עתירה נגד תוכנית תשתית לאומית מס' 15

המרצת הפתיחה המתוקנת דנן הוגשה ע"י המבקשים כנגד נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ (לשעבר מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ) (להלן: "נתיבי ישראל"), חברת נתיבי איילון בע"מ (להלן: "נתיבי איילון") וכן כנגד הועדה המקומית לתיכנון ובניה – הרצליה (להלן: "הועדה המקומית") (נתיבי ישראל, נתיבי איילון והועדה המקומית יכונו יחד להלן: "המשיבות").

לגבי טענת המבקשים לפיה במסגרת הדיון בעתירתם קבע בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ כי טענותיהם ישמעו במסגרת התביעה לקבלת פצויי ההפקעה, טוענת נתיבי ישראל כי לא ברור לאיזה הליך הפקעה היתייחס בית המשפט העליון בהחלטתו, וממילא אין לחייב את נתיבי ישראל להחלטה בהליך שלא הייתה צד לו. יתירה מזו: רק חלק מהמבקשים היה צד לעתירה בבג"ץ, ועל כן ממילא יש לאפשר רק למבקשים אלו להעלות טענותיהם בהסתמך על פסק הדין שניתן בבג"ץ. לגבי הטענה כי תוכנית נתיבי איילון לא מומשה במשך 10 שנים ונבלעה בתת"ל 15, טוענת נתיבי ישראל כי צו ההפקעה פורסם טרם חלוף המועד לבצוע תוכנית נתיבי איילון, ולכן סופה של טענה זו להדחות.

כפי שעולה מסיכומיהן של המשיבות 1 ו-3, ההפקעה השנייה בוצעה בהתבסס על תכנית תשתית לאומית מספר 15 [תת"ל 15 – ב.א.], אשר אושרה לראשונה בשנת 2007 – קרי, 7 שנים לאחר ההפקעה הראשונה.

...

על כן, משטענות אלו חורגות מן ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, וממילא לא הוכחו כדבעי על ידי המבקשים, ברי כי סופן להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

לפיכך, אך בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי ובהנמקות שפורטו לעיל - הנני מחייב את המבקשים לשלם לכל אחת מבין שלוש מהמשיבות שכ"ט עו"ד והוצאות בסך כולל של 9,000 ₪.

בעתירה מבוקש לבטל רישיון לכריתה ולהעתקה של עצים, וכן לבטל חידוש היתר בנייה שניתנו למשיבה 4 (להלן: מקורות) לצורך הקמת בריכה לאגירת מים ביער המורים (הסמוך ליישוב הר-אדר) בהתאם לתכנית תשתית לאומית.

העותרים העלו מספר טיעונים כנגד ההחלטה האמורה, ואזכיר את העקריים שבהם: ראשית, נטען כי כדי שיתקיימו טעמים מיוחדים, על מקורות היה להוכיח שלושה היבטים: האחד, שהסיבה לעיכוב בתחילת עבודות הבנייה הייתה מוצדקת.

לטענת ב"כ העותרים, גם אם ישנה סמכות לקבוע בהיתר בנייה תנאים לתחילת ביצוע עבודות בלא לגרוע מתוקף חידוש ההיתר עצמו (ראו: פס' 15 בדבריי לעיל), הרי לפי הנטען רשות הרשוי של הות"ל לא הייתה מוסמכת להוסיף תנאים מקדימים לתחילת ביצוע העבודות במסגרת החלטתה לחידוש תוקף היתר הבנייה.

...

תקנה 11(ד) מוסיפה כי: "לא יצווה בית המשפט... על מתן פרטים נוספים אם אינם דרושים לצורך הכרעה בעתירה". בחינת הפרטים הנוספים שנותרו במחלוקת מעלה כי הם התייחסו לעניינים בכתבי התשובה שאינם דורשים כשלעצמם הבהרה או השלמה (כגון: בקשה למסמכים לגבי טענת מקורות כי היו מספר גורמים שהובילו לעיכוב בביצוע פרויקט בריכת המורים); עניינים שאינם דרושים לצורך הכרעה בעתירה (כגון בקשת פרטים בנוגע לשיקום נופי, או בנוגע לפנייה לרשות התמרור, או בנוגע לחוות-הדעת של ד"ר הקרט מטעם מקורות, שלא ראיתי להתבסס עליה משלא הובאה לפני רשות הרישוי); מסמכים המהווים תרשומות פנימיות; או פרטים נוספים שהם במהותם "שאלון". לפיכך, הבקשות נדחות.

משלא נמצאה עילה להתערבות שיפוטית בהחלטות אלה, דין העתירה להידחות.

סוף דבר העתירה נדחית.

זאת לטובת ביצוע מחלף 784/85, מחלף 702/85 ודרך מספר 702 שאושרו בתכנית מתאר ארצית לתשתיות לאומיות מספר תת"ל 17/א. הצוו התבקש עד לגיבוש סופי של חלופות הגישור של המחלפון כפי שנתבקשו על ידי הועדה הארצית לתיכנון ולבניה של התשתית הלאומית (להלן הות"ל).

למרות זאת טרם תוקנה התביעה מכוחה הוגשה הבקשה מושא החלטה זו. בהתאמה התביעה העיקרית כרגע, עניינה הוא מתן צו מניעה שיעכב הליכי הפקעה מכח תכנית שאושרה כדין עד לבירור עתירה שהוגשה לבג"צ כנגד אישור התכנית.

