עתירה נגד שחרור אסירות פלסטיניות שלא בהתאם להסכם

משנודע כי הכוונה היא, על פי הסכם קואליציוני מיום 29.4.15, לשוב למינוי הרב ליצמן כסגן שר במשרד הבריאות, לאחר השבעת הכנסת ה-20 וממשלת ישראל ה-34, הוגשה העתירה שלפנינו ביום 6.5.2015, והיא נומקה בקצרה.

במסגרת הדיון עלתה השאלה הרחבה יותר, כפי שצוין בפתיח, באשר לסמכותו של ראש הממשלה מעיקרא לשמש בו זמנית כראש ממשלה וכשר ככלל, מכוח חוק-יסוד: הממשלה; בהתאם, אפשרנו לעותרים לתקן עתירתם ולהעלות טענותיהם באופן מסודר בכתב, והנושא האחרון יידון כאמור בנפרד.

נזכרתי במה שהועלה בשעתו בעתירה כנגד שיחרור אסירים פלסטינים (ראו בג"ץ 10578/08 משל"ט נ' ממשלת ישראל (2008), בהחלטת ביניים מ- 15.12.08), ושם נאמר (פסקה י"א) כי תתכן טענה שעם שיחרור האסירים הפכה העתירה "עיונית"; אך ציינתי כי "אין זו דעתי; עתירות כאלה נדונות תדיר בלחץ זמן, ותמיד האוטובוסים מותנעים וההבטחות נעשו וכדומה. סבורני כי עדיף להדרש לנושאים אלה של ההליכים והכרוך בהם שלא בלחץ זמן של השיחרור העומד בפתח, אלא באופן מסודר". הערת חברי השופט הנדל בסיפה הזכירה לי את דברי הפסוק "הן לצדק ימלך-מלך ולשרים למשפט ישׂרו" (ישעיהו ל"ב, א').

...

בדומה לחברי, גם אני סבור כי על אף הכוונות הטובות בניסוח המתווה להסדרת דפוסי עבודתו של סגן שר הבריאות (להלן: המתווה), המציאות זועקת אחרת.

סבורני, כי ישנו כשל בסיסי בכך שהגורם אשר מנהל ביומיום משרד כה חשוב ומרכזי זה, אינו חלק מהממשלה ואינו משתתף באופן שוטף בישיבותיה, כשם שנוהגים שרים האמונים על ניהולם של משרדים אחרים.

על כן, מהאמור לעיל ומטעמיו של חברי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, גם דעתי היא כי דין העתירה להתקבל.

בשנת 2004 ניקצב עונשו ל- 45 שנים ובשנת 2012, לאחר ההסכם לשחרורו של גלעד שליט, במסגרתו שוחרר שותפו להשלכת הרימון הנ"ל, ניקצב עונשו בשנית ל- 30 שנות מאסר.

הועדה ציינה כי בין השנים 2007-2011, חלה התמתנות בפעילותו של העותר עד כדי נתוק מארגון הפת"ח, אולם העותר חידש את פעילותו האקטיבית כפי המופיע בדיווחים החל משנת 2012 ובין היתר הישתתף כאמור בהתקהלויות של אסירים נוספים לציון יום יסוד ארגון הפת"ח בשנת 2013 והמשיך לקבל מהרשות הפלסטינאית יחד עם אסירים נוספים תקבולים כספיים.

בדיון שהתקיים בפנינו ונוכח פסיקת בית המשפט העליון ברע"ב 5555/14 בעיניין סלהב נאאל נגד ועדת השחרורים (להלן: "עניין סלהב"), אשר אישרה פסיקה דומה של בית משפט זה, בעיניינו של אסיר בטחוני שמעמדו דומה למעמד העותר, טענה ב"כ העותר כי יש לאבחן את העותר מאותו אסיר בין בכך כי לעותר דנן יתרת מאסר קצרה יותר ונוכח העידר אופק טפולי משמעותי כיום בין כותלי בית הכלא שניתן להציע לעותר דנן ובין בשל כך שתוכנית השקום שמציע העותר היא מקיפה ורחבה יותר.

