עתירה נגד צו גירוש ומשמורת של מסתנן שזוהה בטעות

על פרטיו של התיקון לחוק אעמוד כמובן בהרחבה בהמשך הדברים, עם זאת אומר כבר כעת כי מהותו של התיקון עניינו באפשרות להחזיק מסתננים, שהוצא נגדם צו גירוש על ידי שר הבטחון, במשמורת למשך שלוש שנים.

עוד קובע החוק עילות לשחרורו של מסתנן ממשמורת ואת החריגים לעילות אלו: שיחרור בערובה (א) ממונה ביקורת הגבולות רשאי לשחרר בערובה שוהה שלא כדין בהתאם להוראות סעיף זה; לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אלא אם כן היתקיים בו אחד מאלה: (1) השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי שהייתו הבלתי חוקית יסודה בטעות או בתקלה שבתום לב, וכי יצא מישראל במועד שקבע לו; (2) השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי יצא מישראל בעצמו בתוך מועד שקבע לו, וכי לא יהיה קושי באיתורו אם לא יצא בעצמו במועד שנקבע; (3) השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי מחמת גילו או מצב בריאותו החזקתו במשמורת עלולה לגרום נזק לבריאותו, או שקיימים טעמים הומנטריים מיוחדים אחרים המצדיקים את שיחרורו בערובה, לרבות מקום שעקב החזקה במשמורת ייוותר קטין בלא השגחה; (4) הוא שוהה במשמורת יותר מ-60 ימים ברציפות.

. הצעת החוק נועדה, בעיקרה, לאפשר החזקה של מסתננים במשמורת למשך תקופה ארוכה באופן משמעותי מזו הקבועה בחוק הכניסה לישראל, ולהוסיף לחוק למניעת הסתננות את המנגנונים הנדרשים, לשם קיום ביקורת על ביצוע צו גירוש ועל החזקתם של מסתננים במשמורת עד לגירושם.

עוד חשוב לציין כי סעיף 30(א) לחוק קובע כי "הצוו ישמש אסמכתה חוקית להחזיק את המסתנן במשמורת עד לגירושו". הסעיף המרכזי בתיקון, שהוא גם הסעיף הרלוואנטי לרוב הצוים על תנאי שהוצאו בעתירה זו, הוא סעיף 30א שאביא את חלקו המרכזי כלשונו: הבאה לפני ממונה ביקורת הגבולות וסמכויותיו (א) מסתנן הנתון במשמורת יובא לפני ממונה ביקורת הגבולות, לא יאוחר משבעה ימי עבודה מיום תחילת החזקתו במשמורת.

(ד) על אף הוראות סעיף קטן (ב)(2) או (4) או (ג), לא ישוחרר מסתנן בערובה אם שוכנע ממונה ביקורת הגבולות כי היתקיים תנאי מהתנאים המפורטים להלן: (1) גרושו מישראל נימנע או מתעכב בשל העידר שתוף פעולה מלא מצידו, לרבות לעניין הבהרת זהותו או הסדרת הליכי גרושו מישראל; (2) יש בשחרורו כדי לסכן את בטחון המדינה, את שלום הציבור או את בריאות הציבור; (3) הוגשה לממונה ביקורת הגבולות חוות דעת מאת גורמי הבטחון המוסמכים שלפיה במדינת מושבו או באיזור מגוריו של המסתנן מתבצעת פעילות העלולה לסכן את בטחון מדינת ישראל או אזרחיה; והכל, אלא אם כן שוכנע ממונה ביקורת הגבולות כי בשל גילו או מצב בריאותו של המסתנן, החזקתו במשמורת עלולה לגרום נזק לבריאותו, ואין דרך אחרת למנוע את הנזק האמור.

...

בנסיבות החדשות שנוצרו, אני סבור כי ניתן יהיה להסתפק באמצעי מידתי יותר: קביעת רף עליון למשמורת שאיננו מגיע או מתקרב לשיעור של 3 שנים.

לנוכח כל האמור, הגם שניתן להבין את ההיגיון בעמדת חבריי לפיה יש לבטל את סעיף 30א כולו, סבורני כי התוצאה הראויה יותר היא מיקוד הסעד בפגם החוקתי הבולט – הרף העליון להחזקה במשמורת.

סוף דבר, דעתי היא כי יש להורות על בטלות סעיף 30א(ג) לחוק ההסתננות, כמפורט לעיל.