...

אני סבורה עוד כי צודקים המשיבים בטענה כי הגשת התביעה העיקרית כמו גם הסעד הזמני נועדו להבטחת מנגנון פיצוי בגין ההפקעה.

שוכנעתי כי גם אם יתקבלו טענות של המבקשים בנוגע לאפן הנכון לפיו יש לבצע תכנון מפורט של המחלפון, אין באפשרות זו, שסיכוייה אינם ברורים, לסייע למבקשים.

המבקשים ישלמו הוצאות בסך כולל של 5,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים.

הרקע לעתירה העותרים הם 15 מבני מישפחת אבו לבן, מישפחה מורחבת שלדבריה מתגוררת מזה שנים בצפון העיר לוד, על גבי חלקות 13 ו-17 בגוש 3986 במיתחם ששטחו הכולל הוא כ-20 דונם (להלן: מיתחם אבו לבן).

ביום 22.5.2022 אושרה תת"ל 101/א על ידי ועדת השרים לעינייני פנים, שירותים, תיכנון ושלטון מקומי; ביום 2.6.2022 קיבלה ההחלטה תוקף של החלטת ממשלה (החלטה 1563 של הממשלה ה-36 "תוכנית לתשתית לאומית מס' 101 א' – קו מטרו "M1S (2.6.2022)); וביום 11.7.2022 פורסם ברשומות דבר אישור התוכנית (הודעה על אישור תוכניות מתאר ארציות, י"פ התשפ"ב 9882).

העתירה וטענות הצדדים לאחר הדברים האלה הוגשה העתירה שלפנינו, המופנית כנגד שלוש קבוצות של משיבים: המשיבים 5-1 הם המוסדות האחראים על הליכי התיכנון והאשור של תת"ל 101/א ותמ"ל 1095/א (להלן: המדינה); המשיבה 6 היא נת"ע, שכאמור משמשת כזרוע המבצעת של המדינה לבצוע תת"ל 101/א; והמשיבות 8-7, עריית לוד והחברה הכלכלית לוד בע"מ, הן הגורמים המוניציפאליים בלוד שיזמו את תמ"ל 1095 והיו מעורבים בהליכי התיכנון של שתי התוכניות (להלן: משיבי לוד).

...

שנית, דין העתירה להידחות על הסף גם משום קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

בהקשר זה, אמנם בהיבט הנורמטיבי אין בידינו לקבל את טענות העותרים בשלב הנוכחי ובמסגרת הדיונית שבה הן הובאו לפנינו, אך בלא שאנקוט עמדה אזכיר כי המדינה ונת"ע עמדו שתיהן על כך שהדלת לא נסגרה בפני העותרים, שכן כל עוד ההפקעה לא יצאה אל הפועל ניתן עדיין לשנות את ייעוד המקרקעין במתחם אבו לבן והייעוד הקובע לצורך תשלום הפיצויים במסגרת תת"ל 101/א יהיה זה החדש.

סוף דבר התוצאה היא שהעתירה דינה להידחות.

ביום 13.12.2007 פורסמה תכנית תשתיות לאומית מספר 15 (להלן: תת"ל 15), שלשמה הופקעו המקרקעין, ואשר קבעה הוראות ביחס לכביש 531 ולמסילת הרכבת.

ביום 24.2.2019 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה התביעה נגד שר התחבורה תדחה, וטענות השר בכתבי הטענות מטעמו תיראנה כטענות מטעם נת"י. בדיון שהתקיים ביום 17.3.2019 הודיע בא כוחה של נת"י כי אין מחלוקת על סכום הפצוי, והמחלוקת היחידה היא באשר לשאלה מי זכאי לקבל את הפצוי.

בתשובתם, טענו המערערים כי הם ביקשו מבית משפט קמא לאמץ את חוות הדעת השמאית מטעם נת"י במלואה בלבד, כלומר רק עבור שני הצוים יחדיו; כי פסיקת בית משפט קמא אינה שגויה, ולכל היותר מדובר בהתנסחות שאינה מדויקת; וכי הלכה ידועה היא שערכאת העירעור ממעטת להתערב בפסיקת הוצאות ושכ"ט עורך דין, ובכל מקרה – הגשת התביעה תרמה לקידום עתירת המערערים לקבל את הפיצויים המגיעים להם בגין צו ההפקעה השני, ועל כן פסיקת ההוצאות מוצדקת.

...

על כן, טענת נת"י מקובלת עליי – שומת הפיצויים הייתה צריכה להיות מחושבת בהתאם לאמור בחוות דעתו של השמאי מטעמה.

משכך, דין הערעור באשר לחישוב הפיצויים, להתקבל גם כן. באשר לטענות נת"י ביחס לשכר הטרחה וההוצאות שהוטלו עליה – לא מצאתי להתערב בהחלטת בית משפט קמא.

סוף דבר סוף דבר, שאציע לחבריי לקבל את הערעור בע"א 388/22 במובן זה שגובה הפיצויים לו זכאים המערערים יחושב בהתאם לאמור בחוות הדעת השמאית שהוגשה מטעם נת"י; ולקבל אף את הערעור בע"א 569/22 כך שהמערערים יהיו זכאים לקבל פיצויים גם בגין צו ההפקעה הראשון.