...

לא ניתן לומר ולא שוכנעתי כי זה המצב בענייננו.

בסופו של דבר, קבע בית המשפט העליון באותו מקרה כי על אף שאותו אסיר עבר כיברת דרך ממשית, המצביעה על פוטנציאל שיקומי, הרי שנוכח העבירות הביטחוניות החמורות ביותר שעבר, יש לבחון את התקדמותו בהליך הטיפולי לאורך פרק זמן ממושך יותר מזה שחלף עד לקבלת החלטת ועדת השחרורים באותו מקרה (אשר החליטה באותו מקרה לשחרר את העותר ושחרורו בוטל על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת).

אינני מקבל את טענת ב"כ העותר כי יש לראות את עניינו של העותר דנן באור מקל יותר מפאת תקופת השחרור הקצרה יותר שנותרה לו. בעוד בעניין סלהב צויין כי הוא עבר הליך טיפולי משמעותי, העותר דנן לא עבר הליך שיקומי כלשהוא בין כותלי בית הכלא כלל וכלל.

וכך נאמר בכותרת ההחלטה : "אישור פתיחת המשא ומתן המדיני בין ישראל לפלסטינאים בהתאם להודעת ראש הממשלה בעיניין המשא ומתן והסמכת צוות שרים לשיחרור אסירים פלסטינאים במהלכו של המשא ומתן". עוד נקבע בהחלטה, כי לצורך קידומה יוקם צוות שרים אשר "ינקוט בכל האמצעים הדרושים לשיחרורם של 104 אסירים במסגרת המו"מ בין ישראל לפלסטינאים". צוות השרים אשר הוקם במסגרת ההחלטה התכנס והחליט בשלב זה על שיחרור 26 אסירים אשר צפויים להשתחרר הלילה (13.8.2013).

בית המשפט ציין אז כי "אין זו הפעם הראשונה שבאות בפני בית משפט זה עתירות נגד החלטות ממשלה בהן אושרו הסכמים לשיחרור אסירים פלשתינאים. ברוב המקרים היו אלה שחרורים שבאו לבטא מחווה מדינית" או לצורך "הסכמים שנועדו לשחרר שבויים או להשיב את גופותיהם של חיילי צה"ל שהוחזקו בידי אירגוני טירור או מדינות אויב". כך או כך נאמר, כי בית משפט זה "נימנע מלהתערב באותן החלטות בשל אופיים המדיני של הסכמים אלה". כפי שיפורט סבורני, כי גם במקרה זה אין מקום להתערבותנו.

...

השופט צ' זילברטל: עניינה של עתירה זו בבקשת העותרים, שחמישה מבני משפחתם קיפחו חייהם בפיגוע טרור רצחני, כי נורה לממשלת ישראל "לפעול בהתאם לחוק העונשין, ולאפשר מתן חנינות לאסירים מורשעים רק בהתאם לחוק יסוד נשיא המדינה". עוד מבקשים העותרים, כי נורה לממשלת ישראל לקבוע קריטריונים ברורים שרק על-פיהם יתאפשר לשחרר אסירים במסגרת החלטות מדיניות ושלא על-פי סדר הדברים הרגיל.

כך, למשל, טוענים העותרים כי יש לערוך הבחנה בין שחרורם של מי שניתן להגדירם כלוחמים או חיילי צבא אויב לבין רוצחים מורשעים.

על אף שליבנו עם העותרים ובני יתר המשפחות הנמצאים בפתחה של שעה קשה ומלאת כאב, אין לנו אלא לדחות את העתירה אשר בגדרה נתבקשנו לבחון אם בהחלטת הממשלה בעניין שחרור האסירים נפל פגם המצדיק את התערבותנו, וכפי שהוסבר לעיל, לא מצאנו כי אכן נפל פגם כאמור.

