית נקש ע"י ב"כ עו"ד דוד מנע נתבעות: 1. מדינת ישראל – משרד התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות דרכים 2. רכבת ישראל בע"מ 3. נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ נתבעת 1 ע"י ב"כ עו"ד מפרקליטות תל אביב - אזרחי נתבעת 2 ע"י ב"כ עו"ד **** בר לב נתבעת 3 ע"י ב"כ עו"ד חגי חביב פסק דין

עיקר טענות הצדדים בכתב התביעה ובבקשות לסילוק על הסף התובעים הנם בעלי הזכויות והדיירים בבתים המצויים ברחוב ירושלים 19 ו-21 בעיר איזור.

בנוסף לירידת הערך, התובעים עותרים לפצוי בגין התקנת מזגנים, חלונות מבודדים וכן פיצוי בגין עגמת הנפש.

לטענת התובעים, ברע"א 6483/15 נתיבי ישראל החברה הלאומי לתשתיות תחבורה בע"מ נ' רות קטן (מיום 2.6.16 פורסם בנבו; להלן: "פס"ד רות קטן") נקבע שמי שהמקרקעין שלו אינו גובל בתחום התכנית, אינו זכאי לתבוע לפי סעיף 197 ולכן הוא זכאי לתבוע תביעה אזרחית במסלול הרגיל.

עם זאת כאשר ההשקה בין התכנית למקרקעין מופרעת על ידי שטח פתוח צר, בדרך כלל בן מטרים ספורים בלבד, או על ידי כביש שכונתי צר, לא יהא בכך כדי לשלול את מעמדם של המקרקעין כ"מקרקעין גובלים" בתכנית".

ע"פ המדידה שביצע מומחה מטעם רכבת ישראל, בהסתמך על תשריט תת"ל 33 מושא התכנית, המרחק בין מקרקעי התובעים לבין מקרקעי התכנית מסתכם ב-2 מטרים.

...

מכל האמור לעיל עולה המסקנה שהמקרה דנן הינו מהמקרים החריגים בהם ביהמ"ש יחסום את התובעים על ספם של שערי ביהמ"ש, למרות הפגיעה בזכות הגישה לערכאות.

סוף דבר התביעה נמחקת.

בנסיבות העניין ונוכח העובדה שהנתבעות הופטרו מהגשת כתב הגנה, ישלמו התובעים לכל אחת מהנתבעות הוצאות משפט בסכום מינימלי בסך של 7,500 ₪ (סה"כ 22,500 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.