הוא זוהה כנתין אריתראה ולאור המדיניות שנהגה בישראל באותה עת, הוא שוחרר ממשמורת וקיבל רישיון זמני לפי סעיף 2א(5) לחוק הכניסה לישראל, שחודש מעת לעת.

בנוסף, הוא טוען, כי החלטת בית הדין לבקורת משמורת של מסתננים, לאשר את החזקת העותר במשמורת, שגויה.

על פי הנוהל, בין היתר, המישטרה רשאית לבקש מרשות האוכלוסין וההגירה להפעיל את סמכותה, לבטל את רישיון הישיבה הזמני של מסתנן שהורשע בבצוע עבירה פלילית נדון למאסר וסיים לרצות את עונשו, להוציא נגדו צו גירוש מהארץ ולהחזיקו במשמורת עד לגירושו.

כאן, אין חולק כי העותר הוא "מסתנן" כהגדרתו בחוק למניעת הסתננות וכי בסמכותו העקרונית של שר הביטחון, או מי שהוסמך על ידו, לגרשו מישראל; אין חולק כי מי שהוציאה את צו הגירוש נגד העותר, מוסמכת עקרונית לכך; אין חולק כי העותר הורשע, על פי הודאתו, בבצוע שתי עבירות תקיפה, בשני מועדים שונים - בהזדמנות הראשונה הוא תקף, ללא כל סיבה, אדם, במסעדה, ויום למחרת הוא תקף ביחד עם אחר, את אותו אדם, וגרם לו לנפיחות בראש והוא נזקק לטפול רפואי ולתפרים.

...

המשיבה טוענת, כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת השיהוי בהגשתה וכן לדחותה לגופה, שכן, העותר הוא מסתנן והמעשים שברקע הרשעתו מלמדים כי הוא מסוכן לציבור, ועל כן החלטות המשיב הנוגעות אליו, חוקיות וסבירות ואין מקום להתערב בהן.

בעתירות כמו זו שכאן, ההחלטה המהותית היא זו שבסופו של דבר נמצאת במוקד בחינת החוקיות והסבירות, בהתאם לכללי המשפט המינהלי.

טענת ב"כ העותר כי הפעלת הוראת השעה שבחוק למניעת הסתננות כלפי העותר אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהוא אריתראי הנהנה בישראל מהגנה קולקטיבית, אינה מקובלת עלי.

סוף דבר, העתירה נדחית.

טענות המשיבה באשר לטענת העותרת בעיניין צו הגירוש, טוען המשיב כי הצוו הוצא עוד לפני החלטת בית הדין למשמורת על שיחרורה של העתרת, בשל טעות משרדית בית, הדין לא היה מודע לצוו שהוצא ארבעה ימים קודם לכן.

ב"כ המדינה טענה כי בהגיעה של העותרת לישראל נערך לה ראיון על ידי הממונה על ביקורת הגבולות והוא הגורם המוסמך לקבוע זהותו של מסתנן ולערוך לו ראיונות זהוי.

משלא נימצאו פגמים בהחלטת המשיבה לעניין נתינותה של העותרת אין מקום לביטול צו הגירוש שהוצא כנגד העותרת על פי החוק למניעת הסתננות וזאת גם אם נפל פגם בהוצאת צו הגירוש, בכך שהוצא לאחר חודשים רבים בהם העותרת במשמורת מכוח חוק הכניסה לישראל והדיונים בבית הדין למשמורת היתקיימו על פיו.

...

לסיכום נטען, כי העותרת עצורה תקופה של שנה וחצי וכבר הייתה החלטה של בית הדין לשחררה ממשמורת.

בשני אלה הגיעו המראיינים למסקנה כי העותרת איננה אריתריאית.

העותרת בקשה בעתירה וערעור מינהלי , מיום 2.12.12, להורות על ביטול צו המשמורת של בית הדין למשמורת שיש נגדה, להורות למשיב לפעול בהתאם למתווה עליו הודיעה לבית המשפט העליון בתיק עע"מ מ"י נ' וולדסילאסי מיום 25.6.12, להורות למשיב להעביר לעותרת מיסמכי קורות חיים למילוי, על מנת שהמשיב ימציאם יחד עם מסמכים נוספים שיומצאו על ידי העותרת לנציגויות של מדינות זרות, עד אשר תודיע מי מהמדינות הנ"ל שתהיה מוכנה לקלוט אותה ותתחייב שלא יאונה לה כל רע, ותנתן לה עד אז אשרה לפי סעיף 2(א)(5), תוך שמירה על זכותה לעתור כנגד הרחקה למדינה אחרת תוך 30 יום.

טעה ביה"ד למשמורת בכך שקבע שהעותרת לא שתפה פעולה, תחילה בשל כך שלא פנתה למשיב בבקשה להסדרת מעמד ולאחר מכן, בשל כך שבקשתה להסדרת מעמד נדחתה ע"י המשיב, והעותרת לא עתרה לביהמ"ש לעניינים מינהליים כנגד צו הרחקה והחלטת הנתינות.

יש לדחות את העתירה גם לגופה, בשל העובדה כי החלטות המשיב בעיניין זהוי העותרת כאתיופית והחלטת ביה"ד באשר לצוו המשמורת ניתנו כדין, ע"י גורמים מקצועיים ולאחר קיום הליך תקין.

ב-1/12 ניכנס לתוקפו התיקון לחוק מניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) (תיקון מס' 3 בהוראת שעה), התשע"ב – 2012 (להלן – החוק למניעת הסתננות), ועפ"י חוק זה מתכוון המשיב להוציא נגד העותרת צו גירוש בהתאם לחוק ולמדיניות הקיימת.

...

ביחס לשאלת שיתוף הפעולה עם זיהויה או עם הרחקתה, נראה לי שלא ניתן לקבוע כי לא היה שיתוף פעולה מצידה בקשר לכך, לאור גרסתה ביחס להיותה אריתראית, שלא נסתרה ועליה היא נאבקת בהליכים משפטיים, ולאור העובדה שלא הוצעה לה עד כה כל הצעה קונקרטית להרחקה למדינה בה לא תהא נתונה לסכנת רדיפה.

במצב האמור, נראה לי כי לאור העובדה שהעותרת שוהה במשמורת מאז ה- 12.12.11, היינו, מזה כשנה וחמישה חודשים, כאשר שאלת זיהויה והרחקתה עדיין תלויים ועומדים בהליך המוחזר לדיון בפני המשיב, ולאור העובדה שלא ניתן לקבוע שהעותרת אינה משתפת פעולה עם הרחקתה או עם זיהויה עליהם הוחלט כדין, אין מניעה לשחרורה, בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל , ניתן לשחררה בתנאים שיבטיחו את התייצבותה לרשויות ההגירה ואת אפשרות הרחקתה כדין, ככל שיוחלט על כך, ולאחר מיצוי הליכים בקשר לכך.

לאור זאת, אני מחזיר את העניין למשיב על מנת שיפעל כאמור לעיל, ואני מורה על שחרורה בתנאים שלהלן: הפקדה כספית בסך 15,000 ₪.

בהמשך הועבר למיתקן סהרונים ולאחר תיחקור ראשוני זוהה העותר כאתיופי והוצא נגדו, ביום 4.8.09, צו משמורת וצו הרחקה על פי חוק הכניסה לישראל התשי"ב – 1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל").

להזכיר, כי בפרשת וולדיסלאסי נקבע כי אין בנתינות אריתראית של מסתננים כדי לחסום את דרכה של המדינה ליתן צו הרחקה למדינה שלישית.

בעתירה דנן טען העותר כנגד ההליכים אשר ננקטו כנגדו כשלטענתו הוחזק במעצר בלתי חוקי מרגע העיכוב בחולון ועד הבאתו למיתקן הכליאה בסהרונים שם הוצא נגדו צו הגירוש וצו החזקתו במשמורת.

המשיבה טענה כי מבירור שנעשה נמצא כי השימוע שנעשה לעותר היה ביחידת המעצר בחולון שם גם הוצאו צוי בגירוש והמשמורת וכי בטעות נרשם על הטופס כי השימוע נעשה בסהרונים.

...

) יוצא אפוא כי גם מבלי להכריע בשאלת נתינותו של העותר ומשהסכים העותר להחיל על עניינו את העקרונות אשר נקבעו בפרשת וולדיסלאסי רשאית המדינה לפעול להרחקתו לאתיופיה, בין אם זו מדינת נתינותו או מדינה בה לעותר מירב הזיקות, ובין אם זו מדינה שלישית כטענת העותר.

טענת העותר כי בהעדר קביעת נתינות של העותר על המדינה לבדוק תחילה את נתינותו אל מול נציגי ממשל אתיופיה דינה להידחות.

לאור כל האמור לעיל, לא נותר לי אלא לדחות את העתירה.