בנסיבות אלא לא ראינו לנכון להיעתר לעתירה, וממילא נדחית גם העתירה למתן צו ביניים.

וכשלעצמי סבורני כי אם אכן לא פורסמו המלצות ועדת הנשיא שמגר לעניין קריטריונים לשחרור במשא ומתן, ראוי - מעבר לעתירה זו - כי יינתן להם פומבי בצורה מתאימה; כדאי שנלמד כולנו מהחשיבה שהושקעה.

הצוות ינקוט בכל האמצעים הדרושים לשיחרורם של 104 אסירים במסגרת המו"מ בין ישראל לפלסטינאים, וזאת רק לאחר פתיחת המו"מ ובהתאם למהלכו, על פי התנאים, הקריטריונים, במועדים ובקבוצות שייקבעו על ידי הצוות, לרבות פירסום פומבי של רשימת שמותיהם.

למיטב ידיעתנו, בכל הפעמים הללו נדחו העתירות שהופנו נגד החלטות הממשלה (או ועדות מטעמה) לשחרר אסירים במסגרת משא ומתן מדיני.

בבקשה נטען, בין השאר, כי צוות השרים התכנס, לאחר הדיון בעתירה, והחליט לשחרר 26 אסירים, כולל אסירים שביצעו עבירות לאחר חתימת הסכם אוסלו.

...

סוף דבר הסוגיה העומדת במוקד עתירה זו באה לפתחו של בית משפט זה פעמים רבות בעבר.

העתירה נדחית אפוא, ובגדרה גם הבקשות לצו ביניים.

סוף דבר, מצטרף אני לחוות דעת חברי הנשיא.

הגם שהתוצאה היא מה שהיה, אין לנו אלא לכבד את משאלתם ולשוב ולהזדהות עם כאבם כבני אנוש אל בני אנוש.

][ עתירה זו עוסקת בשחרור אסירים פלסטינאים, 26 במספר, במסגרת הפעימה השניה על פי החלטת הממשלה מספר 640 מיום 28.7.2013.

בנוסף לטענות משפטיות, שעל עיקרן נעמוד בהמשך הדברים, שמענו את אחייניתו של החייל משה תמם ז"ל, שדיברה בכאב ובהתרגשות מובנים נגד שיחרור האסירים.

העותרת טענה, כי הנחת המוצא בדיון במליאת הממשלה היתה, שלרוצחים שביצעו את מעשיהם טרם ההסכם הפומבי בין מדינת ישראל לאש"ף מגיעה מחילה, אך לא כך הוא לגבי רוצחים שביצעו את פשעיהם לאחר ההסכם.

...

בכוונת הממשלה, מטעמים ביטחוניים, לבצע את השחרור עוד הלילה, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה שאין עילה משפטית למנוע בעד הממשלה לעשות כן. כפי שציין בית-משפט זה בבג"ץ 5413/13 הנזכר – "החלטות בעניין שחרור אסירים, בפרט כאשר הן מתקבלות במסגרת תהליך של משא ומתן מדיני, מצויות באופן מובהק בסמכותה ובשיקול דעתה של ממשלת ישראל, בהיותה אחראית על יחסי החוץ והביטחון במדינה. ממשלת ישראל, וצוות השרים שהסמיכה לטפל בנושא, אמונים על שקילת השיקולים השונים בקבלת ההחלטה. לממשלה נתונים הכלים הרלוונטיים לקבלת החלטות מסוג זה, ועליה מוטלת האחריות לקבלן. אי לכך, ההלכה הנוהגת בבית משפט משך שנים היא כי מתחם ההתערבות של בית המשפט במקרים מסוג זה הוא מצומצם ביותר, וכך ראוי שיהיה..." (שם, בפסקה 10 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס).